00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

המוות, פעם ראשונה פעם אחרונה

בתוך הבהירות של  החיים האחרונים שלי, נוצרת חלוקה לשלושה דברים. הפרוצדורה של סוף החיים, הטכניקה של המוות, והחיים עצמם. 

הפרוצדורה מתעסקת בדברים כמו צוואות, משמורת, ענייני רכוש שצריך לסדר, וכו`,

 הטכניקה- שעליה עוד אכתוב בהמשך, והחיים. מה עוד אני רוצה לראות, מה להספיק, עם מי להיות, איפה להיות, במה לגעת.

 

אני נוסעת לנתניה לכמה ימים, מתארחת אצל ניר, חבר קרוב.

יש לי פרוצדורות לסדר, ויש לי חיים לחיות.

חצי בוקר עובר עלי בניסיונות להתנתק מבזק, מחברת הכבלים ומספק האינטרנט. חלקן, ככה אני מגלה, מוכנות ללוות אותי גם לעולם הבא, כול זמן שלא אתנתק מהן. מה שנקרא "אחיזה עד מוות"
ספק האינטרנט התעלה על כולם. איש השירות חוקר אותי למה אני רוצה להתנתק, אני מסבירה שעברתי עיר ואני גרה במקום שכבר יש אינטרנט. הוא אומר לי: "אני לא רשאי לנתק אותך", ומעביר אותי לאחראי עליו.
הרבה אחראים יש שם, כי אני עוברת ככה כארבעה אנשים, כולם ממש מתחקרים אותי אם קיבלתי הצעות מפתות יותר מחברות אחרות.
לאחראי האחרון אני כבר אומרת בקריזה:
"תראה, אני גוססת. עכשיו יש שתי אפשרויות. האחת שתנתק אותי, והשנייה שתשלח לי את החשבון לעולם הבא, ותחכה לתשלום"

זה עבד, הוא החליט לוותר על  הקשר איתי...

 אני פוגשת את הבנים שלי, הפגישות עדיין קשות. אודי ואני ישר דומעים, יפתח נותן לי נשיקה חטופה ומתעקש שנדבר רק על הא ודא.
פנינה, השכנה, עדיין מטפלת בו, מחבקת אותו ונותנת לו מקום בבית שלה ובלב שלה.אני מוקירה אותה מאוד, ושמחה שוב שזכיתי.
אני נפגשת עם חברים, והרבה, מסתובבת ברחובות, לאט לאט, אבל חייבת.נעמה באה אלי, אוספת אותי מהעריה- עוד פרוצדורה, ואנחנו  עושות קניות.
אני  עוברת כהרף עין ליד כל חנויות החפצים, ולמרבה ההפתעה הדברים היחידים שחשוב לי לקנות  זה חזייה ותחתונים. כנראה סוג של אמירה על החיים ועל המיניות.

 בתוך ה"אין תקווה" שלי, יש המון תקוות קטנות. חלקן מתייחסות לאחרים- שהבן הצעיר שלי ישתלב בירושלים, שלגדול יהיה טוב עם אבא שלו, שאני אספיק לעשות עוד ועוד דברים, כמו לבלות עם הבנים שלי, המשפחה שלי, ועם חברים , שאני אספיק לכתוב מכתבי פרידה כמו שצריך, משימה שמתגלה בהמשך כקשה  בהרבה ממה שחשבתי, ואני חושבת הרבה על ערב הפרידה שאני רוצה לעשות, מה שנקרא בחוגים המקורבים "מסיבת המוות" שלי.

 ביום שישי, מעט לפני שאני חוזרת לירושלים, אני נפגשת עם חיים, האיש מהמונולוג. אני מתרגשת לקראת הפגישה.
הפגישה לא ארוכה, הפעם זה בעיקר מונולוג שלי, היא נעימה לי, הפגישה, שמעתי ממנו מה שהיה חשוב לי, במילים ובין השורות,
אבל כשהוא הולך אני נהיית עצובה, מסיבה שלא ברורה לי.
איזה דכדוך גדול משתלט עלי, ואני מתקשה להבין למה.
גיליה, חברה טובה, באה לקחת אותי לירושלים. אנחנו מדברות כל הדרך, ונעים, אבל אני לא מצליחה להיפרד מהדכדוך.כשאנחנו מגיעות, האסימון נופל לי. פתאום הבנתי שזו הפעם האחרונה שאני אראה אותו.    
                        פעם ראשונה שיש לי "פעם אחרונה"              
עם כל הידיעה שלי שאמות, עם כל ההשלמה, כשזה נפרט לרגעים, זה מקבל ממשות אחרת.
אני מתחילה להבין שיהיו לי יותר ויותר "הפעם האחרונה"

גם בחיים הראשונים שלי היו לא מעט "פעמים אחרונות". כולנו עזבנו מקומות, נפרדנו מאנשים, סיימנו לימודים, אבל תמיד כשנגמר משהו טוב נשארת תקווה לאיזשהו המשך.

"פעם אחרונה" זה ממש כואב, בייחוד כשאין שום סיכוי לעוד, או לתיקון, או לכזה אבל אחר.
אני גם מבינה שבכל מה שקשור לאהבה, או לאינטימיות של גבר ואישה, אני במלכוד. למרות הרצון הגדול שלי, כי בתוך שלושים השנים הבאות שירדו עלי באחת, התשוקה כולה שם. לא רק המינית, אבל גם היא, רק שבעוצמה בה הכול מתרחש בתוכי, נראה לי באותו הרגע ששום דבר חיצוני לא יכול להיות מספיק חזק, ואי אפשר יותר להתפשר, ושום דבר חדש, שבא משום מקום לא יכול שלא להחוויר לעומת מה שקורה בתוכי.

בצער אני מתחילה להשלים עם זה שיש דברים שכבר לא יקרו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת