00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

המוות והאפס המוחלט

 

באחד הבקרים האחרונים שלי בבית החולים,  שאליו עוד אחזור לשיעור קצר ו"מרשים", מדברת איתי רופאה סטאז`רית, קצת לפני ההתמחות שלה.

"את יודעת", היא אומרת, "יש לנו ישיבת צוות כל בוקר, שבה אנחנו מדברים על המצב של כל חולה. אנחנו מדברים גם עלייך. קיבלנו ממך שיעור גדול, ובעקבות השהות שלך פה, החלטתי להתמחות באונקולוגיה, וכבר דיברתי עם מנהל המחלקה. אני מבטיחה לך שאהיה אונקולוגית טובה"

אני מוצפת לחלוטין. ההרגשה הזו שאני עדיין משמעותית, מציפה אותי. בכלל, מסתבר לי שבסוף, אולי הכי  חשוב  זה לדעת שאתה משמעותי.

מקלים עלי מאוד החברים שלי, שבלי שאני  אבקש מזכירים לי משפטים ודברים  שאמרתי להם פעם, ונשארו משמעותיים בעיניהם. פעם מישהו אמר לי "את מדייקת מצבים", כלומר שמה את האצבע על הדבר הדק והנכון, המהות של המצב.

 

ההומור כמובן מקל עלי מאוד.  מה שנקרא "ההגנות המאניות שלי". איזה מזל שיש לי כל כך הרבה "הגנות מאניות". למי שאומר לי שהתגובה שלי מדהימה אותו, או מוזרה לו,  אני חצי מתנצלת ואומרת ש"ככה זה, זאת הפעם הראשונה שלי, אולי בפעם הבאה"... אני גם אומרת לא פעם שעד שכבר התרגלתי וטוב לי דווקא עכשיו אני צריכה ללכת. לזה אני גם מתכוונת, כמובן.

 

מכל החברים והמכרים שלי, רק ליאורה חסרה. אנחנו חברות 20 שנה, חברות עם הרבה עליות וירידות. ביום שלישי הקריטי, ההוא עם הדם, היא טסה עם שני הבנים שלה לחודש בתאילנד. אין לי לב לבשר לה, אני מתקשרת להיפרד ממנה, אומרת לה שאני עם איזה סיבוך קל בכלי הדם, וניפגש כבר כשהיא תחזור.

אני מחכה כבר שהיא תחזור, אבל גם חוששת מזה, חוששת שהיא תהיה חינוכית איתי. כמה שהתבדיתי, למזלי.

 

אני מתארגנת לקראת השחרור מבית החולים, יודעת שנכנסתי מישהו אחד, עדיין "בריאה", עם בית, עם תכניות, עם בעיות לפתור,  עם תקוות ארוכות טווח, ואני יוצאת אדם אחר.  אבל אני חיה, מאוד חיה.

 

אני לא אוהבת מרקים, ואני מאוד לא אוהבת אפונה. אני גם לא יכולה לאכול כלום בגלל ההקרנות שפגעו גם בוושט. אבל אני לא מפסיקה לפנטז על מרק אפונה של אימא שלי.

ואוכל סיני של ליאורה.

בתוך כל הדרמה הגדולה, שמחות קטנות של יום יום.

 

 

 

 

 

עוד בהיותי בבית החולים, כרי כבר מבררת על אונקולוגים במכון שרת. יש לה מקורות טובים להמלצות. היא נפגשת עם האונקולוג.

אני מתחילה להתעניין למה בכלל מציעים לי טיפולים כימותרפיים אם ממילא לא אחלים, ומגלה טיפין טיפין, שמלבד הארכת חיים קלה, הטיפולים יכולים להקל עלי.

 

אני מגיעה לירושלים באמצע אוגוסט,  נזכרת שתמיד אמרתי שבסוף אני עוד אחזור לירושלים,,, ישר לאימא שלי, שתטפל בי,   טורפת מרק אפונה, נחה כמה שעות ומסתערת על המחשב.

"סרטן ריאות מפושט". אני לומדת על ארבעת השלבים של המחלה, אני ברביעי, האחרון.

 

אני קוראת כל מאמר שאני מצליחה למצוא ולהבין, על המחלה, על הטיפולים, ומעט על הניסויים. אני מצליבה מקורות על סטטיסטיקות, למרות שברור לי  שאני אמות מזה. אני רוצה שיניחו לי בעניין התקווה והניסים.

הסטטיסטיקה חד משמעית. אפס אחוזי החלמה בשלב הזה. לא אפס נקודה משהו, לא ניסים בשלב הזה. האפס המוחלט.

 

סבתא שלי,  מתה מסרטן ריאות כשהייתה בת 76. ולא, היא לא עישנה.

הגיל הממוצע לגילוי סרטן ריאות הוא 69

אני יודעת שיש גם צעירים ממני שחלו ומתו, אבל יש גם מבוגרים בהרבה.

קרוב שלי מת מסרטן ריאות בגיל 88.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיים שלי, הראשונים והאחרונים, שאני ממש מצטערת שאני לא אדם "ממוצע",

אלא רק חלק מהסטטיסטיקה.

"סטטיסטיקה אפס".

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת