מה לא ברור? אני רוצה אותו לעצמי !

טבעי שלכל פעיל יש פייבוריט.. אם בעמותה בה הוא מתנדב, אם בפינת ההאכלה שלו לחתולי רחוב, אם מתוך מספר כלבי אומנה וכו`...

 

אני אוהבת את כולם, כמובן!

גדולים, קטנים, שחורים, לבנים, לקקנים, חברותיים, פחדנים.

אבל גם לי יש את ה"מועדפים" שלי - ברוב המקרים הם הכלבים הכי אומללים שהכי סובלים בכלבייה, נורא כואב לי עליהם ואני פשוט וחושבת עליהם כל הזמן (איך היא יושבת עכשיו בכלבייה ומסתכלת מהצד על מאמצים שאפילו לא מתעניינים בה / איך הוא יושב בפינה ומתגעגע לימים שלו ככלב צעיר ומסיר וכו`..).  היו גם מקרים שהתאהבתי לי בכלבים מסירים ויפים שהיה ברור לי שימצאו בית תוך ימים בודדים..

קשה להסביר, זה מאין חיבור.. הדדי, ללא ספק.

מין כימיה, משהו מעבר לקשר עם שאר הכלבים.. כלב שבקלות יכלתי לדמיין בסלון על הספה רובץ לידי, ככלב שלי.

 

שמחה מהולה בעצב - כך אני מרגישה כשהם יוצאים לבתים החדשים שלהם. שמחה גדולה מאד, על כך שהם מצאו יציבות בחייהם, משפחה שאוהבת אותם ובית חם משלהם במקום התא העכור שחלקו עם כלבים נוספים בכלבייה.

אך לא אכחיש, לא פעם עולה בי גם תחושה של החמצה.. אכזבה שכזו על כך שדרכינו נפגשו עכשיו, ולא בתקופה אחרת בה יכולתי אני להיות בעליו.

 

עכשיו זה מיגל, פעם (כולם אומצו למשפחות מדהימות) רוקסן, דייזי ודובי... כל כלב - עולם ומלואו, אבל לעולם שלהם הכי התחברתי.

 

בפועל, לא יודעת עד כמה באמת הייתי מאמצת את הפייבוריט רק בגלל היותו פייבוריט. הייתי מאמצת את הכלב ש"הכי צריך"(סובל מאד בכלבייה) או שסכנת המתה מרחפת מעל ראשו...

 

 any way... תכירו את מיגל החתיך שכרגע מככב לו ככלב שהכי התחברתי אליו.

רועה גרמני מעורב בלברדור, חתיך אמיתי בן שנה..

מאד חכם וחברותי.

סובל מהפי דפילפסיה קלה ("מחלה" המאפיינת אחוז גדול מהכלבים הגדולים ובפרט רועים גרמנים) - פשוט לא צריך לרוץ הרבה

מושלם קטן..