00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדינה בחשיכה הפכה לשמחה

מדינה בחשיכה

שדרות סיכום ביקור

10/03/2008
 
המדינה האחרת
 
    ועתה, הקורא בשדרות חושב בליבו תוך כדי קריאה, בואו נראה מה יש לצפוני שביקר אצלנו להגיד עלינו, עוד תייר שבא להרגיע את מצפונו וטרח לבקר אותנו. אל תשקר זה מה שאתה אומר בלב ואתה צודק. - גם אני מרגיש כך. מרגיש שביקרתי ונטשתי.
 
   היש כאן צביעות? רצון להשקיט את המצפון? כמיהה לתרום במשהו לא ברור מתוך ידיעה שהרבה באמת שאי אפשר לעזור ?
 
    מבקרים רבים ראיתי "שעברו" בביתי, אוכלים את העוגה שאפתי ושותים את הקפה, מנהלים שיחות על המצב ונעלמים שוב במכוניתם תוך הבטחות לשוב ולבקר.
 
עוד מבקרים ?
 
    ועכשיו הוא יושב בביתו המוגן וכותב עלינו "המסכנים והמוכים" מהמרחק הבטוח ביישובו.
 
מה הוא הולך לכתוב עלינו.
 
    הייתי חייב לכתוב את ההקדמה, כדי להתנצל, כדי לא להיראות חולירע, כדי שאתם שם בשדרות המוכה תבינו שבעצם מה אנחנו יכולים לעשות יותר מלהראות קצת את רגשותינו, קצת לחבק, קצת לתמוך, קצת לעודד, קצת לנחם, אולי לעזור במשהו, להראות שבעצם אתם לא לבד. הנה השעה כבר ארבע לפנות בוקר ואיני יכול לישון כי אתם במחשבותיי,
   
    למרות שנראה לכם שהתייר עזב, הוא לא בדיוק עזב, אולי עזב בגופו אך לא ברוחו. זה יכול לעזור במשהו ?
 

העיר הדרומית
 
הגענו בשעות הצהרים המוקדמות של יום שישי לצומת יד-מרדכי, שמש אביבית קיבלה את פנינו, מזג האוויר היה כמו לפי הזמנה, אישתי ואני חברנו לקבוצת אנשים כדי לנסוע לשדרות לבקר משפחות וגם כדי לבצע קניות זו תרומתנו הקטנה לכלכלה המקומית.
 
הנסיעה עד לעיר עברה בין שדות ירוקים ונוף כפרי פסטורלי כאילו רוצה להטעות את המבקר המתרגש מביקורו בעיר ה-קאסמים.  בכניסה לעיר ראינו את בתיה, בדומה לכל עיר רגילה, בתים חדשים לצידם של בתי עמידר הקטנים יותר וההרגשה היתה כאילו נכנסים לעיר רגילה ככל הערים.
 
התכנסנו במרכז המסחרי של העיר. מרכז מסוג המרכזים האינטימיים שהיו פעם, חנויות שונות עם פתח כניסה ישר מהמדרכה, מרכולתם חלקה בכניסה מוצגת לפתות את הקונים להיכנס.
 
תנועת הקונים היתה דלה ביותר, גם כמות האורחים שהיו צריכים להגיע איתנו היתה קטנה מאוד יחסית למתוכנן אחת הסיבות לכך היה גם הפיגוע שקרה בירושלים ערב קודם והמארגנים כבר לא יזמו שיחות טלפון כמקובל  מאי רצון להשפיע על האנשים להצטרף מתחושת החשש שאם יקרה משהו חס וחלילה, זה יהיה על מצפונם. מי שהגיע הגיע.
 
כמה דקות הסתובבנו בין החנויות וחלקנו ערך קניות תוך ניהול שיחות עם המוכרים הנחמדים שקיבלו את פנינו בסבר פנים יפות. באוויר עמדה תחושה מציקה של מצב לא רגיל, מה לנו ולעריכת קניות בעיר הזרה. התחושה התחלפה לה מהר בהרגשה טובה בהמשך למגע עם האוכלוסייה הנחמדה שנפגשנו איתה.
 
פנינה קנתה כמה חולצות נחמדות, בחנות המכולת קנתה 2 בקבוקי יין, במקום אחר קנינו 2 עיתונים +ספר בחמישה שקלים כל עיתון, מבצע, שיהיה.
 
מגן דהרי שכיוון אותנו, שאל אם אנחנו רוצים להמשיך לסייר בעיר או להצטרף אליו לאחת המשפחות שיש אצלה נפגעי קאסם. הצטרפנו אליו, לא ידענו למה לצפות אך הרי בשביל זה באנו. עלינו לרכבים ועם תחושת הצפייה נסענו בשיירה לכתובת שהיתה ידועה כבר למגן מביקורים קודמים.
 
בדרך התלבטנו פנינה ואני איך נפגש עם משפחה זרה, איך יקבלו אותנו, מה נגיד, היתה צפייה באוויר.
 
הגענו לבניין בעל 3 או 4 קומות לא שמתי לב לכך, ועלינו לקומה הראשונה. דפקנו בדלת וקול אישה קרא לנו, היכנסו ...
 
בהיסוס קל פתחתי את הדלת. ריחות בישולים קיבלו את פנינו. ריח חזק של בישול מטבוחה מתובלת, גזר חתוך, עגבניות, פלפל ירוק חריף, וראשי שום שטרם רוסקו.
 
במטבח עמד הגבר ועסק בעניינו בהכנת האוכל, פנינה מיד נצמדה אליו כהרגלה, הרי היא לא יכולה לתת לאדם לחיות בשקט, גם אם הוא אדם זר לחלוטין, מיד התעניינה מה הוא מכין, איך, למה וכמה, אין גבול לחוצפתה, לקחה את ראשי השום והחלה להכינם לכתישה וכבר התנהלה ביניהם שיחה שקלחה על כל נושא שבעולם.
 
ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה הוא עושה בושות לגברים, מה הוא עושה במטבח, רציתי להצילו משיניה של פנינה הוא חייך כל הזמן, אדם חייכן לפי הזמנה, ביקשתי את רשותו לעשות צילומים שתהיה לי מזכרת, פנינה זורקת לי כל הזמן, אתה רואה הוא מבשל ולא אישתו, תראה מה הוא עושה... הרגה אותי, אמרתי לו תראה מה אתה גורם, לא צריך לפרסם שהגברים יכולים להיות במטבח ... הוא כל הזמן ענה בחיוך מעודן ואמר ככה זה, אחרי שנפצעתי הייתי צריך למצוא תעסוקה לעצמי, אז אני במטבח, למדתי מה אוהב כל אחד ואני מבשל.
 
מתברר שלפני למעלה משנה הוא נפצע מקאסם, ברזלים שונים מעטרים את רגלו ולאחר תקופת החלמה ארוכה מאוד אישתו העמידה אותו על הרגלים, בכח. צליעה בהליכתו מעידה על הפציעה, עדיין לא החלים לחלוטין.
 
הבית הקטן התמלא עם אורחים, באחד החדרים ראיתי נערה יפיפייה קטנה עם שער שחור יושבת בשילוב רגלים על מיטתה וקוראת. הרימה את מבטה אלי כלא מבינה מה הזר המכוער הזה רוצה ממני נכנס לחדרי ומפריע, הרגשתי את הדחייה הנובעת מעיניה שפת הגוף דיברה ללא מילים. לא באתי עד כאן שידחו אותי, רציתי לשבור את הקרח, מה קורה שאלתי? כלום. מגן הגיח מאחורי בצחוק ואומר זו לא הפצועה, היא שם בחדר מסתגרת ולא רוצה לצאת. הצעירונת אומרת לי כן, היא לא מרגישה טוב, היא לא רוצה שיפריעו לה, גם אנחנו לא נכנסים. מגן אומר דבר מה לא ברור אך נראה שהוא לא מוכן לוותר, לוקח את הגיטרה ומתחיל לנגן ליד הדלת הסגורה של אחותה. מצב מביך, אני שואל את היפה, מה קורה לה ? היא משיבה, ככה היא כל הזמן, לא רוצה להיפגש עם אנשים. האווירה די כבדה ומעיקה, אני עומד על סף הדלת מביט שמאלה אל מגן העושה צחוק מעצמו ואל הצעירה החוזרת באדישות לספרה. מה אני עושה כאן אני שואל את עצמי, רציתי לקבור את עצמי, להעלם להתאדות. מה זה לא נעים. פלשנו לחייהם בגסות דורסנית, אנשים זרים הבאים לנחם אך אי אפשר, כאילו פספסנו את הרכבת, זה לא הזמן, לא אנחנו צריכים להיות כאן.
 
מצד שמאל מעבר לפינת האוכל הקטנה אני שומע את פנינה ממשיכה בפטפוטה עם הגבר הטבח המכין את ארוחת השבת, סובל אותה בחיוך, לפתע דלתה של הפצועה נפתחת ומהומה קטנה בפתח, מגן פורץ בקריאות שמחה "היא יוצאת, היא יוצאת " כל תשומת הלב של האנשים מופנית לחדרה אל המסדרון הצר, ואכן נערה על קביים מופיעה בדלת ומגן כמו נגן סרנאדות הולך לאיטו לאחור ומאפשר לה להתקרב לפינת האוכל אלינו.
אחותך יוצאה מהחדר אני זורק לכיוונה של היפיפייה הקטנה,  היא קמה לאיטה ומצטרפת אלינו לפינת האוכל העמוסה באנשים והשולחן והכיסאות שמסביב.
 
מתחילה שיחה עם "ל" הפצועה, רגל בגבס, נעזרת בשני קביים, מתקשה מאוד בהליכה, מלווה בכאבים, היא מרגישה מה זה לא נעים, במבוכה, בביישנות, היא מסבירה לנוכחים את דרך פציעתה, את חששותיה מהופעה בציבור, פחדיה לצאת מחדרה שלא לדבר לצאת מהבית. במקשיב לה שומע את הפשטות בה נאמרים הדברים והלב בוכה.
 
היא הסתגרה גם מבני משפחתה, רצתה להיות לבד עם כאביה ומחשבותיה.
 
אבא אומר כן, היא לא רוצה לצאת, ולא רוצה שיכנסו אליה, ככה היא. אמא מסכימה עם דבריו. מדברים במעין שוויון נפש של השלמה עם המצב.
 
אבל, מי יכול על מגן וחבורתו הרעשנית, הכנסנו אווירה של "אתם לא יכולים עלינו", באנו להפריע לכם והנה אנחנו כאן.
 
אני לא יודע כמה חדרים יש בבית שלהם, שניים שלושה, ממש איני יכול להיזכר, אני זוכר רק את האינטימיות הנוחה שלו. בית שהאנשים שבו עושים אותו חם.
 
התכבדנו בעוגות ובקפה, התפתחו להן שיחות בין בני הבית לאורחים, הצטלמנו רבות אם כי ידענו שלא נוכל לפרסם את התמונות, הן יישארו רק למזכרת של רגע קסום, מזכרת מההיסטוריה שכבר חולפת לה ובעוד יום תהיה רק זיכרון מרוחק.
 
שוחחתי עם "הטבח" תוך הפרעות רצופות של פנינה שלא נותנת להכניס מילה, היא הרי השתלטה עליו לחלוטין, ובין היתר הוא סיפר לי שיש מצב שהוא לא יכול שבוע להתקלח, אני לא יכול להרשות לעצמי להתפשט ולהסתבן ולשמוע את קריאת הצבע האדום, אתה מבין איך זה ?  איך אני יכול להבין. מי שלא חי בתנאים והנסיבות האלה יכול להבין שגם לעשות מקלחת זה הפך למשימה ? לאירוע טראומטי ?
 
שוחחתי עם "ל" הפצועה איך קרתה לה התאונה, איך האנשים שמסביב ראו ואתה שרועה על הכביש ונמנעו לעזור לה כי כל הזמן האזור היה מפצץ על יד הקאסמים. איך מאז הפציעה חוץ מביקור חפוז אחד אף אחד מהיחידה שלה לא בא לבקרה. "לא באו לבקר אותך מהיחידה" הקשיתי ? לא היתה התשובה.
 
ביום ראשון הרמתי טלפון ללשכת מפקד הבסיס. יפעת, יש לכם חיילת ששכחתם בבית ?
וההמשך ביני לבינה לא יסופר כאן.
 
והאימא סיפרה לי איך עמדה חודשים על גבי חודשים ליד מיטתו של הטבח הפצוע, ששתק חודשים ארוכים ולא רצה לקום ממיטתו, אף הוא לא רצה לראות איש. חייו נגמרו. הוא את הקונגו כבר לא יוכל להחזיק בידיו החסונות. אבל היא התעקשה וצעקה והוא השיב בצעקות והיא הרגיזה אותו עד שקם מהמיטה. זה נמשך חודשים רבים אך היום הוא עמד במטבח עם הפלטינות הטמונות ברגלו, בישל וחייך. האדם ניצח את המכונה, את הרוע והאכזריות.
 
האמא. אישה נמוכת קומה אך עם לב גדול מהחיים, ועקשנות של מרוקאית. אף אחד לא יכול עליה. גם לא החאמס. הוא גמד קטן לידה. הוא יעלם מהעולם הרבה לפני שהיא תישבר. אף אחד לא יכול עליה. זה מזל של משפחה.
הביקור הסתיים, הרבה חיבוקים, גם דמעה פה ושם, הרבה הבטחות, היה קשה להיפרד, הרגשה שנוטשים משפחה שוב למעגל החיים האפורים המנוכרים, ואנחנו חוזרים לחיינו אי-שם לצפון למקום מבטחים. חיבוקים אחרונים ליד הרכבים, תחושה של כבר עכשיו אנחנו מתגעגעים.
 
התחלנו לחזור אל הבית החלטנו שנעבור לבקר גם  ידידים באשקלון, בדרך דיברנו על הביקור הטעון המרגש. אחרי שיצאנו מאשקלון סוף סוף לכיוון הבית אמרתי לפנינה, את יודעת, אני לא יכול לסכם את הביקור בשדרות, זה יותר מסתם ביקור. הם ממש מסכנים.
 
אמרתי והרגשתי לא טוב עם עצמי.
 
האם  אני מפחית מכבודם בזה שאני חושב שהם מסכנים ? הרי הם הגיבורים שלנו, אוכלוסיה שלמה של תינוקות, ילדים, נוער, נשים, גברים וקשישים העומדים מדי יום ביומו תחת פחד הטיל הבא שעלול לרסק את אבריהם לגזרים.
 
ואתם חברי הממשלה וכולכם חברי הכנסת דנים אם להשיב בארבעים פגזים או שישים פגזים על כל טיל שנופל בשדרות ?
 
אני מציע שתעשו פסק זמן בדיונים שלכם הנמשכים כבר כמעט שמונה שנים ותיכנסו להתקלח ביתם.
 
    אולי במקלחת אצל משפחה שכבר שניים מבניה נפצעו - יבוא לכם השכל ?
 
ואנחנו עוד נחזור אליכם, משפחה אחת מיני רבות שהמדינה לא מצליחה לתת להם לחיות בכבוד. זו הבטחה.

 

רשימת רשומות על ביקור בשדרות של בלוגרים נוספים:-

תמרה ב
אילנה קורן ביקור שני
חיים

ומילות השיר מתנגנות להן 
יהודה הלוי,
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.


(הסבר וניתוח יפה של השיר הנהדר שנכתב לפני אלף שנים אך הוא כל כך אקטואלי גם להיות מילה במילה, רגש לרגש)
 




 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

62 תגובות

השנטי
אנא בכוח

  

לזכר אלו שהיו ואינם
לזכר הבלוגרים זכרונם לברכה

בן ציון תמרי(בני)
כז' שבט התשע"ב 20/02/12

גיטה שצמן-יפה
כג' אדר התשע"ב 17/03/12

ציפי מעיין
טו' אדר ב' התשס"ח 22/03/08

חיה קרפ-צור
ו' סיון התשע"א 19/05/10

אילנה קורן
יז' סיון התשע"א 19/06/11

יוסי לייבמן
ט' תמוז התשע"א 11/07/11

רובן זמיר
ט' אב התשס"ט 30/07/09

אנדרי ברודנר
ט' אב התשס"ו 03/08/06

ענת מרק-קוגמן
כה' אב התשס"ח 26/08/08

גוגי ליפשיץ
ד' תשרי התשס"ט 03/10/08

יהושע צימבלר
ג' כסלו התשע"ב 29/11/11

הדר גרד
ידיד יקר
יב' טבת התשע"א 19/12/10

לזכרם



אילנה קורן ז"ל 19/6/2011

הדר גרד ז"ל 19/12/2010

חיה קרפ-צור ז"ל 19/5/2010

יהודית פילי ז"ל 23/12/2012

ענת מרק קוגמן ז"ל 26/8/2008

לייבה רחמן ז"ל
22/11/1962-25/10/2001
ח' חשון ה'תשס"ב

בני פלד ז"ל 13/7/2002

תפסיקי לשתוק
הרשומות החשובות לי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שמואל אייל אלא אם צויין אחרת