00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גמדים בלי בגדים

מתפרעים בפורים

בראיון ב-7 לילות עם נטע ריסקין, מצטיירת בחורה מדליקה נבונה ושנונה. מישהי שבא לי לשוח לה הצעה חברות בפייסבוק עם שורת הפתיחה "חח קראתי את הראיון איתך ואת נשמעת לי מגניבה!" כמובן שלא אעשה את זה, כי אני יודעת איך אני מתייחסת לאנשים שפונים אליי עם משפטי פתיחה כאלה: אני לא. כלומר, לפעמים אני כן, כשאני עוברת על רשימת הצעות החברות הנידחות שלי במצב רוח טוב. אז אני נוטה להוסיף לרשימה שלי אנשים שנראים לי סבבה, ושם הם נשארים בלי שאי פעם נדבר.
 
וואו. תלוש המשכורת הראשון שקיבלתי מורה על עובדה מדהימה: אני עובדת כבר יותר מחודש! זה עבר כל כך מהר. איני יכולה לכתוב לכם על העבודה שלי. פריט המידע היחיד שארשה לעצמי לפלוט: מדי פעם הבוס שלי צועק לי מהצד השני של החדר "שאני לא אקרא על זה באינטרנט, הא?"
על הלימודים אין הרבה מה להוסיף. השבוע היה עמוס במיוחד, כי נגזר עליי לעשות הרצאה באחד הקורסים, בנוסף על כל שיעורי הבית שניתנו לנו. בת הזוג שלי לצרכי ההרצאה הייתה מרב. על מרב (בלי שום קשר להרצאה) עבר אחד השבועות המייגעים בחייה. ובגלל החצופים מהכיתה שלי שהעמידו סטנדרט גבוה במיוחד בהרצאות שהועברו עד כה, לא הייתה לנו ברירה אלא להרים הפקה בלתי נשכחת. ובגלל זה רצנו במעגלים בכל רחבי העיר עד שמצאנו סינרים לבנים שאפשר להכתים בדם. נדמה לי שההרצאה הייתה טובה. או זה, או שלמורה לא הייתה סבלנות לפרט בפנינו עד כמה היא הייתה גרועה.
 
פורים ללא מעצורים
כמובן שהחלק המעניין יותר, הוא עלילות סוף השבוע. וכשסוף השבוע מגיע, אני מבלה כאילו אין עבודה ואין לימודים! הללויה. חג הפורים שחל כעת סייע לפריקת העול המוחלטת שגרמה לי להתעלם באלגנטיות מכמה מחויבויות שהיו לי. אבל היה כיף.
 
פורים הוא אחד החגים האהובים עליי. זה הזמן היחיד בשנה שבו אף אחד לא צועק לי ברחוב "הלו, מה זה פה, פורים?"
 
התחפושת שלי השנה הייתה מרעננת: ארנב רצחני מרושע. הביטו:
צילום: ניב קלדרון
 
הגעתי לבושה כך לבית הספר, לעבודה, ולרחובות העיר ההומים. כמות האנשים שענתה לי: "אמאל`ה!" שכנעה אותי שהיא לא רעה כל כך, התחפושת שלי.
 
לילה בדרום תל אביב
סיבה למסיבה: ובכן, חג פורים פה. ויודעים מה קורה בחג הפורים? כולם עולים לרגל לפלורנטין, למסיבת הרחוב השמחה ביותר שקיימת.

נפשות הפועלות: לכבוד החג, תום הסכים לבוא איתי! איזו שמחה והפתעה! הפגינו נוכחות בלתי נשכחת מ` שהתחפשה לבובה (ונראתה כמו פיתיון לפדופילים), מוטי שהתחפש לפרה, נדיה עם חבר שלה, ועוד רבים וטובים.

זירת האירוע: בזמן שמ` ומוטי רצו היישר למוסד, אנחנו הלכנו לטייל בפלורנטין. כמו כולם. הרחובות שם היו כל כך עמוסים בתכולה אנושית, שדרך הבילוי היחידה האפשרית הייתה לעמוד במקום בזמן שההמון השוקק מסביב תולש לך (בטעות) חתיכות מהתחפושת.

אחרי זה הצטרפנו גם אנחנו לחוגגים במוסד. זאת הייתה הפעם הראשונה של תום במוסד, וגם לי הכל נראה משונה ושונה, כיוון שלא יצאתי לחור המטונף הזה יותר משנה.

התחפושת: אני הייתי לבושה במה שהרגע הראיתי לכם. עם עליית הטמפרטורות בתוך המועדון הצפוף, לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למדים פחות מסורבלים. תום התחפש לגלדיאטור מטריף, כשהוא חושף מתחת לשריון הפלסטיק המוזהב שלו זוג פטמות מעוצבות.

מחזרים: בזמן שתום ישב על הספסל מולי, התחיל איתי מישהו שנראה כאילו התחפש למי שנקלע לסערת ברקים. נצמדתי לתום לפני שהיצור הספיק להגיד משהו שיביך אותו. תהינו איך, איך יש להם אומץ להתחיל איתי.

התרחשות: אי אפשר לומר שהכי נהנינו במוסד. תום אפילו קצת סבל. אבל סך הכל היה כיף. לא נעשה את זה שוב בקרוב. פגשנו הרבה טיפוסים שהיה נחמד לפגוש. למשל יולי (השיכורה) שהלכה בזיגזגים וסיפרה לכולם כמה שהיא אוהבת אותם, ולנור (השיכורה) שסיפרה לכולם במה אמא שלהם עובדת ואיימה לפוצץ במכות אנשים שהסתכלו עליה יותר מ-12 דקות ברציפות.

 

השקת מעין

סיבה למסיבה: אחרי חודשים ארוכים של עבודת פרך מאמצת, המשוררים הצעירים של ישראל יוצאים מהמרתפים שלהם ומשיקים את הגליון החדש של מגזין השירה הכי שווה שיוצא פה בימינו "מעין"

נפשות הפועלות: אם נראה לכם שהיה משהו חסר ברחובות מוכי חג-הפורים של תל אביב, אתם צודקים. כל האנשים המגניבים ביותר ריכזו את נוכחותם ביחידת שטח צרה יחסית. לי ולבן זוגי ניתנה רשות (חד פעמית!) להיכנס גם כן ולשבת למרגלותיהם.

כמו כן הגיעו טיפוסים מופלאים ומפתיעים מכל הסוגים: החל מדימו, וכלה בקשיש עם חלילית. וגם זה:

זירת האירוע: הלופט החדש של קסטיאל.

התחפושת: מזג האוויר הקריר והנעים בתוך הבית לא רמז על השרב שאורב לנו בחוץ. אם הייתי יודעת, נשבעת לכם שהייתי מתחפשת לחוה (מתוך "אדם וחוה 1", הפרק שלפני הגירוש). אבל במקום זה התחפשתי לנערת בית-ספר, עם חצאית ועם חולצת טריקו כחולה צמודה וישנה עם הלוגו של בית הספר התיכון שלי. אי אפשר היה להימנע מכתמי זיעה רטובים בבית השחי. הגבר שלי, שגידל שפם יפה מבעוד מועד, הולבש בחולצת פרחים צמודה שהגיעה מהסבנטיז, וכולם הבינו מה שהם היו צריכים להבין: הוא התחפש לכוכב פורנו.

מחזרים: לזכותם של המשוררים יאמר שאף אחד מהם לא התחיל איתי בצורה בוטה מספיק כדי שהגבר שלי ירצה להכות אותו. יותר מפלירטוטים מרומזים לא נרשמו שם. עושים בשכל - אנשים בהשקה של מגזין לשירה מודרנית, נוטים (סטטיסטית) להפסיד בקטטות.

התרחשות: האמת שזו הייתה מסיבה שמחה מאוד. בוהמים בוהמים, אבל יודעים לחגוג שמו שצריך.

 מיכל שפירא, שחקנית קברט חסרת גבולות, לכבוד חג הפורים עשתה מייק אובר שמנע מאיתנו לזהות אותה בהתחלה. מהר מאוד היא עלתה על הבר ולא ירדה ממנו עד שהראתה לכולם איך היא יודעת לזוז. כמו כוכבת פורנו, איט איז. שכנעתי אותה שתופיע בחתונה שלנו. הזמנו גם את יובל שגב להופיע בה. הוא הגיע לזמן לא ארוך, וניגן שירים פופולריים על צפצפה בצורה כל כך מדויקת שאי אפשר שלא להתפעל.

רקדתי על שולחנות בצמוד למשוררות חטובות, והפגנתי פורים-ספיריט כמו שציוו עלינו במגילת אסתר. וחכו, זה רק בצהריים.

 

חזרנו הביתה בשבע בערב כשבידנו עותק משתלם של המגזין - 15 שקל תמורת כמות אדירה של טקסט, שכל אחד יוכל למצוא בו משהו להתחבר אליו. הרגשתי שפוכה והראש שלי כאב. אחרי שני אדוויל ושעה וחצי של שינה, קמתי והייתי אדם חדש. ומה עשה האדם החדש הזה? צפה בדוגמניות, התלבש, והמשיך למסיבה הבאה.

 

ספונטניפורים
סיבה למסיבה: תקציר הפרקים הקודמים: בשנה שעברה, נעמישקה ואני יצאנו למסיבה שהייתה אמורה להתקיים בכתובת כלשהי במרכז תל אביב. אלא מה, בכתובת המוטעית נח לו בית כנסת חשוך ושומם. שום מסיבה. במקום לתת ליאוש לחלחל, הלכנו בעקבות צלילי המוזיקה שנשמעו מהבניין הסמוך, והתפרענו כל הלילה עם החברים החדשים שלנו - עולים חדשים מכל מיני מקומות שלא פגשנו מעולם. היה כיף חיים. השנה החלטנו לחזור על תהליך הקראשינג, ולאור ההצלחה של ליל האתמול, נדמה לי שנהפוך את זה למסורת.

נפשות הפועלות: יחד איתי ועם נעמישקה הגיעה חברה נוספת - אליסה, חברה של נעמישקה, עכשיו גם חברה שלי.

זירת האירוע: שלוש מסיבות-בית, שבאף אחת מהן לא באמת ציפו לנו. לראשונה מביניהן הוזמנו ע"י אבי ארנבי (שלומד איתי בשנקר), והיא כללה אנשים שאני מכירה באופן רופף מהלימודים ו/או מהעבודה. המסיבה השניה הרעישה לנו מקומה עליונה ברחוב דיזנגוף. גם בה, למרבה ההפתעה, נמצאו לא מעט אנשים שאני מכירה מהלימודים ו/או מהעבודה. במסיבה השלישית, שקראה לנו מאחד הגגות מעל שוק הכרמל, אף אחת מאיתנו לא הכירה אף אחד.

התחפושת: לאור מזג האוויר, התחפושת שלי עברה, אה, איך נקרא לזה, "הפשטה". התחפושת של נעמישקה, לכאורה, הייתה גאונית. היא החפשה לארנב דרוס, ועטפה את כל גופה בתחבושות ופלסטרים ספוגי דם. הבעיה היא, שנעמישקה לא ממש תכננה לה דרך להשתין עם התחפושת הזאת. באחת מעצירות הביניים שלנו, נעמישקה הסתגרה ארוכות בשירותים, והצליחה איכשהו להשתין לתוך כוֹס. היא יצאה משם כשהיא מסופקת, וחצי מהתחפושת שלה מפורקת. החל מאותו רגע, שאלה אותי כל עשרה דקות "רואים את את הפות?", "רואים לי את הפות?"

אליסה ניסתה להתחפש לפאנקיסטית. לא, לא הלך לה. היא אמנם השקיעה בפאה מבולגנת, אבל הבגדים שלה היו הרבה יותר צבעוניים ונקיים ממה שהייתם מצפים מפאנקיסט, מה שהשווה לה מראה ליצני. אחד האנשים מהמסיבה השלישית אליה הגענו ניחש: "התחפשת לחנה לסלאו?"

ואז לא נותר לי מה לומר פרט ל"וווואי!!!"
מחזרים: היה זה ערב נפלא ודל-מחזרים! כן! וזאת מכיוון שהסתובבתי רוב הזמן עם המסכה המכוערת על הפנים שלי. זה היה נהדר! למרות השמלה הקצרצרה, אף גבר לא גילה בי עניין!

כשנהיה לי חם ומציק בעור הפנים, אמרתי לאליסה: תסתכלי איך ברגע שאוריד את המסיכה, כולם ידבקו אליי כמו זבובים. עוד לפני שהספקתי למשוך את המסיכה מהפנים שלי, הרגשתי על כתפי נקישת אצבע של גברבר.

התרחשות: אמא של אליסה השליכה את הבנות ברחוב הראשי הסמוך לביתי. במקום להיזכר שמוניות שירות למרכז תל אביב עוברות ברחוב המקביל, נעמדנו בכביש והתחלנו לתפוס טרמפים. ילדים שעברו ברחוב נעצו בנו מבטים כאילו אנחנו זונות. הכל בגלל חנה לסלאו השובבה. מזלנו התמזל בריבוע. לא רק שלא נחטפנו ונרצחנו, אלא נסענו עם זוג צעיר שהגיע ממש לאותו רחוב שאנחנו היינו צריכות להגיע אליו! יאי!

פגשנו את אבי-ארנבי כשהוא מחופש לילד-האימו הכי אותנטי שראיתי מאז... מאז שראיתי את דימו לפני שעות ספורות. פטפטנו, אכלנו דוריטוס, אבל זה עוד לא היה זה. אז המשכנו הלאה למסיבה הבאה. גם במסיבה הבאה היה נחמד, אבל זה עדיין לא היה זה.

המשכנו במסע לפרק רוויי אכזבות. עברנו ליד הלופט החדש של קסטיאל (איפה שהתפרעתי בצהריים) וראינו ששמח בפנים. אז ניסינו להיכנס. אלא מה? הסלקטורית הסבירה לנו שאנחנו לא רצויות פה, כי אנחנו בנות 21. השמעתם אבסורד שכזה? לפני ארבע וחצי שעות בעל המקום כיבד אותי בוויסקי בכבודו ובעצמו (תודה אלון!), ועכשיו אני לא רצויה?! במקום להתווכח עם הסלקטורית, שזה הדבר הכי פתאטי שאפשר לעשות, הלכנו משם כשאנחנו קוראות "רק אל תרקדו יותר מדי, שלא ישבר לכם האגן!". זה לא היה כזה נורא, כבר הייתי שם בצהריים. ואתם יודעים מה קורה במסיבות שבהן 21 הוא גיל של בחורות שאינן מורשות להיכנס. יש שם עדר של גרושים/רווקים/אלמנים בני 45, ומה שהכי מחרמן אותם זה ריח של בשר צעיר, כזה שעוד לא הושחת על ידי הרצון להתחתן באופן מיידי.

מה שבאמת עיצבן אותי, זה כשלא נתנו לנו להיכנס למזללה על אותו סעיף של גיל. "בלילה אנחנו מכניסים לפה אנשים רק מגיל 23".

ניסיתי להסביר לה לאט ובהטעמה ברורה: "אוקיי, אבל אוכלים בפנים". זאת אומרת, לא מקיימים יחסי מין, לא רוקדים, אפילו לא מחליפים מילה עם מי שיושב בשולחן הסמוך.

טוב שלא נכנסנו לאכול. לא באמת היינו רעבות, זאת רק הגרגרנות שהרימה את ראשה. המשכנו ללכת, וכשהגענו למסיבה השלישית, זה היה זה.

המוזיקה לא הייתה בדיוק מה שאני מכירה ומורגלת בו, אבל היא הייתה מדויקת וסוחפת, וגרמה לי לרקוד בלי הפסקה במשך שעה (אם לא יותר). זה היה חג שמח ללא ספק. שבעתי מספיק חוויות כדי להעביר בששון עוד שבוע לחוץ אחד לפחות. מה יהיה עם שיעורי הבית שלא עשיתי? לא ברור. אבל גם את זה נשרוד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Zroobavela אלא אם צויין אחרת