44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

מכוניות

בהתחלה לא הייתה לנו מכונית. אמא הייתה נוסעת לעבודה באוטובוס, אני מניח, ובית הספר שאבא ניהל היה במרחק הליכה מככר צפניה. לדוד לולו היה טנדר דודג` מהעבודה, ומפעם לפעם, בשבתות וחגים, הוא היה בא לקחת אותנו אליהם לאבן-יהודה. אותי היו מושיבים בקבינה, בין אמי לבין הדוד, בעוד אבא ושתי אחיותיי היו יושבים בחלק האחורי של הטנדר, מקום שם נושבת הרוח ומרטיטה את קירות הברזנט. לפעמים היה הדוד לוקח אותנו לטיולים בארץ, שזה עתה נוספו לה השטחים החדשים והמרגשים. בטיולים ישבה איתנו בקבינה גם דודה אטי, ומאחורה ישבו גם בת הדוד ובן הדוד. כמה כמהתי לשבת שם מאחורה, עם הגדולים. אני זוכר פעם, לפני נסיעת חג כזו, שטיפסתי ועליתי אל אחורי הטנדר שעמד ליד ביתנו. חשבתי שאולי לא ירגישו, וייצאו צפונה כשאני שם. אחותי היפה ואחותי הטובה כבר עלו גם הן ותפסו את המקומות השווים, זו מול זו בקצות שני הספסלים הצמודים לדופן האחורי הפתוח של הטנדר. ואז בא אבא, לבוש חולצה לבנה חגיגית, ושאל איפה אני. המשחק נגמר. ירדתי מובס וצעדתי בעקבות אבא אל הקבינה.

המכונית הראשונה שרכש אבא הייתה בה-אם-ווה קטנה משומשת. לימים יספר לי אבא, שהיא הייתה מודל 61 והיה לה מנוע 900 סמ"ק. לא בדיוק מה שאנשים חושבים עליו כשהם שומעים "בה-אם-ווה", אבל אבא מאד שמח בה, והיא הצליחה להסיע את חמשתנו למפגשים המשפחתיים. גם בה היו מקומות קבועים: אמא ליד אבא, מאחוריה אחותי היפה, אחותי הטובה מאחורי אבא, ואני באמצע, ביניהן. כמו אפרוח שיש לגונן עליו מפגיעתו הרעה של החלון.

אבל בנסיעות בתוך העיר הזדמן לי לנסוע עם אבא לבד, ישוב במושב שעל ידו. התבוננתי מוקסם בלוח השעונים ובכל הידיות והכפתורים. כל הידיות היו בדיוק במקום הנכון, חוץ מאחת, שהייתה ממוקמת בין המושב שלי והמושב שלו, והייתה מעוקמת ימינה, בכיוון שלי. חשבתי שצריך ליישר אותה. בנגיעות קטנות, מהוססות, ניסיתי לדחוף את מוט ההילוכים מההילוך הרביעי למצב ניוטרל. הדבר הבא שאני זוכר הוא פליק מצלצל על ירכי השמאלית. "אתה השתגעת?", צרח אבא בפרצוף אדום מחימה, "אתה יודע שיכולנו להתהפך?!". יותר מזה אני כבר לא זוכר. בכל זאת, הייתי רק בן ארבע. פעם, כשהייתי כבר מבוגר והסעתי את אבא ואת פיצקי לביקור אצל אחותי, ראה אבא לנכון לספר על זה לפיצקי, שיידע איזה שובב היה אביו בתור ילד. על הפליק הוא לא סיפר. אולי שכח. לא ראיתי לנכון להזכיר לו.

יום חורף אחד, כשגרנו כבר ברחוב הטייסים, ירדתי אחר הצהריים לשחק למטה, וכשחזרתי הביתה מצאתי דלת נעולה. ירדתי שוב, עשיתי סיבוב בשכונה ושוב עליתי. הדלת עדיין הייתה נעולה. ישבתי על המדרגות וחכיתי. מדי פעם יצאתי לעוד סיבוב, ושוב ישבתי לחכות. בינתיים ירדה החשיכה. כשאמא ואבא סוף סוף הופיעו, אמא מחזיקה סלים מלאים ואבא מחזיק אבטיח תחת כל יד, הבנתי מה קרה: המכונית נתקעה להם בדרך חזרה מהשוק, והם היו צריכים לחזור ברגל ובטרמפים. לא היה מקום שאתחיל לבכות על ההמתנה הממושכת: הם היו הרבה יותר מסכנים ממני.

ואז בא הקיץ, והוזמנו לחתונת הכסף של דודה סיקה ודוד בנו, האח הבכור של אבא ושל דודה אטי. חגיגיים ורחוצים נסענו עם ערב לעיר הגדולה, נכנסים לדרום תל אביב, תרים כעכברי כפר אחר אולם השמחות שבו תיערך החגיגה הגדולה של הדוד העשיר. בין הבניינים המפויחים ובתי המלאכה הסגורים שבקה לפתע מכוניתנו, ולא אבתה עוד להתניע. יצאנו ממנה ולקחנו מונית לאולם. דווקא היה כייף לנסוע במונית הגדולה והמרווחת, לשקוע במושבים הרכים, לשמוע את הנהג מדבר בקשר. בסוף המסיבה נסענו בטנדר של דוד לולו אליהם לאבן יהודה, ושם העברנו את הלילה. בבוקר שלמחרת, אבא נסע לתל אביב לחלץ את מכוניתו האומללה, להביא אותה לתיקון במוסך, ולבוא לקחת אותנו הביתה.

כך התחיל הרומן המיוסר שלי עם עולם הרכב, ברגל שמאל. בגלגל שמאל, אם תרצי.

הוא ממשיך להיות מיוסר עד עצם היום הזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת