00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

החיים האחרונים שלי (3)

 

 

בימים שהייתי בהריון נזכרתי לא פעם באחת הפעולות שעברתי בתנועת הנוער, הצופים.

על שלושה קירות בחדר הודבקו דפים, על האחד היה כתוב "ישראלי",  בשני "יהודי", ובשלישי "בן אדם".

כל אחד מאיתנו התבקש לשבת ליד הפתק שבו הזהות שלו היא החזקה ביותר. בימי ההיריון חשבתי שכל אישה הרה היא קודם כל בהיריון, עוד לפני היותה בן אדם, או יהודי, או ישראלי.

זוהי זהות או מהות חזקה מהכול.

 

כך קרה גם כשהבנתי שאני עומדת למות. לפני היותי ישראלי, יהודי או בן אדם, אני בן אדם שנוגע במוות.

כל ההסתכלות, המחשבות, הרגשות, התחושות.

זוהי הזהות החזקה שלי.

 

יחד עם הכניסה לזהות הזו, עם הנגיעה הזו בסוף החיים, באה התבהרות גדולה.

באופן מיידי המחשבות הופכות לחדות, ממוקדות, מרוכזות, ולרוב גם מאוד חזקות.

בתוך ההתבהרות מגיעה ההפרדה המיידית בין עיקר לטפל. בתוך שנייה איבדתי עניין ברכוש. מעולם לא הייתה לי אחיזה גדולה בדברים  חומריים, אבל גם המעט שהיה נעלם כלא היה. פוליטיקה הפכה לבלתי רלוונטית לחלוטין. יותר מזה, כל שיחה על פוליטיקה עוררה שאט נפש.

גם טרדות היומיום והשגרה נשכחו.

הרעש החיצוני נעלם.

אינני יודעת לתאר במדויק את ההרגשה, אבל הרגשתי שחוט כסף דק וטהור מחבר בין הארצי שלי והחלל האינסופי, ואני מתכוננת אליו כולי, מחוברת לדבר הגבוה והחזק ממני.

 

והעיקר, העיקר הפך למרכז החיים. או מרכז "סוף החיים".

 

שנים רבות אני יודעת שמה שחשוב לי ואולי מה שחשוב בכלל זה אנשים.

כמובן משפחתי הקרובה, אבל גם אחרים. זה הדבר האמיתי וזו הדרך שבה קיימתי את הדיאלוג הפנימי, או  כפי שקראתי לזה שנים,

ה"דיאמונולוג", המקום דרכו אני מדברת עם עצמי וגדלה. לעתים היו אלה נגיעות ארוכות, לעתים מפגשים לרגע, אבל הנגיעה  הפנימית המשמעותית הייתה לרוב דרך אנשים אחרים.

 

ואהבה. הו כמה שאהבה משמעותית. אני מתכוונת כמובן לאהבה טובה. יש גם אחרות. אהבה רעה למשל, שמצמצמת אותנו, משפצת אותנו, מקטינה, מסרסת.

אבל אהבה טובה, זו שמרחיבה אותנו, מגדלת אותנו, מקבלת אותנו ונותנת לנו את המקום לאהוב את עצמנו, היא הדבר.

 

ואני, אני מוקפת באהבה. אהבה גדולה וטובה.

 

 

 

יום לאחר שסיפרתי לבני, אמרתי לאודי בכורי שלקראת שנת הלימודים נצטרך להודיע למחנכת שלו ולעדכן אותה.

"אבל אני רוצה שהיא תדע כבר עכשיו" הייתה התשובה.שמחתי כל כך. לבן שלי יש כתובת, הוא רואה במחנכת שלו מקור תמיכה.

לא התפלאתי במיוחד. לבני יש מחנכת מהזן הנדיר. זאת שאין לה תלמידים בעייתיים אלא תלמידים עם בעיות, או מדויק יותר אנשים עם בעיות. מורה ומחנכת שרואה בעבודתה שליחות.

התקשרתי אליה, היא ניהלה איתי שיחה קצרה, כמובן שהייתה המומה. שאלה לשלומו של אודי וביקשה אישור להודיע לרכזת השכבה, עוד אשת חינוך נפלאה, ולא, איני מפרגנת לכולם כמו שעוד אכתוב בהמשך, אבל כשראוי יש לעשות זאת.

דקות ספורות לאחר שיחה זו, היא התקשרה ישירות לאודי "אני רוצה שתדע שאתה לא לבד, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אתה חשוב לי, ואני נמצאת כאן בשבילך לכל מה שתצטרך".

גם רכזת השכבה התקשרה, אליי ולאודי, ולמחרת אף הגיעה לביקור. אודי עולה לכיתה י"ב. " אני אהיה שם ואני אדאג שהוא יקבל את כל העזרה שהוא יצטרך. את אל תדאגי, הילד שלך יוציא בגרות".

ידעתי עוד לפני כן שהוא בידיים טובות . לא טובות, נפלאות.

הרגשתי הקלה גדולה.

הלוואי ויכולתי להרגיש כך גם לגבי בני הצעיר יפתח.

המחנכת של אודי התקשרה ליועצת שלו, של יפתח, והודיעה לה מה מצבי. כעבור שמונה ימים היא התקשרה אלי. עד אז דממה מוחלטת.

לא מנהלת החטיבה שהכירה אותי, לא רכזת השכבה, לא המחנכת. איש לא התקשר ימים ארוכים. יפתח ילד סוער, הפך בשנה האחרונה למאוד סוער.

יש אנשים כאלו.

הוא ילד "הרבה" או ילד "מאוד".

 כשהוא שמח הוא מאוד שמח, כשהוא צוחק הוא עושה זאת בקול גדול וכשהוא מתרגש הוא מאוד מתרגש.

בשנה האחרונה הוא היה נער כועס. "מאוד כועס".  כנראה, שלדעת הצוות שלו אנשים כאלו פחות זקוקים לתמיכה.

אבל כאמור היועצת התקשרה. שאלה האם הוא מטופל. "לא" עניתי לה, "עדיין לא".

"את חושבת שיש טעם שאני אתקשר אליו?" שאלה .

"אינני יודעת. תעשי מה שנראה לך נכון. הוא יודע שאת יודעת כבר שבוע ונראה לי שאינו מצפה מכם לדבר".

האם צריך להכניס נוהל למערכת החינוך? לבקש את המובן מאילו?

 

 

מהיום הראשון שהתאשפזתי, קרו שני "אירועים מוזיקליים" בראשי. הראשון, שחלף למזלי, הייתה מוזיקה "מתכתית" משהו, די מונוטונית, איטית, מעין מיתר אחד מוזר, שהייתה עולה ומתנגנת לי ללא הזמנה.

לפתע הייתי שומעת אותה.

מעולם לא הייתי מזמינה מוזיקה כזו מרצוני.

גם לא יכולתי לזכור את המנגינה הזו שאורכה כדקה.

לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לזמזם אותה לעצמי או לקרוא לה, אבל ללא הצלחה, זה בא מעצמו ונעלם בעצמו.

כעבור כחודשיים היא נעלמה לגמרי. תעלומה שלמדתי לא לחקור בה.

 

הדבר השני שקשור במוזיקה, היה פשוט יותר, בוודאי מובן יותר. שירם של "שפיות זמנית" עלה בי שוב ושוב.

" זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם..."

"אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם..."

רציתי את השיר ללוויה שלי. מדי פעם, אם כי לא הרבה, התחלתי לחשוב איך תראה הלוויה שלי.

 

ביום שישי אחר הצהריים, ישבתי עם יסמין חברתי במסעדה הצמודה לבית החולים. דיברנו כמובן על הכול.

צעיפים וכובעים לימי הכימו, אם אעשה , עישון, המשפחה שלי, החברות שלנו בת השלושים, השרוכים שקשרתי לה בכיתה ח` כשהיא נרדמה במחנה הקיץ.

וכן, דיברנו גם על הלוויה שלי, אמרתי לה שאני רוצה את השיר הזה.

"את יודעת, זה לא בשבילך הלוויה שלך ואיך שהיא תראה" היא אמרה.

"את קיבלת עכשיו זמן, ואת יכולה לעשות בו מה שאת רוצה. לדבר עם מי שאת רוצה , להיות איפה שאת רוצה, לשמוע איזו מוזיקה שאת רוצה. יש לך זמן להיפרד מאיתנו ומהחיים כמו שנראה לך. את ורק את בוחרת. אבל הלוויה שלך, היא האירוע שבו אנחנו נפרדים ממך. כמו שאנחנו רוצים, וכמו שאנחנו יכולים. את עד כאן, עד הלוויה. משם זה שלנו".

ישבתי בדממה. היה משהו במה שהיא אמרה. היה הרבה במה שהיא אמרה.

ניסיתי לחשוב מה המשמעות של לוויה. אהיה שם? ארגיש?

פעם חשבתי שכל האירועים האלו הם די חסרי משמעות, טקסים שנועדו להמשיך את רצף החיים, לדייק פרידות, מכאן ועד כאן.

מותו של אבי לפני כעשר שנים שינה סופית את תפיסתי. הייתי כאובה ומעורפלת בלוויה, אבל זכרתי במדויק מי היה.

הזיכרון הזה מעולם לא התפתח מעבר להיותו זיכרון.

לא נטרתי ולו לשנייה למי שלא בא. אפילו הבנתי. לאנשים רבים גם נתתי "פטור" מהאירוע. אבל עובדה היא שזכרתי.

את חשיבות השבעה כבר הבנתי הרבה יותר. היינו מוקפים, דאגו לנו, ועזרו לנו במעט שניתן, לעכל את מותו.

במשך השנים גם ביקרתי מדי פעם ב"שבעות" וראיתי את חשיבותן לבני המשפחה.

אבל מעולם קודם לא שאלתי את עצמי מה משמעות הטקסים האלו למת.

גם עם אמא שלי דיברתי על דברים פורמליים הקשורים במוות.

המוות, מעבר להיותו נקודת סיום, הרי שיש לו גם פרוצדורה.

אמא שלי שאלה למשל אם אני רוצה רק את שם משפחתי מנישואיי על הקבר או גם  את שם משפחתי מנעוריי.

חשבתי לרגע קצר ואמרתי שאת שניהם. הדבר לא נראה לי חשוב במיוחד. מנישואי – כי זהו שם משפחתם של בניי, מנעוריי כי זהו שם משפחתם של אימי ואחיי.

"אבן" אמרתי לה "הכי פשוטה שיש, לא שיש". גם זה לא ממש חשוב, רק שזכרתי את ההתלבטות כשאבי נפטר, לא שברור לי שצריך לחסוך את ההתלבטות.

 אולי זה עוד סוג שלך מפלט בשעות הקשות.

"ואני רוצה להיקבר בירושלים, דווקא בהר המנוחות" המקום הקר והמנוכר הזה.

אינני רוצה גינות ופרחים לידי. פרחים אני אוהבת מאוד, רק שהמחשבה על בניי מתמכרים לביקורים בבית הקברות עוררה בי צמרמורת.

לבניי אמרתי שהם פטורים מחובות, חובות ההנצחה וחובות הזיכרון.

"בלי אף בת על שמי, בלי חפצים מקודשים, בלי ימי זיכרון. רק מה שבלב". 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת