00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

מה יהיה?

16/01/2008

הבן שלי לא רוצה ללכת לבית ספר. כלומר, רוב הילדים והנוער אם תשאלו אותם יגידו שהם לא רוצים, אבל הם הולכים. כי צריך ללמוד, כי צריך לעשות משהו חוץ מלישון ולראות טלוויזיה ולשחק במחשב. כי צריך להתכונן לחיים האמיתיים. להיות אדם.

 

אבל הבן שלי לא רוצה ללכת וגם לא הולך. באמת שהוא מבין את הצורך. באמת שהוא חושב שצריך ללמוד. הוא יודע שכדי להתקדם בחיים צריך איזשהו בסיס. אבל הוא לא הולך. קשה לו. קשה לו עם המערכת. קשה לו עם הדרישות. המסגרת.

 

כיוון שהוא באופן תיאורטי בכיתה י` אז הוא נמצא תחת חוק חינוך חובה. בינתיים, למרות החוק החדש שמדבר על שתיים עשרה שנות לימוד חובה, הישום בפועל הוא על פי עשר שנות לימוד. אז אנחנו (הוא ואני) נמצאים תחת פיקוח. קצין ביקור סדיר קוראים לזה. היינו אצלו כבר כמה פעמים. בהתחלה עברנו בית ספר. אחר הבטחנו שנשתדל מאוד ונעשה מאמץ. אבל זה לא עובד.

 

בעיר שלנו יש פרוייקט לנוער שנשר מלימודים. הם נמצאים תחת פיקוח. הם עובדים כמה ימים בשבוע ולומדים אחרי צהריים. זה נעשה בקצב שלהם. יש להם פעילויות חברתיות. העיקר הוא שהם משלימים שתיים עשרה שנות לימוד. עוזרים להם בהתגייסות לצבא. עוזרים להם בהשלמת הבגרות. אבל עדיף קודם כל לסיים את כיתה י` בבית ספר כדי שבפרוייקט אפשר יהיה להשלים שתיים עשרה.

 

אם הם לא רוצים עד כדי כך, אז ההורים (כלומר, אני) צריכים לפנות לרשויות (עיריה, קצין ביקור סדיר, בית משפט) ולבקש אישור לפטור את הילד מבית הספר. זה לוקח כמה חודשים ובינתיים הילד צריך ללכת לבית ספר. כלומר, להמשיך בהשתמטות שלו. אחרי שמקבלים אישור אז הוא יכול להצטרף לפרוייקט אבל הוא יצליח להשלים רק עשר שנות לימוד ולא שתיים עשרה.

 

היינו אתמול אצל הבחורה שמנהלת את הפרוייקט. היא פרשה בפנינו את כל המידע הזה. לי היה מאוד קשה לשמוע את כל זה. התחושה שלי שהילד שלי סוטה מהנורמה, בעייתי עושה דברים בדרך קשה, לא עושה לי טוב. מעין תחושת כישלון אישי. אבל הנחתי את כל זה הצידה. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני רואה בו כשלון. מספיק שהוא מרגיש שהוא אכזבה בשביל אבא שלו.

 

לפעמים אני חושבת שאם הוא היה גדל בבית אחר זה לא היה כל כך קשה. אבל כולם במשפחה שלי אקדמאים. ההורים שלי והאחים שלי מתקשים לקבל את זה שהילד שלי נושר. כל הזמן שאלות מהסוג של מה יהיה.

 

מה יהיה?

באמת שאין לי מושג. הוא צריך ללכת לבית ספר לפחות עד סוף השנה. הבחורה הנחמדה רמזה לנו שיש בית ספר שלא עולה כסף והוא גם לא מקפיד על נוכחות ולימודים. העיקר שיגיע שלושה מתוך שישה ימים ויהיה בסדר. ככה שיגרור את זה עד סוף שנה ואז בקיץ הוא יבוא אליה ויצטרף לפרוייקט. חוץ מזה היא המליצה לנו על טיפול משפחתי גם דרך העיריה. משהו בשביל לסדר את היחסים בינינו, בינתיים.

 

ולמרות היחס החם והנכונות לעזור. למרות הפתיחות וההבנה והגישה הלבבית. הלכתי הביתה בתחושה לא טובה. מההתחלה היחס לילד שלי היה שגוי. אני לא הבנתי אותו כי לא באתי ממקום שהכיר את המגבלות שלו. בית הספר היסודי שגה בטענה שהילד חכם ועצלן. זה לא היה לפני שני דורות. זה היה לפני עשר שנים בסך הכל.

 

מצאתי תעודה שלו מכיתה א` שאומרת שהוא מבין היטב ושולט בחומר. בקריאה, בכתיבה ובחשבון. שטויות במיץ עגבניות. עד סוף כיתה ב` הוא לא קרא. ביוזמת חברה לקחתי אותו לאבחון. בכלל לא ידעתי מה זה והיא הסבירה לי. באותה תקופה הוא הלך לפסיכולוגית. גם היא לא אמרה מילה. האבחון היה חד משמעי. הילד לא דיסלקט, אין לו הפרעת קשב וריכוז. יש לו לקויות למידה ספציפיות  והוא צריך הוראה מתקנת. שילמתי למורה פרטית. תוך חודש הוא למד לקרוא. סוף כיתה ב`. פיגור של שנתיים. המורה שלו היתה המומה מהאבחון, ילד נבון שכזה, איך יתכן? זה שהיא טעתה כל הזמן לא הטריד אותה כלל.

 

בכיתה ג` באה מורה חדשה. הגעתי אליה עם האבחון והוראות לימוד עבור הילד שלי. לא דברים קשים במיוחד. לא שיעורים פרטיים. הנחיות ברורות להקלות מסויימות.

אצלי אין יחס מיוחד, היא אמרה לי.

 

לא התווכחתי. הזמנתי פגישה עם היועצת, המנהלת והמורה. הייתי מהאמהות שתורמות ורצות. הייתי חברה בועד ההורים והשתתפתי בכל הפעילויות של בית הספר ולמען בית הספר. המנהלת אהבה אותי. היא והיועצת אמרו למורה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא חייבת למלא אחר הוראות האבחון. אז אמרו. במשך כל השנים עד לסיום כיתה ו` הילד המשיך לקבל שיעורים פרטיים אצל המורה שלימדה אותו לקרוא אבל בבית הספר התעלמו מהמגבלות שלו. גם למורה הבאה שלו לא היה יחס מיוחד. ככה זה התגלגל.

 

למרות שבסופו של דבר אחרי כל המהמורות שעברנו השנה מסתמן איזה שינוי. מתחיל להפציע משהו אצל הילד שדיבר אלי היום כמו בן עשרים לפחות. למרות זאת עצוב לי.

 

למה אי אפשר היה לאבחן אותו בכיתה א`, בבית הספר, לא באופן פרטי באלפי שקלים. למה אחרי שכבר אבחנתי ושילמתי הייתי צריכה לבקש מהמורות להתייחס אלי והן התעלמו ממני. למה כשעברנו לחטיבה הייתי צריכה לעשות אבחון חדש באלפי שקלים (שלא היה לי אז ולכן לא עשיתי) כדי שהילד יוכל ללמוד בצורה שמתאימה לו. ובגלל שלא היה אבחון אז הכל התפזר לו לכל הכיוונים. יש לי עוד הרבה שאלות ואף אחת מהן אינה על זברה או על פיג`מה. למשל: למה לא ידעתי שיש בעיה כזאת שקוראים לה מיקוד ראייה. אחרי שקוראים חצי שעה האותיות מתחילות להתפזר לכל מיני כיוונים. גם את זה יש לו. גילו את זה אצלו רק לפני שנתיים, במקרה.

 

ולמרות זאת, הציונים שלו בהסטוריה וספרות וכל המקצועות ההומניים היו מעל שבעים. וכשמורה חביבה במיוחד החליטה לבחון אותו בעל פה הוא קיבל אצלה גם מאיות. אבל זה היה בהתנדבות אצלה. היא לא היתה חייבת. במיוחד מפני שלאמא שלו לא היו אלפיים שש מאות ש"ח להוציא על אבחון חדש, כי ההוא מכיתה ב` כבר לא בתוקף.

 

אז מה הפלא שהוא לא רוצה ללכת לבית ספר. ילד חכם ואינטליגנט שיכול לדבר איתכם על ההשלכות של מלחמת העולם השניה ב... אין לי מושג. אני טיפוס ריאלי יותר. הסטוריה ממש לא מעניינת אותי. אבל שמעתי אותו מדבר והתפעמתי. לא רק אני. ומצד שני יש מורים שמתייחסים אליו כדביל. שלא מוכנים להתחשב בבעיות הפעוטות שלו. מתפזרות לו האותיות? שיקח ריטלין. הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות. למה להתאים את המערכת לילד? יותר קל להתאים את הילד למערכת. אז הילד הזה לא התאים והמערכת הקיאה אותו, או שהוא נפלט ממנה. שתי המילים מתייחסות למערכת העיכול והן לא נעימות.

 

אז כן, יש פתרונות. אני אופטימית. הוא ילד מדהים עם שאיפות והוא יצליח. הוא רוצה להצליח ואני מאמינה בו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

53 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת