00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

הטרמפיסטית

לפני כמה זמן קראתי אצל Aליזבת Bנט רשומה הומוריסטית בנושא טרמפיסטים וזה מיד העלה אצלי כל מיני נשכחות. כל הדברים האלה כמובן מתבשלים אצלי עד שבסוף הם נשפכים למקלדת.
 
כשאני הייתי בצבא נסענו המון בטרמפים. האזהרות היחידות (למיטב זכרוני) היו לא לעלות על רכב שכור, שהיו לו סימני הכר של פסים ירוקים מסביב למספר ולא לנסוע עם ערבים. כמובן לבחון את הנוסעים. לא לעלות אם משהו נראה חשוד ולשאול תמיד לאן נוסעים. אז השתדלנו.
 
יצאתי לאפטר. עמדתי בצומת ועצר לי סובארו. בחנתי את הנוסעים. גבר נהג, לידו אישה ואישה עם ילד קטן מאחור. מספיק מקום בשבילי. לאן? שאלתי. לנתניה ענו לי. מספיק טוב. עליתי.
היה שקט באוטו, אף אחד לא דיבר. את הרגע הבא אני לא שוכחת. האישה הדליקה את הרדיו. הגבר נתן לה מכה על היד וכיבה אותו. בין ההדלקה לכיבוי שמעתי מילים בערבית שבקעו מהרמקולים. בחנתי אותם שוב והחזות שקודם לא היתה לי ברורה קיבלה ודאות. המראה, הלבוש השמרני: ערבים. החרדות התחילו לטפס מכפות הרגליים. התקרבנו לצומת גדולה שטרמפיאדה בצידה. תעצרו לי פה בבקשה, אמרתי.
עצרו. ירדתי. סוף הסיפור.
עליתי על אוטובוס הביתה. החלטתי שלא מסתכנת יותר בטרמפים.
 
שכחתי אחרי שבוע. נסעתי מעפולה לכיוון מחנה שמונים. הייתי במדי א` שכללו חצאית. עצר לי גבר בגיל אבא שלי בערך. נכנסתי. הוא הציג את עצמו בפני. סיפר לי שהוא כותב ספרי ילדים ואז הוא הושיט את היד לכיוון תא הכפפות להוציא ספר להראות לי והיד שלו החליקה על הברך שלי. היינו בואדי ערה ואני התכווצתי לכיוון הדלת. הוא עישן ואיפר לתוך המאפרה של האוטו. קצת אפר הבזיק על החצאית שלי והוא מיד התחיל לנקות את זה בידיו. הרחקתי את הידיים שלו ודאגתי. דאגתי מאוד. הגענו למחנה שמונים. הוא עצר את האוטו והושיט את ידיו בחיבוק לעברי כשהוא אומר לי: מה עם נשיקת פרידה קטנה? אני זוכרת את עצמי מנסה לפתוח את הדלת של האוטו ואומרת: זה לא נפתח, זה לא נפתח. ואז הדלת נפתחה ואני כמעט נפלתי מהאוטו. ברחתי.
שוב הבטחתי לעצמי שלא אסע יותר לבד.
 
כנראה שעמדתי בזה. פעם אחת עצרה לידי וולוו כחולה ענקית. זוג מכובד למראה ישב בה. "אנחנו ערבים מיפו", אמר לי באנגלית, "אנחנו יודעים שאסור לך, אז לא ניעלב, אבל אם את רוצה זה בסדר". סירבתי.
 
כשכבר גדלתי והתחתנתי והייתי לאמא, עצרתי פעם לחייל. הוא שאל לאן ועניתי לו. שאל אם אעצור לו בנקודה מסויימת. הסכמתי. בדרך פטפטנו קצת והוא אמר לי איפה הוא גר. כשהגענו לנקודה שבה ביקש לרדת, התחיל לרדת גשם אז החלטתי לקחת אותו הביתה. עוד לפני שהספקתי להגיד כלום הוא אמר בטון לחוץ מעט: "הי, למה את לא עוצרת?"
"יורד גשם, אז אני לוקחת אותך הביתה".
"אבל זה סיבוב בשבילך".
"שטויות, עוד חמש דקות באוטו".
"את נחמדה, תודה".
לפחות, הטרמפ הזה נגמר ברוח טובה.
 
מאז עברו כמה שנים טובות. עם מחבלים מתאבדים ומתחפשים, עם סתם פושעים נמלטים, עם כל מיני סיפורים אני טרמפיסטים כבר לא לוקחת.
לפני שנתיים בערך יצאתי מהבית של חברה שלי, בחיפה. בבנין שלה יש דירה שישנים בה חיילים. משהו שקשור לועד למען החייל אם אני לא טועה. בדיוק יצא מהדירה בחור, בלי מדים, עם נשק. שאל אם אוכל לקחת אותו טרמפ. שקלתי והחלטתי בחיוב. ביקשתי שיוציא את המחסנית.
בדרך דיברנו קצת והוא סיפר לי שהוא ערבי. שבעצם בגלל שהוא בלי מדים ועם נשק, אסור היה לי לקחת אותו. לא אהבתי את טון הדיבור. הרגשתי שזה משעשע אותו לעורר בי חרדה. הגענו ליעד שהוא הגדיר מראש. אמרתי לו שזה חסר נימוס להתנהג כך למישהו שעזר לו. סתם צחקתי איתך. זה מה שהיה לו להגיד. זה היה החייל האחרון שנכנס לאוטו שלי.
 
 
החייל הבא שייכנס לאוטו שלי יהיה מן הסתם הבן שלי. אבל זה כבר דאגות אחרות.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

52 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת