00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

FreeCats

ככל שלמדתי להכיר בני אדם כך גדלה אהבתי לבע"ח

12/03/2008
המשפט הזה הופך לנכון יותר מיום ליום עבורי. האדישות הזאת, הרוע. איך אפשר בכלל להרביע כשמאה אלף מומתים בשנה? מאה אלף נשמות מומתות באותה קלות, באותה אכזריות. לרובן אפילו אין, ולא היו מעולם - לא זהות, לא שם, לא יד מלטפת..

ואיך באמת אפשר – לנטוש, להתעלל, לרצוח, וכמעט הכי גרוע - להתעלם מהסבל הגדול? לעצום עיניים אל מול המציאות הכואבת?

לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי הכוח לעשות את זה, שסבלם של אחרים, ובפרט של בעלי חיים, לא יזיז  לי, לא יכאב לי..

 

הרי זה לא קל -

מהלכת בין תאי הכלביה, צועדת לאט לאט. רואה את הכלבים נובחים, אבל לא שומעת כלום. שקט זוועתי. שקט של מוות. בתא מספר 22 הייתה כלבה עם מחלת עור במצב קשה. היא הייתה אדומה ועורה מגורה מאד. היא רועדת... התחננתי בליבי שיהיו מספיק הגונים כדי להרדים אותה מהר.
נשברת מבפנים. מתעכבת לרגע על התא הזה - תא מספר 22. היא מרימה את האוזניים קצת.. מי יודע כמה כוחות המאמץ הזה עלה לה. לא רציתי שתחשוב שאני מצילה אותה. אכזבה הייתה הדבר החרון שהייתה צריכה עכשיו, בפעם המי יודע כמה... זה לא צריך להיות ככה, לעזאזל!


ממשיכה לתא הבא בעיניים רטובות, מושיטה את ידי לכלוב שכתוב עליו בענק:  "נושך ! מסוכן !" ומקבלת ליקוק רטוב. אסור היה לי להתקרב לתאים האלה - הכלבים לא נלכדו בראשון, אז מגיע להם למות בלי יד מלטפת. למה? תשאלו את הגאון שקורא לעצמו וטרינר עירוני. עוברת כלוב של 6 גורים חולניים והאמא המסכנה שלהם ולא עומדת בזה יותר. נכנסת בבכי לתא של הכלבים של העמותה, נשברת על מיגל ודאלאס.. מחבקת חזק את שניהם ולא יכולה לעצור את הדמעות... הם ליקקו דמעה אחר דמעה בעקביות מדהימה. יצאתי מהכלוב ובכלל מהכלבייה, והתיישבתי באוטו. נאבקת בכל הכוח בגל דמעות חדש שמאיים לפרוץ החוצה.

יוצאת משם בכל פעם מחדש שבורה, ובפי רק שאלה קטנה: למה להתעלם? למה להתעלם כשאפשר לעזור? מאיפה הרוע הזה? ויצר ההרס הנורא?

עוד מעט יבוא החורף... רק מלחשוב על הכלבים הקטנים מכווצים אחד על השני בפינת התא, מנסים להתחמם, נהיה לי רע. כואב לי שאני לא יכולה לעשות הרבה, כואב לי שאני לא יכולה לעשות מספיק.

ואם רק היו מעקרים כל כלבה ומסרסים כל כלב... אם רק היה חוק כזה בישראל...

אולי אז לא היו כלביות עם מראות של מוות.

אולי אז הכלבים לא היו ננטשים בכאלה כמויות.

אולי אז כלבים לא היו בהישג יד של כל בית, ואפשרות סינון המאמצים באמת היתה אמיתית.

אולי אז לא יומתו כלבים.

אולי אז, יהיה יותר טוב.

אולי...

אבל זה לא יקרה, ורחוק ממציאות. ואחוז החתולאים והכלבנים בישראל כ"כ נמוך. פעילים נשברים, לא עומדים יותר בעומס. אנשים יקרים שהולכים לישון בלילה עם תמונות של רציחות בעיניים - כלבים על שולחן קר ומצוחצח היטב, זריקה ישר לתוך הלב. הייתי רוצה להרדים את המרדימים. אבל אין להם לב שבו אוכל לתקוע מחט.

הייתי רוצה שלכל כלב יהיה בית. או לפחת הכבוד שמגיע לו בעת המוות.

"אי אפשר להציל את כל העולם" אומרים לי. ועמוק בפנים אני יודעת כמה שזה לא נכון. אם רק כולנו היינו מתגייסים, אפילו לא רק למען בעלי החיים... למען חלשים.

מלמדים בבית הספר מתמטיקה, לא מלמדים רגישות.

מלמדים אנגלית, לא מלמדים על כבוד לאחרים.

מלמדים פיזיקה, ולא מלמדים על לעזור לנזקקים.

מלמדים להיות משכיל, אבל לא מלמדים להיות אדם טוב יותר.

אז כנראה שמאה אלף גופות בשנה, הן רק מספר. וכנראה שיצורים שזקוקים לעזרה, לא בראש סדר העדיפויות של אף אחד. וכנראה, רק כנראה, שימשיכו להמית, ימשיכו להרביע, ימשיכו להתעלל, וימשיכו להתעלם.

וכל השאר,אלו שכן אכפת להם? הם - ימשיכו לקוות. . .

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל FreeCats אלא אם צויין אחרת