00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

זוגיות, החיים וחיים

 

"את יודעת", אמר לי חבר, "ידעתי שאת כזאת, אבל לא ידעתי שעד כדי כך"

"תראה", אמרתי לו, "עד עכשיו באתי בטיפות, עכשיו אני מבול"

 

הרגשתי שכל שלושים השנים הבאות נוחתות עלי במכה אחת, מנסות להספיק להתממש.

הסטרואידים ודאי עשו את שלהם, אבל הייתי מוצפת אדרנלין.

 

בדשא התחילו שיחות על מימוש פנטזיות. "עכשיו את יכולה לעשות כל מה שמתחשק לך", היה משפט שחזר על עצמו פעמים רבות.

אנשים התחילו לדבר על נסיעות לחו"ל, ופנטזיות מיניות. אפילו הגיעו לא מעט הצעות.

 

אבל מה אני רוצה באמת לעשות? מה עוד אני רוצה להגשים? איזה חלום לממש?

יש לי את כל הכסף שצריך, כל הזמן שצריך, ואפילו פיזית אני במצב סביר.

אני יכולה לעשות הכל!

 

אבל מה אני באמת רוצה לעשות? מה להספיק?

חוץ לארץ לא ממש עניין אותי באותו הזמן. אני רוצה להיות כאן, עם האנשים שאני אוהבת.

פנטזיות מיניות? תמיד התייחסתי אל עצמי כאל אדם חופשי, שמותר לו הכל, רק שהפנטזיות המיניות  שרציתי לממש היו כל כך פשוטות, כל כך רגשיות. רק עם מישהו שיש לי אליו הרבה, תמיד בזוג, תמיד באינטימיות. כן, היו הצעות לאורך השנים לכל מיני דברים, ולא השמרנות היא שמנעה את המימוש, רק הבחירה החופשית לא להיות שם.

אז גם עכשיו לא רציתי.

 

פעמים רבות אמרתי בעבר שלפעמים אני רוצה שיהיו לי חלומות בורגניים. אולי סוף סוף אני אחלום על כסף, מעמד, אוטו חדש. יופי, אבל גם זה לא בא.

חלומות בורגניים כנראה כבר לא יהיו לי לעולם.

 

שאלתי אנשים "מה הייתם עושים לו ידעתם שיש לכם שלושה חודשים לחיות?" אלה בערך היו התשובות: מעט אנשים אמרו שהיו מממשים פנטזיות מיניות, חלקם היו עושים איזה טיול בעולם, לחלק מהאנשים לא הייתה שום תשובה ברורה, וכולם דיברו על הרצון להיות עם אנשים אהובים.

טוב, בשביל זה לא צריך למות. או להיות בחיים האחרונים.

אני, אני רציתי רק להיות אני.

מה הייתם אתם עושים לו נותרו לכם שלושה חודשים לחיות?

 

עוד שאלה שעלתה: נניח שאני מקבלת עכשיו, בתוך כל הדרמה הזו, 10 שנות חיים במתנה. מה אני משנה? מה אני עושה אחרת?

אני יודעת מהר. התשובה ברורה לי. אני עושה שינוי אחד משמעותי, אני אוספת את עצמי ומנסה לקבל את רעיון הזוגיות. לא ברמה העקרונית, כי באופן עקרוני אני בעד, למי שמתאים לו. אבל כבר שנים שאני רוצה להיות לבד. אני נמצאת בקשרים, אני אפילו אוהבת, אבל נמנעתי מזוגיות. מילא המחשבה שמישהו יירדם לידי, מה שלא אפשרתי בשום מקרה, אבל המחשבה שאני אתעורר בבוקר ואמצא לידי מישהו הייתה בלתי נסבלת. מראש ומבחירה הכנסתי את עצמי רק לקשרים בלתי אפשריים, מוגבלים. אבל לאחרונה, לפני האשפוז, הרגשתי שאני בשלה ורוצה זוגיות אמיתית.

אז בעניין הזה, לו היו לי 10 שנים נוספות, הייתי משנה.

פחות משמעותי, אבל עדיין, חשבתי שאם היה לי זמן עכשיו, הייתי לומדת לתרגם אותי לכסף. אף פעם לא ידעתי לייצר אותו, למרות כישוריי הרבים. אף פעם זה לא היה נראה לי מספיק חשוב. אבל למדתי לדעת על בשרי ובשר ילדי, שאנשים שאין להם הופכים ל"חומרניים רוחניים". כלומר לא עסוקים בלהראות כסף או לבזבז על שטויות לשם הבזבוז, אבל חושבים עליו הרבה, הרבה אנרגיות מתבזבזות סביב הנושא הזה.

 

אבל התשובה המשמעותית שלו היו לי 10 שנים נוספות, הייתי רוצה להמשיך ולהיות בדיוק מה שאני.

 

לממש את המהות שלי ולהיות אני.

 

בעניין הזה אני חייבת תודה גדולה לרופאת המשפחה שלי, אישה יקרה.

דר` גרנק, שדלתה תמיד הייתה פתוחה בפני, הייתה מעט יותר מרק הרופאה שלי. נוצרה בנינו חיבה, ובכל ביקור במרפאה, ולא שהיו הרבה, השתדלתי להיות האחרונה בתור. תמיד השיחות גלשו מעבר לעניינים רפואיים. היא מהאנשים ה"רואים". פעמיים בשבוע היא עובדת בבית החולים בו הייתי מאושפזת. כבר ביום הראשון שלי שם, היא הגיעה למחלקה, דיברה עם האחיות, ביקשה לראות את הסיטי, התעניינה בכל.

מדיי פעם היא הצטרפה אליי בדשא. דיברנו על המהות של אנשים.

"אנשים מביאים ומביעים את עצמם, את הפנימיות שלהם בכל מיני דרכים. יש אנשים שהדרך החזקה שלהם להביא את עצמם לידיי ביטוי היא דרך ההורות שלהם. יש נשים שהן קודם כל אימהות. יש אנשים שהדרך שלהם להביא את עצמם היא דרך המקצוע שלהם, או הקריירה שלהם. את, את כל כך מיוחדת, שהמהות שלך היא פשוט להיות."

 

אז 10 שנים נוספות. אולי מעט כסף, בודאי זוגיות,

אבל בעיקר לממש את המהות שלי. להיות אני. להיות.

 

בעניין האינטימיות הפיזית, כבר מהרגע הראשון רציתי חיבוק, משני גברים שונים. אחד הוא האיש מהרומן האחרון שלי, שהסתיים לפני כמה שנים. השני היה מישהו משהו ממש לא מוגדר, מין "קשר" מסובך, עם מתח פסיכולוגי תמידי. עם שניהם כבר לא היה לי קשר בחודשים שקדמו לאשפוז. באופן קצת בלתי נתפס (במבט לאחור), לשניהם קוראים "חיים".

רציתי חיבוק מהחיים.

לא היה לי מושג איך ליצור קשר עם חיים מהרומן, לחיים השני שלחתי הודעה. דיברנו באחד הלילות בטלפון. סיפרתי לו, היה רגע של שתיקה, שלאחריו הוא פתח במונולוג ארוך על המקום בו הוא נמצא בחייו. הוא עשה דברים נהדרים, התחיל תהליך מסודר של עבודה עצמית, הזוגיות שלו פרחה והיה לו מאוד טוב. שמחתי בשבילו. הגיע לו להיות מאושר. היה ברור שלא ניפגש.

הרגשתי את האין חיבוק מהחיים,

והרגשתי לרגע מאוד לבד.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת