00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אלת הלהט / קארין

נופים מן העבר

 

 

הוא מסתבך בלשונו, עוצר, מנסה לחזור על המילים, לגרום להם לצאת החוצה בשטף, ושוב הן נתקעות לו בגרון,  אני משלימה במקומו את המשפט, הוא מהנהן בראשו לעברי, ועיניו נוחתות כברק על עיני, וממשיכות לעבר החבורה שהתכנסה סביבנו.

כשהוא מדבר אליי כשאנו לבד, השיחה בנינו קולחת כאילו מעולם לא היה בו מום לשוני, גם כשהכעס שלו על אחד העובדים מתפרץ,-  שטף הזעם נשפך כמעיין ללא גמגום מיותר.

אני חשה את התרגשותו, אנשים חדשים גורמים לו לתהות, הוא רוצה להתחבב עליהם,    וזה עולה לו במחיר מסוים, הגמגום חוזר.

 

 

הוא מזכיר לי את משה, זה מסיפורי התנ"ך, שלשונו העילגת הכשילה אותו בדיבור שוטף, גם הגלבייה הלבנה שהוא עוטה,  המדגישה את הניגודיות של עורו השחום וכפות רגליו היחפות תדיר,

- מלבד הפעמים שהוא פונה אל בית הכסא להטיל מימיו או שאר דברים ואז נועל הוא את כפכפי האצבע המונחים במהלך שעות הערנות שלו ליד הביתן.- כל אלה מוסיפים נופך לתזכורת סממני העבר.

 

 

 

 

 

אני אוהבת לשכב פרקדן לידו, שכיבה חתולית, המותן השקועה והישבן המתעגל מעלה, כשגופי נוטה הצידה, ידי מונחת בזווית של תשעים מעלות וראשי מתפנק עליה, היד השניה אוחזת בסיגריה,

 אומרים לי שאני מעשנת יותר מדי, מדליקה סיגריה בסיגריה, לך תסביר להם שלעשן זה להרגיש הכי קרוב לאלוהות שבך,  כמו שפעם בעבר היו מעלים קטורת לאלילי הדור, להאדיר שמם ולהרגיש קרוב,

אני תמיד קרובה אל האלילות שבי, מעשנת, מקטרת עצמי לדעת.

 

כשידי מתחילה לכאוב, ולחוש  בכבדות הראש, אני מסבה עצמי לתנוחת ההסבה,

הוא חש בתנועותיי בזווית עיניו,   מוציא תחת משקל מותניו את אחת הכריות שהוא הסב עליהן, ומגישה לי,

איני אומרת תודה, רק מושיטה יד בלחש, אוחזת בכר ותומכת את גופי בו, ברכות חושנית מושכת את המעשה למהלך איטי , כאילו כל היקום עצר- ורק הכרית הזו קיימת לענגני.

 

הוא מאותת לי בעיניו לעבר קומקום התה שמתבשל על הגחלים הרוחשות,  אני מהנהנת בשקט.

 

 

 

אנחנו תמיד משוחחים כך כשיש אנשים סביבנו, כאילו הדממה הזו עוטפת אותנו בזמן ששייך רק לנו,  - כאילו זה מבודד אותנו מתוך ההמון הצוהל, המרעיש -  הרעש הזה מכאיב לי פעמים כה רבות, וטיפות השקט שהוא מזרים לעברי מייצבות את תחושת השלווה.

 

צליל התה המתוק שנמזג אל הכוס הקטנה,  וידי שנמתחת ברכות לעברה, -

כל פעם שידי מושטת לעבר חפץ ליטול אותו אליי, אני מאחזת ביד, מושכת את המעשה כמעצור יקום, -  שמתי לב למבטיי האנשים, לחדירה של עיניהם גם בגבי, כאשר אני נוטה להלך כשפים בהם, כאילו אם ידי מושטת באיטיות מאוסה, אני שונה, והייחוד שבי מתפרץ לכל עבר-  לו ידעו כמה ניסיונות עבר, כמה שאיפות ונשיפות חזה נדרשו להביאני למושלמות הזו, של להתל בהם, כאילו יש ממש, כאילו העולם עצר, כאילו הכריזמה הנוטפת מידי ממשית היא.

 

הפעם אני מותחת גם את חלק גופי העליון לעבר החפץ, ופולטת גרגור חתולי  לעבר המשקה, הגמיעה זה גם חלק שיש ללמוד אותו כמעשה, אך כאן שילוב הבתולה התמימה מפעיל את הקסם,

אין קסם באישה המגרגרת לגרונה פריצי משקה,  -  כמו בתולת שתייה שבפעם הראשונה שותה , כך ההתייחסות שלי אל כוס התה התמימה, הטיפה הראשונה נוגעת בשפתיי, עפעפי נעצמות כאילו היה זה משקה האלים בכבודו ובעצמו- אני חשה את מבטו הבודק האם התה ערב לחיכי,  מניחה את הכוסית על מחצלת הבד שאנו מסבים עליה, וממשיכה בעישון הסיגריה כאילו מבטלת את הטעימה האלוהית שחשתי לפני רגע  בטיפת התה,   -  אני חשה את אי הנוחות שלו, את רצונו לדעת, עד שאינו יכול להתאפק יותר  ושואל:

"איך התה?"

אני יודעת כמה חשוב לו טעמו של התה, יש מספרים שאם התה מר, זה מרמז על מרירותו של המארח, ועל רצונו בלהרע לאורחיו שהתכנסו תחת אוהל חסותו, חשוב לו שהתה יהיה מתוק במידה ולא מתוק מדי כמוכיח חנפות יתר וחוסר גברא,  כאילו רק נשים שותות את המתוק "מדי" ואין גברים האוחזים בתשוקה למתוק, -

"מממ – טעים" אני עונה בקול לוחש  ממעמקי גרוני, כאילו אוחזת אני בשפופרת הטלפון ומיישמת שיחה ארוטית – אני אוהבת את הקול הזה שבוקע ממני, כמו ללמוד פיתוח קול לשליטה במיתרי הקול, להעלאת הלבבות השומעים אותך בזמר, זה הזמר שלי, קול רך כקטיפה חלומית, המשלח קוצי כישוף ראשוניים, - "מממ- טעים" וחיוך קטנטן מסתמן בין שפתיי,

הוא מקבל זאת כהודאה בדבר היותו גבר  ומארח מושלם, טופח לעצמו על הכתף, וממשיך לשאול את שאר האורחים האם התה ערב לחיכם.

 

אחד האורחים בטיפשותו הרבה מבקש עוד קצת סוכר,  הבטן שלי מתכווצת ונשימתי נעצרת, כאילו מישהו בעט בי היישר בבטן, אני מרימה את עיני אליו והוא מחייך אל עבר האורח ומגיש לו את שקית הסוכר,

אני יודעת עד כמה הבושה מכאיבה לו כרגע, כאילו באו וירקו לו בפרצוף מול נתיניו, והוא מבליג, מחייך,- כיודע שהבדל הגזעים יוצר את הטיפשות באורח.

בשל ההבלגה הזו אני חשה חמלה כלפיו, משלחת אליו גל של מחשבה תהומית והוא מחייך אליי, מניע את ראשו קדימה ולוחש אליי :  " זה בסדר, אל תעשי עניין"

אבל האיבה שהתפתחה אצלי לעברו של האורח, כאפרוח תם שרק עכשיו פרץ את קליפת הביצה, מתחילה לתפוס תאוצה כשפיו משמיע תלונה נוספת על התה.

הכעס על האורח מוביל אותי אל זיכרון היותי קרויה "אורחת" עד לא ממזמן,

 

 

 

ישבנו על המחצלת הפרושה על החול הרך, באמצע החוף, קרוב למים הרוקדים בקצב איטי, היה לילה מואר וקרני הירח האירו את פני המסובים באור נגוהות, בדיחות ישראליות נמהלו בבדיחות בדואיות והצחוק הזעיק את סרטני החוף להתרחק מהמקום,

וויסקי שטרחתי להביא "מהדיוטי-פריי" המיצרי, נמזג אל תוך כוסות פלסטיק, ובעוד גברי המקום מוהלים את המשקה במים קרים, גרוני העדיף את טעימתו המרה.

גומא טרח על התה הראשון מעשה ידיו שאני עומדת לטעום, כוסות התה הקטנות היו מועטות במניינן מהאנשים, כך שהאדם שקיבל כוס תה לידיו, שתה את התה במהירות, והעמידה ריקה על דופן הברזל שהכיל את הגחלים הרוחשות, גומא נטל את הכוס הריקה בידיו, שטף את תוכנה בבקבוק המים, לאחר מכן מזג בשנית תה, והעבירה לאדם שלא טעם ממנו עדיין.

הרגשתי חוסר נוחות בגמיעות הקטנות שלי, ובתפיסתי את כוס התה זמן רב משאר האנשים, ולכן כשסיימתי לשתות לקחתי את ספל התה ומזגתי,

את הכוס הגשתי לגומא, בתוספת הערה שנחשבה בעיני למתוקה

"בבקשה,- אתה היחידי שלא שותה"

אמרתי בקול דאוג כפולניה מצויה.

החוף זועזע מרחשי הצחוק, ואמירות בערבית הוחלפו בין המסובים.

"מה- מה הם אמרו,- מה קרה"

אני שואלת בחצי צחוק

"לא משנה, זה בסדר"

הצחוק ממשיך להתגלגל באוויר הלילה

"מה לא משנה, נו, תגיד"

עדיין משועשעת...

"זה לא פייר שאתם מדברים בערבית ואנחנו הישראלים כאן לא מבינים"

אמרתי בקול נפגע. ומבטים נבוכים החלו לצוץ על פניהם הכהות, לא יודעים אם לקבל את דבריי כבדיחה, או ברצינות הראויה לה.

גומא חש להסביר:

"זה כבוד להכין תה, האדם שמכין את התה הוא בעל המקום והוא זה המכבד את אורחיו בתה, אין אפשרות לכבדו במה ששייך לו."

אני מנסה להסביר לגומא שכוונתי הייתה טובה, שאצלנו נהוג אחרת... אני נזכרת בפסח עת אנו מסובים על השולחן בליל הסדר וכל אחד מוזג לרעהו כוס יין,

 

 

האורח מוסיף כפית סוכר נוספת אל התה שלו, ואורחת חדשה שהצטרפה למעגל היושבים מבקשת לטעום מהתה, גומא פונה אליי,

"אם נור, תכבדי אותה בתה"

והלב שלי, הלב שלי נמס בתוך כפית הסוכר שהאורח "החוצפן" הוסיף אל התה שלו.

 

 

 

 

 

 

 

אני נשאבת אל ההרים האדומים שמקיפים את החוף בצורת חצי  הסהר, כל יום במקום קבוע, בעת השמש נוטה לשקוע,

באחת מהשיחות הרבות שניהלתי כאן, אמרה לי אישה אחת שמנמנה וחסרת טיפוח, שהיא שמעה שיש אנרגיה קוסמית בהרים האלה שעומדים מולנו כמתרסי פנים,

וכשאני מביטה בפניה החסרות חיות, מנסה להעביר מסר טלפתי לעבר מוחה, לאמור: " שמעת מאנשים אחרים?!   אם תשתקי קצת, תוכלי לחוש את האנרגיה בעצמך, במקום להביא ציטטה של אנשים אחרים שחשו אותה"

אני יודעת שהמסר לא יעבור אל עיניה הכבויות ואל החיוך המאולץ שדר כקבע בין שפתיה, כאילו אם היא תחייך מספיק הרבה נחשוב שהיא המאושרת באדם,

 

בכלל יש לי תיאוריה שאדם המצחקק תדיר, יש בו אומללות  שאינה יודעת איך לפרוץ בדרך הדמעות, אז הוא צוחק לגרימת שחרור נפשי.

 

במקום להשתלח בה כחיית טרף על הרעש המזמזם שהיא עושה ליד אוזני, אני בולעת את צפרדע ההבלגה-  מניחה את כף ידי על גב כף ידה המחוספסת, מביטה ישירות בעיניה הנפערות מולי בתחילה בחוסר הבנה על המגע, ולאחר מכן  אני מזהה את הכניעה בגופה השפוף ובעיניה מתחלף הצבע, ואז לרגע קט, היא מפסיקה לחייך, רק מסתכלת בעיניי למצוא נחמה להיאחז בה, אני מוסרת לה את כל מה שיש בתוכי, את כל האנרגיה ששאבתי מההרים טרם הופעתה, אני מעבירה אל גופה גדול הממדים.

"אני לא בוכה" היא אומרת, ודמעה אחת גדולה מתגלגלת , נושרת על השטיח, ונספגת במהירות בין נצרי האריג המחוספס העוטף את הרצפה, רק כתם קטן שנותר מהלחלוחית מוכיח לי כמה רוויה דמעה אחת בכאב.

 

אני חשה צורך עמוק להושיט אצבע אל האריג שספג את דמעתה, לשאוב מעט מן הלחלוחית הזו אל אצבעי, לחוש אותה.

אני אוהבת אותה עכשיו, מביטה אל גופה הגדול ואל שדיה הממלאים את חולצת הטריקו ברפיון, לו יכולתי להבריש את שיערה השחור, לתת בו מעט ברק, ללטף את פניה המקומטות להוסיף נצנוץ אל עיניה הגדולות, כמה יפה היא בעיני בהזדככותה.

 

במקום לחבק אותה, אני קמה, מתנצלת בנימוס מאוס על כך שאני חייבת לשירותים, ובורחת אל קצה החוף הזנוח, אל ביתן-האבן המאכלס את המקלחות והשירותים זה לצד זה.

אני נכנסת לאחת המקלחות, וזרם המים הקריר שוטף מעליי את תוגת האוויר הדלילה שבריאותיי, אני חוזרת לנשום, שטף הבכי יוצא כיבבה קורעת.

ידי מחבקות את גופי, מערסלות את גופי כתינוק להרגיע, ואני בוכה, בוכה, את כל הדמעות שהיא לא יכלה .

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

60 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קארין101 אלא אם צויין אחרת