00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

כמה הרהורים בגלל לוויה אחת

08/02/2008
 
אתמול התקשרה אלי הבת של בת שבע, השכנה שלי באמצע היום. ישב אצלי במשרד מישהו שידעתי שאני יכולה להפריע לו באמצע אז עניתי: "משהו דחוף?"
 
"רק דקה מזמנך", היא עונה לי, "גילת השכנה הלכה לעולמה". שתקתי לרגע ואז יריתי עליה שאלות: איך, מה, מתי. היא ענתה שאינה יודעת ורק רצתה להודיע לי. לא ממש ידעתי מה לעשות עם המידע. המשכתי בסדר היום שלי.
 
אני גרה בבנין כבר שש עשרה שנה. בת שבע וגילת בערך עשרים. חברות. אני חברה של בת שבע ועם גילת לא היו לי אף פעם יחסים מלבד אמירת שלום. בחג שבועות האחרון הבן שלי וחבריו זרקו בלוני מים מהמרפסת שלנו. אחד מהם פגע באוטו של גילת והבעל שלה התקשר אלי בזעם שיש כיפוף בפח. "מבלון מים?" תהיתי.
 
הוא התעקש והביא לי הצעת מחיר של המוסך: אלף שקל.
פניתי לקצין הרכב שלנו. צילמתי את הפגיעה (כמעט בלתי נראית). הוא התקשר ודיבר עם הבעל ושכנע אותו שתיקון מכה בלתי ניראית יוריד מערך הרכב. יצאתי מזה. לילד אסור להביא חברים אם אני לא בבית אבל זה כבר סיפור אחר.
 
תקופה ארוכה חששתי מפגישה פנים אל פנים. היה לי לא נעים. בכל זאת, הילד שלי, אחריות שלי. אבל כשנפגשנו, כאילו כלום. שלום שלום וזהו. בדיוק כמו קודם. סיפרתי על זה לבת שבע והיא אמרה שגילת ובעלה הם לוחמי חירות וצדק ככל שהדבר נוגע לרכושם. חדר השינה שלהם ששווה כעשרים אלף שקל והוחלף שלוש פעמים בגלל שהצבע לא תאם בדיוק את ההזמנה של גילת לא עלה להם דבר, לאחר שבסופו של דבר הם תבעו את הספק וזכו. היו להם חיכוכים קטנים מהסוג הזה עם עוד שני שכנים מהבניין, משהו עם תריסים ועוד משהו שקשור לחנייה.
 
אני הסתפקתי במה שקרה והזהרתי את הבן שלי שהנחה לא נקבל שוב.
 
בשנה האחרונה גילת נכנסה ויצאה מבית חולים. שנים היתה חולת לב והגוף שלה התחיל לבגוד בה. היא עברה כל מיני טיפולים ואתמול היא עברה ניתוח שהיה אמור לשפר את איכות חייה. היא לא שרדה את הניתוח. בעלה וארבעת ילדיה שציפו ללוות אותה הביתה, הגיעו היום ללוות אותה למנוחות. היו אנשים רבים בלוויה. ממקום העבודה שלה ושל בעלה. חברים של ילדיה. שכנים. אנשים רבים. עמדתי עם בת שבע והיא קוננה על אובדן חברתה. איך יתכן.
 
בעלה של גילת וילדיה הספידו אותה. הם דיברו על יום המשפחה העצוב שלהם. אני עמדתי ומשקפי השמש על עיני. אני לא בוכה בלוויות. לא בכיתי בלוויה של הסבים שלי. לא בכיתי בלוויה של החבר הראשון שלי. הבת של גילת התחילה לדבר ולבכות ופתאום אחזה בליבי אימה נוראית. הפחד מהמוות התקרב אלי ועטף אותי והרגשתי איך כל גופי מתרוקן מאוויר. בת שבע שמה לב וחבקה אותי וניחמה אותי. אבל היא פשוט לא הבינה. אני לא מסוגלת לתאר את האימה שאחזה בי. התחושה הנוראית שהכתה בי נבעה מאובדן שעדיין לא קרה ואני יודעת שיום אחד הוא יקרה. נבהלתי כל כך. דמעות זלגו מעיני ויבבה נמלטה מפי. אם זה מה שקורה עכשיו בלוויה של שכנה, אמא לבנות שהן קרובות אלי בגיל וכבר אמהות כמוני אז כשזה יקרה אני אתמוטט. לאט לאט הרגעתי את עצמי.
 
אחרי הלוויה, הנחתי את האבן המסורתית. ניגשתי לבעלה של גילת וילדיה להביע צער. עצוב שאמא מתה. קשה נורא מוות פתאומי.
 
יצאתי והתקשרתי לאמא שלי. שיחת חולין. מי, מה, מתי. זהו. אפילו לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה. אם הייתי זורקת את זה סתם כך, פולניה היתה אומרת שאני אפסיק לקשקש.
 
אני לא אומרת לה את זה מספיק. גם אם אגיד זה לא יהיה מספיק. ואם אני אגיד את זה יותר מידי פעמים היא תשאל אותי מה אני צריכה ממנה.
 
איך אני יכולה להגיד שכל מה שאני רוצה זה שהיא תישאר איתי לתמיד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

40 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת