00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג המסעות של דני ביפן

ג`ונגלים וים טורקיז- מסע לאוקינאווה ולאיים הדרומיים

שלום לכל קוראי הבלוג,

 

כבר זמן רב לא עדכנתי את הבלוג, ומסיבה טובה: לא טיילתי מזה מספר חודשים! בכל זאת, צריך ללמוד קצת מדי פעם, לא?

 

בכל מקרה, עכשיו העדכונים חוזרים ובגדול. אתמול בלילה חזרתי מטיול ארוך של שבועיים באיי ריוּקיוּ, האיים הדרומיים של יפן, שלעיתים נקראים על שם האי הגדול ביותר בקבוצה- אוקינאווה.

 

לאנשים שונים סטיגמות שונות לחלוטין על אוקינאווה: חופים לבנים, ים נוצץ בצבע טורקיז, אלמוגים, אתרי צלילה נפלאים, אוכל טרופי, מולדת אומנויות הלחימה, והרשימה ארוכה. אוקינאווה היא כל זה, אך גם הרבה יותר. ברשימה הזאת אני רוצה לספר לכם קצת על חוויותי באוקינאווה. בשבועיים האחרונים, ביחד עם חברי סוון חְרוֹט (סטודנט למחשבים מהולנד) חרשתי את איי אוקינאווה מהאיים הטרופיים הנידחים ביותר בדרום ועד האי המרכזי והבירה שוקקת החיים, נאהה. מטעמי זמן ותקציב, לא היינו באיי ריוקיו הצפוניים, המדהימים בפני עצמם- באי יאקושימה יש עצי ארז בני שלושת אלפים שנה... לא נורא, בפעם הבאה...

 

כתובת הבלוג: http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=dannyjapan

 

כתובת אתר התמונות: http://s175.photobucket.com/albums/w146/dannyorbach/, כדי להגיע לתמונות החדשות- היכנסו לתיקייה Okinawa בתפריט מימין, את התמונות תמצאו בתת התיקיות השונות- ואת סרטי הוידאו בתת התיקייה okinawan song and dance. כבונוס, הוספתי לתיקייה "הר פוג`י" שתי תמונות של הר המושלג שצילמתי מהמטוס. תוכלו למצוא אותן בתיקייה greater Tokyo, תת תיקייה mount Fuji.

 

איי ריוקיו- הסבר כללי

 

לא רבים יודעים זאת, אך עד סיפוחם ליפן ב-1879 היו איי ריוקיו ממלכה עצמאית. היתה זו ממלכה קטנה ופציפיסטית, שויתרה ביודעין על צבא ומלחמות וחיה על ספנות וסחר עם יפן, סין, ולפעמים גם קוריאה ודרום מזרח אסיה. תושבי האיים חיו בעוני רב, והאזור סבל מטייפונים ואסונות טבע חוזרים ונשנים. ובכל זאת, הצליחו אנשי ריוקיו, בהנהגת שושלת המלכים הותיקה מבית שוֹ לשמור על אחדות ממלכתם ולפתח תרבות ייחודית הממזגת השפעות יפניות, סיניות ומקומיות. אבי שושלת שו, דרך אגב, תפס את השלטון בדרך משונה קצת. הוא היה שר אוצר, שזעם על פריצת מסגרת התקציב ותמך באופן בלתי ישיר בהפיכה צבאית. תארו לכם שזה היה קורה אצלנו... השפה המקורית של אוקינאווה דומה ליפנית, אך שונה ממנה מספיק בכדי שיפני לא יבין אוקינאווי שמדבר בשפתו. כיום, דועכת השפה האוקינאווית ומוחלפת במהירות ביפנית סטנדרטית (תהליך שהחל כבר בסוף המאה ה-19).

 

מאז סוף המאה ה-14 הפכה אוקינאווה, מרצונה, לממלכת חסות של סין- מרכז הציביליזציה של מרכז אסיה באותה התקופה. הסינים מעולם לא כבשו את אוקינאווה או שלטו בה באופן ישיר, אך מלך אוקינאווה הכיר בעליונותו של קיסר סין וקיבל ממנו תארים וכיבודים. כל מספר שנים שלחו אנשי ריוקיו משלחת לסין כדי להעניק מתנות לקיסר ולסחור ברישיון במחוזות הדרומיים של הקיסרות. האוקינאווים אהבו וכיבדו את הסינים, וראו בהם מורים ואחים גדולים שהעניקו להם את מתנת הציביליזציה.

 

היחסים המורכבים בין יפן ואוקינאווה החלו למעשה בראשית המאה ה-17, כאשר הסמוראים מההאן (נחלה פיאודלית) של סאצומה שבדרום קיושו פלשו לאיים והכריחו את המלך האומלל שו נֵיי לחתום על הסכם חסות עם יפן. הסמוראים של קיושו ניצלו את האיים, קטעו למעשה את קשרי החסות שלהם עם סין והגבילו את הסחר שהיה פרסנתם העיקרית של התושבים. איי ריוקיו נכנסו לתקופה ארוכה של הסתגרות כפוייה, והעוני בהם גבר. בשנות החמישים של המאה ה-19 הגיע קומודוֹר פרי האמריקאי לאוקינאווה כתחנת דרך במסעו המפורסם לפתיחת יפן. חלק מהאמריקאים והאירופים שהגיעו לאוקינאווה התרשמו עמוקות מידידותם של אנשי האיים ונהגו עימם בהגינות, אולם אחרים (ביניהם פרי עצמו, ומיסיונר יהודי לשעבר, ז`אן ברנר בטלהיים, שנהנה מחסותו) התנהגו בבריונות, פרצו בכוח לטירה המלכותית בשורי, העליבו את דתם של אנשי ריוקיו ובאופן כללי התנהגו כאדונים יהירים. פרי אפילו הציע לממשלת ארצות הברית לכבוש את אוקינאווה, אולם הנשיא סירב בטענה שמדובר בכיבוש יקר ומיותר.

 

ב-1868 הפכה ליפן למדינה מודרנית במסגרת "הרסטורציה של מייג`י", ופנתה להסדיר את גבולותיה מדרום. האחריות על אוקינאווה הועברה מההאן של סצומה (שבוטל) לממשלה הקיסרית המרכזית בטוקיו, שניסתה לכפות על אנשי אוקינאווה השמרנים רפורמות מודרניות. האליטה האוקינאווית ניסתה לסרב, ופנתה בחשאי לסין כדי שזו תושיע אותה. כשהבינו אנשי אוקינאווה שהסינים לא ינקפו אצבע למענם, נכנעו- וב-1879 בוטלה ממלכת ריוקיו וסופחה ליפן כ"מחוז אוקינאווה". המלך איבד את תוארו וצורף לאצולה היפנית. אוקינאווה היתה מחוז עני יחסית ביפן, אולם תנאי החיים בה השתפרו בהתמדה- עד למשבר הכלכלי ב-1929 שגדע את מטה לחמם של איכרי אוקינאווה בעקבות צניחת מחירי הסוכר. אוקינאווה הפכה לגיהנום עלי אדמות באביב 1945, כאשר הגיע אליה "טייפון הפלדה" בדמות הפלישה האמריקאית. קרבות אדירים התחוללו באוקינאווה- ותושבים רבים אולצו על ידי חיילים יפנים להתאבד, גוועו ברעב, במחלות או נרצחו באכזריות. לאחר המלחמה נותרה אוקינאווה בכיבוש אמריקאי עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-20- אז חזרה והפכה למחוז של יפן. עם זאת, באוקינאווה נותרו בסיסים צבאיים אמריקאים רבים שרוב התושבים מתנגדים לנוכחותם.

 

יש לציין כי בניגוד למגמה ברוב הפרובינציות של יפן, של מעבר לערים הגדולות (הידלדלות האוכלוסיה המפורסמת), באוקינאווה יש מגמה הפוכה, ואנשים רבים מהמיינלנד נוהרים אליה בשביל לפתוח מסעדות, מועדוני גלישה, שיוט או צלילה. רק באי אישיגקי לבדו יש יותר ממאה מועדוני צלילה!  לפי הסטטיסטיקות, כעשרים אלף יפנים מצטרפים לאוכלוסיית אוקינאווה בכל שנה, אבל בכל זאת- האבטלה בקרב התושבים המקוריים, במיוחד בבירה נאהה, היא מהגבוהות ביותר ביפן.

 

איי הדרום הטרופיים

 

אנחנו התחלנו את המסע שלנו באי אישיגקי, האי המרכזי בקבוצת איי יָאֵיַאמָה הדרומיים. אישיגקי הוא אי כפרי רוגע- נסיעה מצד לצד במכונית אורכת חצי שעה בלבד, והנוף בו הוא נוף סוב טרופי יפה, של ג`ונגלים עדינים על הרים נמוכים יחסית, ומרחבי דשא שרועות בהם פרות. באי יש רק עיר קטנה אחת, אישיגקי-שִי, שנחשבת למרכז האורבני הדרומי ביותר ביפן. אנחנו, מצדנו, הגענו לאישיגקי בעיקר על מנת להנות מאתרי הצלילה המדהימים שלו. כבר כשהגענו לשדה התעופה, חיכתה לנו מָסַקוֹ ממועדון הצלילה אוּמָקוֹזָה, בכפר הקטן קאבירה שבצדו השני של האי. צלילה היא עסק יקר ביפן, וכדי להפחית את העלויות ככל האפשר הצלחנו לסדר לעצמנו חבילה של צלילה ומגורים באחד מהפונדקים שבכפר הקטן. אלו היו יומיים נפלאים של אוכל כפרי משובח, נוף מדהים של חופים לבנים, הרים מיוערים ומי טורקיז, ובעיקר- צלילות טובות. הים שמסביב למפרץ קבירה מפורסם בדגי התריסנית (מנטה-ריי) הענקיים שבו, אולם לי, לסוון ולמדריכי הצלילה שלנו (סאטוקי ואָקִי) לא יצא לראות מנטה-ריי ביומיים הללו. במקום זה, ראינו הרבה cattle fish שמשנים את צבעיהם כזיקיות, דגי שונית קטנים בכל צבעי הקשת, דגי עטלף (bat fish), אלמוגים ססגוניים ונחשי ים. ביום השני שכרתי מצלמה תת מימית, כך שתוכלו לראות חלק מזה באתר התמונות. בסוף חטפתי מחלת ים קלה, אבל היה שווה. הצלילה מהסירה היתה קלה יותר ממה שחשבתי, למרות שעד היום ביצעתי רק צלילות מהחוף; פשוט מחזיקים את פיית האוויר ונופלים למים.

 

האנשים ממועדון הצלילה, סאטוקי, אקי ומסקו, היו נחמדים ומשוחררים מאד- דוגמא מובהקת ליפנים (שניים מהם מטוקיו, דרך אגב) שרצו לברוח מההמולה ומהצפיפות של המיינלנד לדרום הטרופי והחם. שווה להגיע עד לאוקינאווה כדי לפגוש אנשים כאלה. התקשורת שלנו עם התושבים המקומיים היתה מוגבלת יותר, אבל באופן כללי הם היו אדיבים ונכונים לעזור כמקובל בקרב יפנים בארץ כולה.

 

מאישיקגי עברנו ליומיים לאי הג`ונגל אִירִיאוֹמוֹטֶה שממערב. בעבר היה איריאומוטה אי עני ומוכה קדחת, אולם היום הוא אטרקצית התיירים מספר 1 של האזור. באי איריאומוטה, הגדול יחסית, גרים רק אלפיים בני אדם, רובם ככולם לאורך הכביש הטבעתי המקיף את החוף. שאר האי פראי ולא מיושב- הרים שגדלים עליהם ג`ונגלים סבוכים, ועוברים דרכם נהרות חומים בנוסח האמזונס. הג`ונגל הוא ביתם של חיות בר רבות, כגון חתול הבר של איריאומוטה (שכמעט ולא ניתן להבחין בינו לבין חתול בית), נחשי האבּוּ  ארסיים וחזירי בר. אנחנו יצאנו לגן בוטני קטן שבאי סמוך (יוּבּוּ-ג`ימָה) בכרכרה רתומה לבופאלו מים, רחצנו במעיין חם פתוח בתוך הג`ונגל, ליד נחל יפה, וביום השני- נהננו מהאטרקציה המרכזית של האי- מסע הסירות בנהר האוּרָאוּצִ`י. נהר האוראוצ`י שצבעו חום עדין (מאדמת סחף, לא מזיהום) זורם לתוך הג`ונגל ומהסירה שלנו נשקף נוף עוצר נשימה. הסירה עגנה בנקודה בתוך הג`ונגל, ומשם יצאנו למסע רגלי קצר של כמה שעות למפלי מים רבי עוצמה שניתן לראותם מנקודות תצפית מיוחדות. בלילה יצאנו עם תיירים יפנים לנקודה חשוכה בתוך הג`ונגל, ממנה ניתן היה לראות מאות גחליליות זוהרות שריחפו בתוך הסבך.

באיריאומוטה ג`ימה פגשנו קבוצה רעשנית ומקסימה של סטודנטים יפנים, ויצא לנו קצת לבלות איתם בהוסטל בערב, לאכול חטיפים מלוחים ולשתות קצת אוואמורי (יין אורז אוקינאווי).

 

בנוסף לאיריאומוטה, ביקרנו גם בשני איים קטנים יותר. האי טָקֶטוֹמִי היפה הוא מעין שמורת טבע חיה לממלכת ריוקיו של פעם, וחמש מאות תושביו חיים בכפר מסורתי עם גגות רעפים אדומים. רובם הגדול חקלאים המתפרנסים מגידול קני סוכר או פירות טרופיים. בטקטומי לא ניתן לגדל אורז, ולפיכך, בעבר, החזיקו רבים מתושבי בשדות אורז באיריאומוטה, ויצאו בכל יום בסירה כדי לעבד את שדותיהם. לנידחותו של האי יש מחיר, ולפיכך כשליש מתושביו כיום הם בני שבעים ומעלה. חנויות באי מוכרות מאכלים מקומיים, כמו אוקינאווה סוֹבָּה או גלידה מקני סוכר (ראו בפינת המטבח היפני). האי הָטֶרוּמָה הזעיר (היקף- 15 ק"מ, מספר תושבים: חמישים בלבד) מסמל כיום את החזית הדרומית של יפן. אין בו תחבורה ציבורית, ולכן נסענו בכבישיו הריקים באופניים בין שדות קנות סוכר, פרות רועות ואיכרים בכובעי קש מסורתיים. האטרקציה המרכזית באי היא "נקודת הדרום", מצוקים מעל האוקיאנוס המסמלים את גבולה הדרומי של יפן.

 

 

המסע הגדול בים

 

נו טוב, אולי לא גדול במיוחד... בסך הכל יום שלם, אם כי גם זה יכול להיות לא מעט.  המעבורת שנסענו בה, של חברת אָרִימוּרָה סַאנְגיוֹ יצאה מאישיגקי בשש בבוקר, והביאה אותנו ליעדינו- נאהה, עיר הבירה של אוקינאווה שבאי המרכזי (אוקינאווה הונטו) בשמונה בערב. בסך הכל, בילינו את כל היום באוקיאנוס. האמת? היה טוב הרבה יותר מאשר ציפינו. במסעדת הספינה היה אוכל טוב (אם כי יקר מדי לטעמי), קיבלנו חדרים נוחים עם מקלחות ושירותים, והספינה הענקית נראתה כמלון שלושה כוכבים. אמנם לא היה בידור (בכל זאת מדובר במעבורת ולא בקרוּז) אבל ההפלגה היתה נוחה, וניתן היה לעלות על הסיפון או לצפות בים מכיסאות נוחים מיוחדים דרך חלונות ענקיים מתוך הספינה.

 

נאהה

 

בשמונה בערב הגענו לעיר הבירה של אוקינאווה- נאהה, שבמבט ראשון נראתה כמו כל עיר יפנית גדולה אחרת- אורות ניאון מהבהבים, פרסומות נוצצות, כבישים ראשיים עמוסים, אבל מצד שני- לא גדולה מספיק כדי להיות סואנת ומרתקת כמו טוקיו. היה צריך להתרגל לנאהה כדי למצוא את הפינות היפות והמרתקות שלה, וכאלו- כפי שאתם יכולים לנחש- קיימות גם קיימות- אם כי אפשר לראות את רובן תוך יומיים.

 

היתרון המרכזי בנאהה, לדעתי, הוא היצע המגורים הזול והמצויין. בשום מקום אחר ביפן לא ראיתי היצע כזה של הוסטלים זולים וטובים- בנאהה אפשר לישון במחיר של 1,500 יין ללילה! דבר שלא נראה ולא נשמע בשום מקום אחר, אפילו לא באיים הדרומיים. מנאהה אפשר לצאת לטיולים מרתקים בכל רחבי אוקינאווה הונטו. ביום הראשון, סייע לנו סטודנט יפני בשם יוּאִיצִ`ירוֹ (חבר של חבר), בחור קצת ביישן אבל נחמד מאד. הוא הכיר לנו את העיר ולקח אותנו ביום הראשון לאתרים המרכזיים שבה.

 

האתר המרכזי באי נאהה הוא בלי ספק הקומפלקס הקטן והמקסים של טירת שוּרִי, מרכז הכוח של ממלכת ריוקיו לפני סיפוחה ליפן. כאן ישב מלך ריוקיו, וכאן גם ישבו שריו, בראשות העוצר (ששלטו באופן בלתי רשמי בממלכה במאה השנים האחרונות לקיומה). הטירה בנויה בסגנון יפני-סיני משולב. יש בה את הקווים העדינים של הארכיטקטורה היפנית, אך גם את הססגוניות הסינית. בחצר הטירה יש הופעות של מוזיקה וריקודים אוקינאווים מסורתיים, ותוכלו לראות אותם באתר התמונות בקטגוריה song and dance. בנאהה יש גם, בנוסף, שני גנים מרהיבים בסגנון סיני קלאסי, שִיקִי-נָה-אֶן ופוּקוּשוּ-אֶן, עם פביליונים, מפלים קטנים, פסלי דרקונים ובריכות ששוחים בהן צבים ודגי זהב. בגנים הצלחנו לראות גם את שרידי פריחת הדובדבן באוקינאווה. הדובדבן פורח באוקינאווה בינואר ופברואר, ומשם מתפשט באיטיות לשאר יפן (בטוקיו הוא פורח בסוף מרץ). בחוף הים, ליד הנמל, יש כמה מקדשים יפים ואפילו אנדרטה קטנה לזכרו של המיסיונר ז`אן ברנר בטלהיים, יהודי מומר ששהה תשע שנים באוקינאווה וגרם צרות וכאב ראש לממלכה כולה. הוא שימש כמתרגם, מורה לאנגלית ורפואה, ובכל אותו הזמן התנחל בכוח עם אשתו וילדיו במקדש ליד החוף (הוא נכנס לשם בתואנה שהוא חולה, בילה את הלילה ואז סירב לעזוב במשך תשע שנים), פרץ לבתים פרטיים כדי להטיף בהם וניהל יחסי אהבה-שנאה עם הממשלה. למשל, פקידי הממשלה ביקשו ממנו לתרגם מסמכים עבור ספינות זרות, כולל תלונות נגדו ותחינות בפני ממשלות מערביות לגרשו מאוקינאווה! עצם העובדה שהוא לא נרצח תוך שעות ספורות (כפי שהיה קורה ביפן, בלי ספק, בעיקר בהתחשב באיסור על הנצרות), מלמדת על הסובלנות המופלגת של אנשי אוקינאווה ומנהיגיה.

 

אתר מעניין נוסף בנאהה שניסינו לראות אך לא ממש הצלחנו הוא "הבודוקאן", המרכז לאומנויות לחימה- שבו מלמדים את הקראטה המהולל של אוקינאווה, וגם אומנויות לחימה רבות אחרות, בקומפלקס ענק בן שלוש קומות. הבניין, דרך אגב, הוא יצירה ארכיטקטונית בפני עצמה, והוא נמצא ליד הים, בקרבתו של פארק גדול ומטרים ספורים מהנמל של נאהה. לא הצלחנו להיכנס אליו כי הגענו ביום שלישי, היום היחיד שבו הקומפלקס סגור.

 

בנאהה עצמה יש לציין לטובה גם את הרחוב הראשי שוקק החיים, קוֹקוּסאי-דוֹרִי (הרחוב הבינלאומי- בעיר יש גם רחובות עם שמות אמריקאיים טיפוסיים, כמו sunshine street). הרחוב מלא בחנויות שמוכרות מוצרים מסורתייים כמו זכוכית צבעונית מתוצרת האיים, תכשיטים מאלמוגים, אוכל אוקינאווי מצויין, ופנקייקים עם גלידה. יוצא ממנו גם רחוב מקורה צדדי, רחוב השלום (היווה-דורי) עם שוק ירקות שוקק. בהזדמנות זאת, כדאי לציין מאפיין מרכזי של נאהה שקיים גם בשאר יפן, אך באוקינאווה הוא בולט במיוחד- הטעימות! כמעט בכל חנות או דוכן בנאהה יש צלחות של "דגימות" שמהם העוברים והשבים יכולים לטעום באופן חופשי. מכיוון שהרחוב אורך קילומטר וחצי, וכמעט לכל חנות יש טעימות, אפשר להיות שבע רק מהן! פשוט תענוג. כמובן שהטעימות הם עסק כלכלי לא רע, כי בסוף התייר מוצא את עצמו קונה לא מעט דברים שלא התכוון בזכותן. מאפיין קצת פחות נחמד של נאהה הוא מטרד שכמעט ואין לראותו בשאר יפן- נהגי מוניות טרדנים, בסגנון סין או טורקיה, שאורבים לתיירים באתרים מרכזיים ומנסים לרדוף אחריהם ולהציע להם כל מיני הצעות לטיולים וכדומה.

 

מוטיב מרכזי ברחוב הראשי, כמו גם בטירת שורי ובמקומות רבים נוספים, הוא פסלי האריות, השִיסָה, חלק מהמסורת האוקינאווית, שתפקידם להגן על המקום בפני רוחות רעות.

 

אולם האטרקציות המרכזיות באי המרכזי נמצאות לא בנאהה עצמה, אלא באזורים הכפריים שמקיפים אותה מרחק שעות ספורות של נסיעה לכל כיוון. לפיכך, לקחנו טיול מאורגן של חברת האוטובוסים (מומלץ מאד, קוראים לזה "B-Kosu", מסלול B, למי מכם שמגיע לאזור) שהביא אותנו לכל האתרים המרכזיים של צפון האי אוקינאווה במחיר סביר. זה היה יום נפלא. עברנו באזור המרכז וראינו את בסיסי המרינס וחיל האוויר האמריקאיים השנויים במחלוקת. באזור הזה, שנקרא צ`אטאן או "אוקינאווה סיטי" מורגשת ההשפעה האמריקאית (כדאי לזכור שהאזור היה נתון בכיבוש אמריקאי, בהסכמת ממשלת יפן, עד 1972) יותר מאשר בכל מקום אחר. הכתובות על החנויות הן כולם באנגלית, והרחובות מלאים בפיצריות, בורגריות, חנויות עודפים צבאיות, דיינרים ומגרשי מכוניות יד שנייה. ניתן למצוא את הדברים הללו בכל אוקינאווה, אך במרכז הם מורגשים יותר מאשר בכל מקום אחר. מאזור הבסיסים נסענו לעיר נאגו, העיר המרכזית של צפון אוקינאווה, ולאקווריום הענקי שלידה. האקווריום שליד נאגו, שנקרא "ocean expo park", הוא האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם. ניתן לראות בו, במיכלים ענקים שמזכירים ככל הניתן את התנאים הטבעיים, מאות סוגים של דגים, כוכבי ים, מלפפוני ים, תריסניות (מנטה-ריי- שלא הצלחנו לראות בצלילה), כרישים קטנים וגם כרישי ליווייתן ענקיים ומפחידים למראה. מעניין שעובדי המקום צוללים באקווריום הכרישים כדי לצלם או לבצע תיקונים בלי פחד, הוכחה נוספת שרוב תדמיתם האימתנית של הכרישים מקורה לא במציאות אלא בסרטים הוליוודיים כמו "מלתעות". מהאקווריום נסענו לטירה חרבה, שבימי הביניים היתה בירה של ממלכת עצמאית ופרועה בצפון אוקינאווה. חורבות הטירה מוקפות בעצי אננס וצמחייה סוב-טרופית, ובמרחק הליכה קצר ממנה ניתן להגיע למצוקים גבוהים שגלי האוקיאנוס מכים בהם בפראות. משם חזרנו והדרמנו לאחד המקומות המלהיבים ביותר באוקינאווה- פארק האננס. מדובר בגן של עצי אננס, מלא בחנויות שבהם אפשר "לטעום" (למעשה- לאכול ולשתות בלי הגבלה) יין אננס מתוק מסוגים שונים, עוגות אננס, גלידות אננס, וכמובן- פירות אננס טריים.

 

אכזבה מסויימת, לפחות מבחינתי, היתה טיול הצפייה בלייותנים שלקחנו מהנמל של נאהה. ראשית כל, המדריך ניסה לתרץ בתירוצים שונים את ציד הלווייתנים היפני, והיה לי רושם ששתי התעשיות, ה"צפייה בלוויתנים" וציד הלווייתנים, אינן מנותקות לחלוטין זו מזו. מזג האוויר היה סוער והספינה היטלטלה בפראות, דבר שכמעט גרם לי למחלת ים. ראינו לווייתנים, אבל חוץ מאחד שממש התקרב אלינו, בדרך כלל ממש מרחוק- ורק זנבות וסנפירים. בכל מקרה, זו היתה חוויה שצריך לעבור לפחות פעם אחת.

 

בימים שנותרו טיילנו בדרום האי אוקינאווה. מלבד מערת נטיפים טבעית יפיפייה מאבן גיר (הגדולה ביותר ביפן) המוקפת בפארק שעשועים אווילי למדי בסגנון יפני טיפוסי, דרומו של האי מתאפיין באתרים עצובים יותר- אנדרטאות ואתרי זיכרון למלחמת העולם השנייה. מרחק קצר מדרום לנאהה נמצאת "מפקדת הצי התת קרקעית". זוהי רשת מנהרות שנחפרו בזמן מלחמת העולם השנייה כמפקדתם של חיילי הצי באוקינאווה, בפיקודו של תת אדמירל אוֹטָה מינוֹרוּ. אוטה התאבד עם כל אנשיו כשהאמריקאים הגיעו, לא לפני ששלח מכתב למשרד המלחמה וביקש מהם להתחשב ככל הניתן באנשי אוקינאווה בשל הקורבן האדיר שהקריבו למען יפן. רוב הגנרלים באוקינאווה לא עשו אפילו את המעט הזה, כפי שמשתקף ממוזיאון המלחמה שב"פארק השלום". המוזיאון מדגיש את סבלם של תושבי אוקינאווה, גם מצד הפולשים האמריקאים אך בעיקר מצד החיילים היפנים- שרדו באוקינאווים, אסרו עליהם לדבר בשפה המקומית, הכריחו אותם לעבוד בחפירות, או שלחו אימהות עם תינוקות להסתער על טנקים אמריקאיים בחזית. אמנם היו אזרחים "פטריוטים" שהתלהבו למשימות מסוג זה, אולם על רבים אחרים נכפה הדבר בידי חיילים. חיילים וקצינים יפנים הפיצו שמועות (שבהם האמינו בעצמם, בלא ספק) כי האמריקאים מתכוונים לאנוס את כל הנשים ולרצוח בעינויים את הגברים, ולפיכך (תוך לחץ פיזי לא מתון) התאבדו אזרחי אוקינאווה בהמוניהם כשהאמריקאים התקרבו. מפקד אוקינאווה, גנרל אושיג`ימה, וראש המטה שלו, גנרל צ`ו איסאמוּ (האחראי הראשי לטבח ננג`ינג, דרך אגב) התאבדו והורו לחייליהם להילחם עד האיש האחרון. פארק השלום היפה ורחב הידיים, שנמצא במצוקים שמעל הים, מספר את הסיפור הזה בפרוטרוט, והוא מוזיאון זיכרון מאופק ועצוב מאד. בפארק יש אבנים לזכר הפרובינציות השונות של יפן, והחיילים שנפלו מכל הצדדים. בקרבתו נמצא מוזיאון הִימֶיוּרִי המצמרר, לזכרן של נערות בגיל תיכון שאולצו לעבוד כאחיות ברשת מחפורות ומנהרות של הצבא באזור בתנאים מחרידים- ולבסוף ננטשו לנפשן בחזית. רבות מהן נשרפו חיות בלהביורים האמריקאיים, נפגעו בהפצצות או מתו מרעב ומחלות. חלק הצליחו להינצל בעזרתם של חיילים שהגיעו למנהרות. המוזיאון הוקם בידי ארגון בוגרות בית הספר- ומנציח את הקורבנות (ברוח מאד ביקורתית כלפי הממשלה היפנית של אז והאידיאולוגיה הרשמית שלה). מצמררות במיוחד הן עדויותיהן של הניצולות, שמוצגות במחברות (ביפנית בלבד) וניתן לעיין בהן באופן חופשי.

 

חוויה חזקה במיוחד, לפחות עבורי, היתה הביקור בסֶפָה-אוּטַאקִי, האתר הקדוש ביותר באי המרכזי של אוקינאווה. הדת האוקינאווית המסורתית היתה שמניסטית באופיה, והתרכזה בחורשות קדושות- אוטאקי. המקדשים ומבני הדת צנועים למדי, בדרך כלל עם גגות אדומים, ומקום קטן לשים מנחות. חורשת ספה-אוטאקי היתה שייכת לבית המלוכה, ושם ישבה השמאנית, או הכוהנת הגדולה של אוקינאווה, ה"קיקוֹאֶה-אוֹגִימִי". גם היום ניתן לחוש ביופיו הנשגב של המקום ובקדושתו. מעניין לציין כי הדת באוקינאווה היתה פשוטה יחסית לזו ביפן, ואנשי האיים לא נטו לקבל רעיונות "רוחניים" מדי. אחד המיסיונרים הראשונים באוקינאווה העיד כי כאשר סיפר לתושבים בנאהה על הנשמה שניזונה מחסדו של ישו, שאלו אותו היכן נמצא בדיוק "הפה הרוחני" שלה.  

 

כך, בלי שהרגשנו, עברו שניים עשר ימים באוקינאווה- אחד האזורים היפים ביפן, שנמצאים מחוץ למסלול התיירים השחוק. אוקינאווה היא אנשים נחמדים, אוכל מצויין, ים יפה, טבע פראי ומרהיב, וגם תרבות ייחודית שנמצאת בתפר בין הציביליזציה הסינית ליפנית- כדאי מאד להגיע!

 

 

פינת המטבח היפני

 

או למעשה- המטבח האוקינאווי... המטבח באוקינאווה דומה מאד למטבח היפני הרגיל, מדרך הטבע, מכיוון שספג השפעות רבות מאד מאז סיפוח האיים ליפן ועד היום. עם זאת, יש בו גם השפעות מהמטבח הסיני כמו גם מהתרבות המקומית.

 

צָ`מְפּוּלוּ- המאכל מספר 1 של אוקינאווה ללא שום ספק, בסלנג המקומי פירושו גם "בלגן" (אולי חובבי האנימה שביניכם מכירים את הסידרה, הלא מוצלחת כל כך לטעמי, סמוראי צ`מפולו). צ`מפולו הוא תבשיל מטוגן שמרכיביו משתנים- בדרך כלל מדובר בקוביות חביתה מתובלות, ירקות טריים (ובמיוחד גויה- מלון מריר האופייני לאוקינאווה), בשר, דגים ופירות ים, וכל זה עם רוטב סויה מרענן. לכל המבקרים באוקינאווה- אסור להחמיץ! הצ`מפולו עשוי להשתנות מאי לאי, מכפר לכפר, ואפילו ממסעדה למסעדה. נפוץ מאד במסעדות ופונדקים כפריים, כמו גם במסעדות עירוניות, בכל רחבי אוקינאווה. במקומות מסויימים מצרפים לצ`מפולו גם חתיכות של פירות טרופיים כבננות ומנגו.

 

 

אננס- אננס גדל בנדיבות בכל אוקינאווה- והמקומיים עושים איתו כל מה שרק אפשר- עוגות אננס מסוגים שונים ומגוונים, יין אננס מתוק ומשגע, גלידת אננס, אפילו חמוצים מאננס- ועוד היד נטויה.

 

קני סוכר- הגידול החקלאי הנפוץ ביותר של אוקינאווה משמש בסיס לגלידות מתוקות להפליא, וגם מיץ ערב לחיך שנמכר בדרכים כפריות באי המרכזי.

 

גלידות- אוקינאווה היא גן עדן לחובבי גלידה- ומלבד טעמים טרופיים כאננס, מנגו, פפאיה, וקנה סוכר, תמצאו שם גם גלידת עוגת גבינה (נהדר!), גלידה בסגנון סן פרנסיסקו, וכל הטעמים האפשריים האחרים. תיירים מתים על גלידה- ומכאן אפשר להסביר את שגשוג הענף בכל רחבי המחוז.

 

אוקינאווה סוֹבָּה- הוריאציה המקומית למאכל האיטריות הנפוץ בכל יפן- עם דגים טריים ולפעמים גם פירות ים, טעים למדי.

 

בקר אישיגאקי- אישיגאקי-ג`ימה, האי המרכזי מבין איי הדרום, מפורסם בבקר המשובח שלו- שמוגש בסלטי ירקות טריים ורטבים מדהימים- חובה לנסות! הבקר הזה מתחרה בקלות במקביליו המצויינים מחבל הידָה ומקומות אחרים ביפן.

 

אוואמורי- יין אורז מיוחד, חזק למדי, האופייני לאוקינאווה- אני לא אהבתי אותו במיוחד, אבל יש כאלה שמשתגעים עליו. גירסאות הטוניק של האוואמורי נמכרות עם נחש האבו ארסי (מת) מכורבל בתחתית הבקבוק.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קוכולין אלא אם צויין אחרת