00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

אינטרלוד: הבית ברחוב שלמה המלך

לגור שם היה כמו לגור בתוך ציור של אשר.
חסרה רק מוזיקת שדונים ולפידי אש.
 
הבולרו של ראוול, זו המוזיקה של החדר הזה.
הטירוף הטקסי העולה בהדרגתיות, נשימת הבית הכבדה והמואצת.
במדרגות הייתי עולה עם נר דולק, או מצית.
תמיד היה סיכוי לדרוך בטעות על מישהו שנרדם במסדרונות.
אף פעם לא ידעתי מתי תעמוד מולי דלת ותחסום את דרכי, או גרם מדרגות פעור שישלח אותי שתי קומות למטה.
הבית נבנה ונהרס בלי הרף, כשאנחנו בתוכו.
 
הריח היה נורא.
אוכל מבושל, מלט, אבק ועיפוש.
 
החדר היה רק חדר. מזרון על הריצפה, מקלחת מאולתרת עם חוטי חשמל חשופים.
את הציוד השארנו בתרמיל.
גרתי שם עם ריי שהייתה מתגרדת בלילות, בקריז קבוע.
שם התרחש סיפור הבר שלי.
 
היינו תלויים בגחמותיו של בעל-הבית.
לפעמים הוא היה מתחשב ואנושי, ולפעמים היה מעיף דיירים בשרירותיות .
הוא היה הפדרה פדרונה, מתחתיו בפירמידה היו  האישה השחוחה ועשרות הילדים שהתרוצצו מסביב כמו תרנגולות חבוטות, בימי שישי נערכו קבלות שבת הזויות.
 
הספר שקראתי שם (לא נשארתי ליותר זמן מספר אחד) "נרקיס וגולדמונד". המוזיקה , "Broken English" של מריאן פייתפול.
 
 
 
 "טרנדירה" קראה לזה דקה לארבעים, שם מעולה.
 זה היה בשבילי בוחן מציאות מסויים, עד כמה אני מסוגלת להתמיד במשהו.
הצלחתי לכתוב על 6 דירות מתוך 8.
פירסמתי 3 מתוך 6 פוסטים.
רוב הפוסטים לא גמורים כי משהו שם יותר מדי כאב לי מכדי להמשיך. 
גיליתי שוב את מה שתמיד ידעתי, שאני כותבת בתמונות ובלי קו רציף, פשוט כי יש לי המון  חורים מזיכרון.
הזכרונות שלי נראים כמו קליפ ערוך באכזריות.
בינתיים אני עוזבת את הדירות והחדרים.
 
ציור - Andrew Wyeth 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

82 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת