11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

רשומת שיחרור! (היום השתחררתי מצה"ל)

13/02/2008
היום בשעה 09:28 קיבלתי את תעודת השיחרור שלי מצה"ל...
 
אחרי שנה וחמישה חודשים השתחררתי מצה"ל.
ב - 7.9.2006 התגייסתי כחייל מתנדב לצבא. שירתתי בלטרון (יד-לשריון), אתר ההנצחה לחללי חיל השריון, כמדריך. קיבלתי המון מהשירות וכבר מהרגע הראשון מאוד שמחתי שהתנדבתי לצבא.
אני אנסה בהמשך לשתף אותכם בחלק ממה שעברתי ולספר לכם כל כל מיני מחשבות שעלו לי תוך כדי השירות.
תוך כדי השחירור שלי בבקו"ם נזכרתי ביום הגיוס שלי, איך ירדנו מהאוטוב בתל-השומר והעמידו אותנו בשני טורים, איך לא ידעתי מה הולך להיות. אבל עכשיו, אחרי שסיימתי את השלב הזה - אני כל-כך שמח שעשיתי אותו..
 
 
נתחיל מהטירונות: אומנם זאת הייתה טירונות מתנדבים, כלומר, טירונות של חמישה ימים, אבל כבר אז קיבלתי את רוח ההתנדבות החזקה. אומנם הטירונות היא קלה ביותר, אבל אם יש דבר אחד שאתה יוצא ממנה זה חדור מוטיבציה.
היה לנו בטירונות אחד עם פיגור שכלי קשה שבקושי הלך (כל בוקר חיילת ליוותה אותו מהשער (זאת טירונות שהיא יומיות) לאודיטוריום שבו התקיימה הטירונות כי הוא לא היה מסוגל ללכת לבדו) ולא יכול היה לדבר כי היה גימגום (בצורה מאוד חזקה ובולטת), המשפט היחיד שאמר לנו בבירור היה כאשר כל אחד הציג את עצמו בטירונות על במה והוא אמר: "שלום, קוראים לי ק` (אני לא אפרסם את שמו) ואני הולך לחיל הים". כמובן שמחאנו לו כפיים אחרי שהוא אמר את זה. אמרתי לעצמי שאם אחד כמוהו הולך לצבא, מי אני שאני אגיד שאני לא יכול לשרת בצבא? גם בתור מדריך בלטרון סיפרתי את זה לתלמידי התיכון שהיו לקראת גיוס, סיפרתי להם עליו ואמרתי להם שאם הוא מסוגל ללכת לחיל הים, כולנו מסוגלים.
בנוסף אליו היו אצלנו גם קבוצת חירשים שהייתה להם מתרגמת קבועה לספת הסימנים. אני זוכר שאחד מהם אפילו אמר שהוא הולך לעשות השלמה לרובאי 02 (בטירונות שלנו לא היה נשק) ולהתגייס לגולני לפרויקט לזכר דוד שלו, כמובן שגם הוא ריגש אותי מאוד.
מה שאמרתי בהקשר הזה לתיכוניסטים (ולפעמים גם לחיילים) ואני אומר את זה כאן, אלו שני מסרים מאוד חשובים שקיבלנו בטירונות:
1. לא משנה מה את/ה עושה. כל תפקיד בצה"ל הוא חשוב. גם אם נראה לכם שמדובר בתפקיד שולי, הוא כנראה תמיכה לתפקיד אחר שצריך אותו. אחרי הכל, צה"ל הוא בעצם מערכת, ואנחנו רק חוליות באותה מערכת, המערכת הזאת מתפדת במיטבה כשאר כל אחד עושה את ההכי טוב שוא יכול.
2.  כמו שסיימתי קודם, חשוב מאוד לא לזלזל בתפקיד אפילו אם הוא נראה לכם לא חשוב, ולעשות את הטוב ביותר. המפקד נתן לנו דוגמא וסיפר על מקרה שהוא שמע במלחמת לבנון השנייה שבו חיילת אחת שתפקידה היה לדאוג להחליף סוללות במכשירי הקשר, היא זילזלה בתפקיד לא החליפה לכל המכשירים (הסיפור היה משהו כזה) ולכן מבצא צבאי בוטל... ככה שגם אם התפקיד לא נראה לכם, בראייה הכוללת, יכול להיות שיש לו השפעה אדירה.
 
 
נמשיך בבסיס שלי - יד-לשריון בלטרון:
אני חושב ששמה קיבלתי הכי הרבה, כלומר, שום מקום לא היה יכול לתת לי את מה שקיבלתי שמה.
בהתחלה הייתי מאוד מבואס מזה שאני לא באמת עושה משהו "צבאי", אבל אז, אחרי קצת זמן שהייתי שמה הבנתי כמה יוכל להיות חשוב התפקיד שלי: אני אולי לא נלחם למען המדינה, אבל אני נלחם למען זכרם של אלו שנפלו למענה. וככה הבנתי שאם אני באמת רוצה לתרום, אני חייב להדריך את הקבוצות במוזיאון מכל הלב.
את המחשבה הזאת קיבלתי בעקבות שני הסעיפים שלמעלה, בעקבות דברים שלמדנו בטירונות.
מה שעוד עודד אותי בהקשר זה שפעם אחת, באמצע השירות בערך, דיברתי עם לוחם של פלס"ר נחל (כשדיברתי איתו הוא היה הרס"פ שלהם), סיפרתי לו שאני מרגיש שאני לא תורם מספיק והייתי רוצה לתרום יותר. את מה שהוא אמר לי אני בחיים לא אשכח: "כשחייל נופל, הדבר השוא הכי רוצה זה שמישהו יזכור אותו - ופה בדיוק אתה נכנס לתמונה. אתה מנציח לוחמים שנפלו". זה כל-כך עודד אותי מה שהוא אמר, אחרי השיחה איתו באמת הרגשתי שאני עושה משהו חשוב.
גם תמיד כשהדרכתי יב`ניקים, אמרתי להם שעליהם להתגייס ולנסות לתרום איפה השם יכולים, אני למשל, אמרתי להם, התנדבתי והיה לי חשוב  לתרום, ואני מרגיש שהתרומה שלי מתבטאת בשני מישורים - הנצחה וחינוך, ואמרתי להם שאני אולי לא יכול בתפקיד שלי לתרום באופן ישיר למדינה, אבל אני יכול לנסות לחנך אנשים לתרום.
הייתה בלטרון מדריכה בשם ניצן שהיא גם הייתה המדבי"ת (מדריכה בכירה, זאת שמפקדת על המדריכים) בתקופת ההכשרה שלי ואז היא השתחררה. היא כתבה מען ספר למד"ב הנכנס ובו היא מארה משהו (בהקדמה) שהיה לי קשה לא להסכים איתו - שבלטרון מה שהכי משפיע, הכי מלמד, זו לאו דווקא ההדרכה עצמה אלא מה שמסביב (היא כתבה שם משהו מאוד דומה).
אני באמת חושב שמה שהכי ריגש אותי/תרם לי זה כל מה שקרה מסביב להדרכות, כל מיני דברים שחוויתי תוך כדי שהותי במוזיאון. למשל, תוך כדי השירות שלי שמעתי לא מעט סיפורים מדהימים על מה אנשים עשו כדי שנחיה כאן
בבטחה. למשל, בעצרת הגבורה של שנה שעברה, בין מדליקי המשואות (למיטב הבנתי כל מדליקי המשואות הם אנשים ממשפחות שכולות) הייתה מישהי מבוגרת שסיפרה שהיא שרדה את השואה עם תינוק בין הידיים כי היא חלמה לגדל פה ילד יהודי. היא הדליקה משואה כי הוא נהרג במלחמת ששת הימים.
עוד חוויה מרשימה היא מה שקרה לי שם בערב יום העצמאות: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=969750
יש עוד המון חוויות מיד-לשריון והמון מה לומר, אבל אני חושב שהמקום שלהן הוא ברשומה אחרת (שבה אני אספר עוד לא מעט חוויות משם ואשים גם תמונות).
אני זוכר איך תמיד כשהייתי עומד מול כותל השמות באתר הייתי מסביר למודרכים
תאמינו לי שלא הייתי מוותר על החוויה הזאת. אפילו שהיו קצת קשיים, מאוד מאוד נהנהתי והרגשתי סיפוק מלא כשהשתחררתי.
אם יש עוד משהו שהייתי רוצה להוסיף בקשר לגיוס ובקשר ליד-לשריון זה שאחד הדברים שהבנתי שם הכי חזק זה שעצם זה שהמדינה הזאת קיימת זה בכלל נס, ולא הרבה מבינים איך אנחנו מצליחים להתקיים כמו שאנחנו. אני הרגשתי איך אני תורם לכך שהנס הזה יישאר, אבל כמו שאמרתי קודם - אני רק חלק קטן במערכת.
 
 
 
אני מרגיש שאת המסר העיקרי שרציתי לומר, אמרתי (היה לי חשוב לרשום מעין רשומת שיחרור ראשונית),
אוהב אתכם,
נתאי.
(רשומת הגיוס:

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת