00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עומדים בשער

תודה ושלום

 
זהו הפוסט האחרון שלי. שבעה חודשים וחצי השכמתי יום יום לעבודת הבלוג - ביקורת
על תקשורת הספורט שניסתה גם לשנות התנהלויות במדיה הזו. עשיתי זאת בתחושת שליחות,
ושמחתי להיווכח מדי פעם שהבלוג נופל על אוזניים קשובות ומצליח להשפיע.
 
יש מספיק אנשים שלא יתאבלו במיוחד על לכתי, וזה בסדר. הבלוג היה נשכני ולעיתים מכאיב,
וטבעי שיחכו לו בפינה. לאנשים בצמרת אתר וואן זה כאב כנראה במיוחד. מכתב איום ששלחו
בשבוע שעבר להנהלת תפוז, אליי ואל הצמד רוסק (מייסדי המקום), עשה את שלו וגורם לסגירת
הבאסטה. הנהלת תפוז דרשה שאסיר ביטויים מסויימים הנוגעים לוואן, שעלו במכתב. הסכמתי להסיר
חלק, אבל לא הכל. מבחינתי מדובר בהבעת דעה וב"אמת דיברתי", אבל היועצת המשפטית של
האתר חשבה אחרת. ביומיים האחרונים ביטל תפוז פרסום של 13 פוסטים "בעייתיים". בנסיבות אלו,
כשפלשו לביתי וקושרים את ידיי, הרגשתי שאין לי עוד מה לחפש כאן. וואן הצליח לסתום לי את הפה.
 
אני עוזב בצער מקום עם קוראים מצויינים ונאמנים (60 אלף צפיות בחודש האחרון). זה קורה
שבוע לפני יום הולדת שנה לבלוג. נהניתי, השכלתי, הגיע הזמן ללכת. תודה גדולה לעשרות אנשים
שעזרו והיו לעיניים נוספות שעוקבות. תודה מיוחדת לדפנה שהיתה הפה שלי בשיחות אל
העולם החיצון. תודה לתפוז על האירוח. סליחה מכל אלה שלפעמים תקפתי באגרסיביות.

ייגר מאיסטר 

yegerm9@walla.co.il
 
 
 
 
טור אורח על בלוג הולך ונעלם
"העיתונאים האלה" / מאת  S&M (*)

הידיעה על סגירת הבלוג לא נפלה עלי כרעם ביום בהיר. היה ברור לאורך כל הדרך כי כותבו הנוכחי דורך על יותר מדי בהונות, שתביא בסופו של דבר לסגירתו. כתיבה מושחזת, לא מתפשרת, אומרת אמת ונקייה מאינטרסים, היא לא משהו שעיתונאים יכולים להתמודד איתו.

כשעיתונאי מארגן את החזיתות שלו, יש מקום אחד שהוא לא מבצר ומגן – הקרביים שלו. עיתונאי יכול לחשוב שתהיה עליו ביקורת מקצועית, בגין סגנון כתיבה או איכותיות, אבל הוא לא איש ציבור, הוא לא מוכן לביקורת אישית, כזו שחושפת את האינטרסים הפסולים שמאחורי כתיבתו, כזו שמחטטת בפצעים שלו עצמו, כפי שהוא בעצמו עושה למושאי כתבותיו.

אריק איינשטיין שר על היעדר מצפונו של "העיתונאי הקטן", והיעדר בעיות השינה שלו כשערוותם של מושאי כתיבתו מונחת בפני קוראיו, חשופה לכל פגע. ייגר לקח את זה שני צעדים קדימה, והעלה את העיתונאי הקטן עצמו על שולחן הניתוחים. אלו מבין העיתונאים שהיו ראויים לכך, נאלצו לראות איך כולי עלמא מחטטת בקרביהם, ואיך ערוותם האישית שוכבת חשופה ומדממת על השולחן.

יש עיתונאים שיש להם אומץ, כאלו שיש להם אינטגריטי, וכאלו שלא שמים פס על הביקורת נגדם. ויש כאלו, לא בטוח שהם עיתונאים דווקא, שלא מסוגלים לראות ביקורת נגדם. כאלו שרגילים לנהל את עולמם בדרך של מקח וממכר, של תן וקח, של מסחר סוסים. כאלו שהכלים העיתונאיים הם לאו דווקא נר לרגליהם, אלא לעיתים דווקא קרדום לחפור בו.

יש כאלו המתיימרים להיות עיתונאים, אך אין בהם את אש הלהבה של העיתונאות. הם אף פעם לא יהיו מועמדם לפרס לרר, לא משום שלא ירוצו לחפש ידיעות ויביאו אותן בפני קוראיהם, אלא מפני שנקודת ההתייחסות שלהם היא שונה. הם כלל לא מעריכים את פרס לרר, לא בטוח שהם יודעים מה זו אגודת העיתונאים, ומה המשמעות של פרס שניתן ע"י עמיתים למקצוע, חברים בגילדה מקצועית.

העיתונאים החדשים האלה לא שייכים דווקא לליגת הניו ז`ורנליזם. הם בכלל במקצוע אחר. לא הרדיפה אחרי הידיעה היא מטרתם, אלא נראה שזהו רק אמצעי. להסתדר בחיים זו המטרה. לעשות כסף זו השליחות. וכשהעיתונאות היא רק אמצעי, ולא המטרה עצמה, אז רואים תופעות כמו אלו שפשו במקומות רבים, ושבלוג זה דיבר עליהן רבות.

כשכאלו עיתונאים נכנסו למקצוע, לא פלא שהם לא מסוגלים להתמודד עם הביקורת המוטחת בהם בכלים עיתונאיים. כי עיתונאי אמיתי לא היה מתרגש מהביקורת המוטחת בו. הוא היה מתמודד איתה בכלים עיתונאיים. לעומת זאת, בעיני איש עסקים שום ביקורת נגדו לא יכולה להיחשב כלגיטימית, כי הוא כאן כדי לעשות כסף, לא כדי להביא חדשות לקוראים. הביקורת לא מפריעה לעיתונאי לעבוד, היא רק מפריעה לאיש עסקים לעשות כסף.

היו עיתונאים שספגו ביקורת וחזרו לכאן כדי לענות למבקרים. אלו אנשים שמאמינים בשיג ושיח, בכלים דמוקרטיים, בכלים תלמודיים של התפלפלות, רואים בביקורת כלי לגיטימי, כזה שהם משתמשים בו בעצמם. לא אחת לעגתי לאנשים אלה כאן – שלא בצדק. הם אלו שבסדר. הם עובדים במקצוע הנכון. הם אולי נודניקים וטרחנים, נרקיסיסטים שרוצים את אור הזרקורים מופנה אליהם כל יום, כל היום, אבל אנשי מקצוע. טובים, רעים, טובים פחות או יותר, אבל אנשי מקצוע שעובדים במקצוע הנכון.

לעומתם, היו עיתונאים שספגו ביקורת, ופעלו בכלים שהם מכירים. הם לא עובדים בגלוי. הם לא מתמודדים עם הביקורת המוטחת בהם בכלים עיתונאיים. הם משחקים במגרש אחר בכלל. העולם שלהם הוא העולם העסקי, המסחרי, בו דברים נחתכים בכלים פיננסיים ומשפטיים. העיתונאים האלו כלל לא באו לכאן. הבלוג הזה לא עניין אותם, ועובדיהם הקפידו לומר זאת בטוקבקים. זה לא כלי להשתפרות עבורם. זה לא כלי לביקורת לגיטימית. אין שום ביקורת שיכולה להיחשב כלגיטימית. הביקורת הלגיטימית היחידה עבור אותם עיתונאים היא השורה התחתונה שנמסרת להם ע"י מנהל הבנק.

העיתונאים האלה העסיקו את כותב הבלוג האנונימי במשך זמן רב. הוא, התמים, חשב שהוא יעסוק בהם באור יום, בכלים עיתונאיים של ביקורת לגיטימית ונכונה. כל בוקר הוא טרח לכתוב עליהם, להאיר בפנס את הפינות החשוכות שלהם, לגרד להם בפצעים שהחשופים.

הם לעומת זאת לא פעלו כאן. האחד, ערוץ המזלגה, לא ראה בבלוג כלי עבודה עבורו, ועשה כל מאמץ להתעלם ממנו, גם כאשר ייגר הפנה שאלות בכתב לעובדיו. השני, וואן, מי שכונה כאן בצדק רב אתר הרכילות והמסיבות, ראה בבלוג מטרד שיש להסיר מהדרך, והעסיק את הבלוג בהתראה בגין תביעה, בדרישה להיחשפות ובדרישה לסגירת הבלוג. הביקורת לא עניינה אותם. הרי אמיר ענבר בטור ביקורת העיתונות המשובח שלו, מטיח בהם ביקורת לא פחות חמורה. אפילו יותר. כשהוא קורא להם "האתר של גאידמק" זה לא כינוי חיבה, אלא גנאי.

מה שעניין אותם זה שייגר יודע עליהם יותר מדי דברים. שייגר פוגע להם בהכנסות. שייגר מעודד גורמים בשוק התקשורת לנתק מהם מגע. שייגר, שומו שמיים, שמח לאידם על כך שערוץ המזלגה העביר אליו את ICQ ואחרים כמקור לידיעות חדשותיות, כי מי יכול לסמוך על אתר חדשות שחלק ניכר מתכניו הם רכילותיים?

הפריע להם שייגר פונה לעובדים שלהם וגורם לדמורליזציה אצלם. שייגר יודע מה קורה אצלם בקומה, ובקומה מתחת; שייגר יודע מה אומרים בישיבות צוות, מה מרגישים העובדים, ומי מהעובדים ממורמר או מתכוון לעזוב. וכשכבר עזבו עובדים, טרד את מנוחתם שייגר יודע למה הם עזבו, מה אמרו, ובאילו דציבלים ניתז תוכן הדברים של מנהלת התוכן בעובדיה.

הפריע להם שייגר (וקוראיו) מעודד את עובדיהם לעזוב, למצוא מקום שלא יגרום להם להתעורר כל בוקר עם פשפשים מקצועיים דבוקים לשיערם; שלא יגרום להם להחביא את מקום העבודה הנוכחי שלהם בקורות החיים המקצועיים העתידיים שלהם.

זו לא כזו דרמה גדולה, אבל אנשי העסקים מבניין בסר הצליחו לסגור את הבלוג הזה. הם פנו, בשפה שהם מכירים, לגורם השווה להם – אתר תפוז, שמדבר אותה שפה עסקית. וואן הציע לתפוז הצעה שלא יוכל לסרב לה, קרא לו להתדיין והניח את האקדח בצד – סגור את הבלוג, ונוותר לך על תביעה של 2,000,000 שקל פיצוי. תפוז הרי לא שונה במאום מוואן בראייה שלו. זה עסק, לא שום דבר אחר. וייגר מפריע לעסקים, גם אם תקופה ארוכה הוא היה פרה חולבת שהניבה הרבה מאוד כסף לתפוז.

אבל לא אלמן ישראל. גם הרוסים הצליחו להשתיק את הסטודנטים בפראג רק לעשרים שנה. טבעה של דמוקרטיה וחופש הביטוי הנהוג בה, שהיא כמו מים. שום סכר לא יכול לעמוד לאורך זמן מול כוחם של המים. בסופו של דבר השיטפון בוא יבוא, והסכר שמנסה לבנות וואן יתמוטט בדיוק כמו שקרסה חומת המגן שבנו הרוסים לרוחב אירופה. הביקורת תמצא אכסניה אחרת, כזו שלא מדברת בכלים העסקיים והמשפטיים של וואן. לעיתים בדמוקרטיה דווקא חירשות ואילמות הן יתרון, ולא צריך להסס מלהשתמש בחירשות ובאילמות של שרת אנונימי באיים הטראנס טקטוניים בטיז אל נאבי, כדי להביא את הבשורה הדמוקרטית.

לו אני ייגר, הייתי שולח הבוקר לבניין בסר בקבוק וויסקי וברכת "שאפו" מיוחדת לעורכת התוכן (והרכילות), עם הכתובת של הבלוג בשרת החירש אילם שימצא. זו העגה שהם מכירים כפרס על הצלחה ברובד שלהם.

ואם אני הייתי יודע לאן לשלוח, הייתי נוסע לייגר ונותן לו / לה חיבוק חם וטפיחה על השכם.

תודה, ייגר. ומהיום, עד להודעה חדשה, אתה בהחלט חסר.
- -
(*)
שמעון מורמי, עו"ד
מען למכתבי התראה ותביעות משפטיות - ת"ד 5085, גן השומרון, 38825
מען לאנשים שפויים - shimon@morami.com
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

210 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rosk אלא אם צויין אחרת