22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

רחוב הטייסים

הייתי באמצע גן חובה כשעברנו מכיכר צפניה לרחוב הטייסים באשקלון. רחוב הטייסים התחיל בדרום, ליד חוף אפרידר, נמתח בין שתי שורות של וילות נאות, נכנס לתוך ברנע, והסתיים איפה שהוא בדיונה הצפונית במבוי סתום, שממנו ירדו דרכי עפר לחופים הבלתי מוכרזים. באחת הוילות ההדורות גר ברוך אבוחצירא, אז סגן ראש העיר אשקלון והיום הבאבא ברוך מנתיבות. אנחנו גרנו בארבעת הבלוקים האפורים-חומים שבכניסה לברנע.

הבלוק הדרומי היה מוארך, היו בו שלוש כניסות של שלוש קומות, שתי דירות לקומה. המרפסות פנו צפונה לשטח חולי, שאחר כך הפך למדשאה. הבניין השני והבניין השלישי היו בצורת קוביה, ארבע קומות של ארבע דירות כל אחת. הם תחמו את המדשאה ממזרח ומצפון. הבניין הרביעי, הצפוני מארבעתם, היה גם הוא באותה צורה. הוא ניצב על שורת חנויות, שכולן עמדו בהתחלה ריקות, פרט לאחת ששמשה כמכולת. אנחנו גרנו בבניין השלישי, ובבניין הרביעי גר ארון.

ארבעת הבניינים יצרו מעין חצי גורן שבתוכה הייתה המדשאה, וממערב לה מגרשי החניה המשותפים: מגרש אספלט למכוניות פרטיות, ומגרש כורכר למשאיות ולכלי רכב חקלאיים. ממערב למגרש הכורכר השתרעו החולות, ומעבר להם, אולי עשר דקות הליכה, היה הים. גם מצפון לשכונה וממזרח לה השתרעו שטחי חולות זרועים צמחיית חולות נמוכה. רשת דלילה של כבישים צרים נפרשה על החולות, ולאורך הכבישים עמדו בתפזורת כמה בתים פרטיים עם גינות קטנות שקראנו להם "הוילות". הוילות של ברנע.

רבות מהדירות עוד היו ריקות כשעברנו. עם הזמן, הן החלו להתמלא במשפחות של משפרי דיור מהשכונות העניות של אשקלון וממושבי העולים שבסביבה. אחר כך הגיע גל משפחות של משרתי קבע, בעיקר נגדים ששירתו בקסטינה ובג`וליס. לא שהבנתי אז מהן דרגות ומה משמעותן, אבל את שעוני היד עם כיסוי העור אני זוכר, והיום אני יודע שפעם היו עונדים דרגות רס"ר על פרק היד, לא על הכתף כמו היום.

היה ילד אחד מהגן שלי שגר בוילה סמוכה לשכונה שלנו, ועוד ילדה אחת גרה על ידו. כשעליתי לכיתה א`, הם נשארו בגן. הילדים שפגשתי מתחת לבית היו גדולים ממני או קטנים ממני. הקטנים היו ממש קטנים, ובגדולים היה משהו זר ומפחיד בשבילי. אפילו אלה שהיו גדולים ממני רק בשנה אחת, כמו ארון. וזה לא רק משום שבקבוצות הגיל האלו לכל שנה יש משמעות גדולה. הכל בשכונה הזו היה יותר מחוספס, יותר עוין. הייתה לי תחושה, שכאן צועקים יותר ומקללים יותר. כאן רווח יותר השימוש במלים לועזיות, שלא הבנתי את משמעותן, אבל מן האינטונציה שבה נאמרו הבנתי שאלה אינן מלים נעימות. במיוחד אני זוכר את המלים "מהבול" (מתחרז עם "תעלול") ו"חוויל" (מתחרז עם "צליל"), שהילדים הגדולים היו זורקים בלגלוג לעבר הקטנים מהם.

כאן היה נהוג ללכת מכות מפעם לפעם. למכות קדם טקס הכנה, שבמהלכו היו בני הפלוגתא מפריחים איומים ומבטים מזרי אימה זה בזה. תוך כדי כך היה מתאסף קהל ידידים ויועצים לצפות בקרב המתהווה והולך, לפעמים גם לזרוק מלה כדי להלהיט את הרוחות. ככה אמר לך? וואללה, לא הייתי מוותר. כשעברו ממלים לאגרופים, אני הייתי מתרחק. אם לא הייתי אני המותקף, זאת אומרת. כיוון שהייתי מתרחק, נחוויתי כמתנשא. כיוון שנחוויתי כמתנשא, הותקפתי. בסוף כיתה א` החליטו להקפיץ אותי לכתה ג`, ומכאן ועד הגיוס הייתי כל הזמן עם ילדים גדולים ממני בשנה. כאלו היו דווקא לא מעט ברחוב הטייסים.

יכול להיות שאני עושה עוול לשכונה ההיא ולתושביה. יכול להיות שכך נראה המעבר מהגן לבית הספר היסודי בכל מקום, שהייתי צריך להתמודד עם אותם הדברים גם לולא היינו עוברים לרחוב הטייסים, לו נשארנו לגור בכיכר צפניה. דברים ברוח זו אמרה לי פסיכולוגית הילדים שהלכנו אליה, גרושתי ואני, כשפיצקי עבר משבר דומה לזה שלי בגיל גן חובה והתחיל להפריע בגן.

דברים דומים אמרה גם המטפלת הזוגית שלנו, כשפרשתי לפניה את רגשי האשמה שלי על שעשיתי לבן שלי את מה שעשו לי. על שנכנעתי ללחצי גרושתי והסכמתי שנעבור מדירת שלושת החדרים הנחמדה שהייתה לנו בקדמת ראשון לדירת חמישה חדרים ב"כרמים", שכונה חדשה של משפרי דיור. לזכות פיצקי ייאמר, שהוא התמודד עם זה הרבה יותר טוב ממני. לזכותי יאמר, שהייתי שם בשבילו. הוא לא היה צריך לעבור את זה לבד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת