00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מאבד מידע

ים - יבשה

מלחמות חינמונים

17/01/2008
Photobucket
 
מלחמות חינמונים

בוקר טוב לכולם! הנה עיתון, לא עולה לכם כלום, רק תיקחו ותקראו – זה חינם. שוק החינמונים בתפוצה ארצית חם. חם מאוד. לוהט! מיליונר נגד העיתון הגדול במדינה נגד כל מי שאומר שזה לא ילך. קחו זה בחינם.

מודל החינמונים הוא מודל הפצה עיתונאי שמקובל כבר שנים בכל העולם. בכל מקום שיש בו מערך תחבורה ציבורית מאורגן עם רכבת תחתית או מערך אוטובוסים מסועף במטרופולין (או בקיצור כל הדברים שבארץ קיימים רק בתכנון האוטופי), קיימת תרבות חינמונים. החינמונים מתבססים על כך שלקורא יש זמן קצר בו הוא שוהה בתוך הקרון או באוטובוס ובו אין לו תעסוקה מיוחדת מלבד לנסות לשמור על שפיותו בתוך קופסת מתכת על גלגלים בדרכו לעבודה או ללימודים יחד עם עוד 50 איש. בזמן קצר זה (בדרך כלל סדר גודל של 20 דקות - בישראל תכפילו) מציע לו החינמון בדרך כלל מגוון רחב של נושאים החל מאקטואליה וכלכלה ועד לרכילות, טורי הומור ותשבצים כל אלה במתכונת מתומצתת, נוחה לעין וקלה לקריאה. מבחינה כלכלית החינמון, מעצם היותו נטול רווח ממכירות, נשען על פרסום בתפוצה רחבה מאוד ויכולת חשיפה ממוקדת לקהל ספציפי. החינמון מופץ לרוב בפורמט של טבלואיד - צורה קטנה, נוחה לאחיזה עם חלוקי לטורים וכותרות גדולות וכולל בדרך כלל בסביבות 24 עמודים (למרות שיש חורגים עד ל 64 עמודים!).

בארץ לעומת זאת, החינמונים בתפוצה ארצית (בשונה מתפוצה אזורית כמו מקומונים) הם תופעה יחסית חדשה שהתחילה בשנת 2006 עם הוצאתו של "ישראלי" (במקור "ישראלי ניוז") ע"י קבוצת "הירש מדיה" בראשות שלמה בן צבי. החינמון יצא בשתי מהדורות ביום וזכה לתפוצה רחבה הודות לשיתוף פעולה עם מערך התחבורה הציבורית בישראל. הציבור בישראל התרגל די מהר לרעיון של עיתון חינם דבר שגרם להגברת התפוצה, מה שיצר כמות לא קטנה של אשפה דבר אשר עורר תגובות נזעמות בקרב גופים סביבתיים (ובצדק!). העיתון היה חינמון בהגדרתו המלאה וזכה לאהדה רבה בקרב הציבור שקיבל מידי יום מנה אכילה של חדשות, אקטואליה, כלכלה, ספורט, בידור, צרכנות, דעות ותשבצים על 32 עמודים. את הפוטנציאל הכלכלי קלט גם המיליונר היהודי-אמריקאי שלדון אריסון שלאחר תקופת פעילות של פחות משנה קנה 50% מהעיתון. לא היה שקט מאחורי הקלעים של העיתון ומספר עורכים ראשיים התחלפו בתוך תקופות קצרות דבר אשר גרם לחוסר יציבות במערכת העיתון. בינואר 2007, לאחר מאבקים משפטיים נאלץ אריסון להחזיר את שליטתו בעיתון ל"הירש מדיה". אריסון לא אמר נואש ופנה להקמת חינמון מתחרה ואף התעניין בקניית העיתון "מעריב".

לקראת אמצע 2007 החלו להראות סימנים ראשונים של מצוקה בעיתון המבוקש, עזיבת כתבים, צמצום הגיליון והפצה רק בבוקר היו הסממנים לדעיכה, המסמר האחרון ננעץ עם הופעתם של חינמונים נוספים. אל השוק נכנס החינמון "ישראל פוסט" (מטרו ישראל בתחילה) בבעלותם של אלי עזור (מבעלי הג`רוזלם פוסט) ודוד וייסמן, שני אנשי עסקים שהוציאו בעבר את העיתון המגזיני "אנשים". "ישראל פוסט" מופץ במהדורה של 24 עמודים העוסקים במגוון רחב של נושאים והוא עובד בשיתוף קבוצת הג`רוזלם פוסט. ההבדל העיקרי בינו לבין "ישראלי"הוא שיטת ההפצה, שבסיסה הוא הוצאת המהדורה בשעות הצהריים וחלוקתה בסופרמרקטים ובתחנות דלק הנמצאים בבעלותם של עזור ו-וייסמן, לכן לא מהווה סיכון רב משום שפנה לקהל יעד אחר (ולכן לא אדון עליו בהרחבה יתרה, גם מחוסר היכרות). המתחרה הנוסף שהגיח היה "ישראל היום", בבעלותו של לא אחר מאשר שלדון אריסון. כך למרות התגובות החיוביות ובשל ההוצאות הגדולות והתחרות, נסגר "ישראלי" סופית בתחילת 2008.

תחרות חינם (יקרה מאוד)

הופעות החינמונים בארץ לא היו מקריות כפי שאולי ניתן לדמיין, אלא מהלך מתוכנן ומבוקר של כל אחד מהגורמים. כל אחד מהגופים שתכנן להוציא חינמון ערך סקרי שוק מקיפים וניסה אינספור גרסאות בטרם הוציא גרסה סופית. בין הדברים שנבדקו היו גודל העיתון, גודל וסגנון הגופן (פונט), סדר המדורים וגודלם, יחס טקסט-תמונה, שעות ושיטת חלוקה ועוד מספר רב של גורמים. מלבד הסקר הצרכני נערכה מלחמה של ממש על גיוס כותבים, עיתונאים, עורכים, כותבי טורים דבר שיצר גידול בביקוש למקצועות העיתונאיים מה שגרם לחשש טבעי בשוק העיתונאי מירידה בערכם של העיתונאים הנוהים אחר הכסף הגדול ולא אחר הכבוד העיתונאי והוותק (שהם גורמים חשובים מאוד לערכו של העיתונאי). חשש נוסף היה בהצהבת המערכת העיתונאית שיבוא ליידי ביטוי בנטייה לסנסציות, פרסום לא מבוקר וירידת רמה למכנה הנמוך. חשש נוסף הגיע בפאן הפוליטי שכן אריסון הוא תומך גלוי של בנימין נתניהו ומזוהה פוליטית עם מפלגות ימין בארה"ב ובישראל וקיים חשש שמע ישתמש בעיתון שבבעלותו על מנת להעביר דעות פוליטיות. כל התהליכים האלה, שחלקם הובאו בגלוי וחלקם היו רק דיבורים במערכות העיתונים ובחדרי העריכה, לא עצרו ממערכת החינמונים לעבור לשלב הבא במערכה.

"ישראל היום" היה ללא ספק קפיצת מדרגה אדירה בתחום החינמונים והוא העלה את רף התחרות לגבהים חדשים. אריסון גייס אנשי תקשורת ותרבות מוערכים רבים על מנת לשוות לעיתון דימוי מהוגן ולהציג רמה גבוהה. בין הכותבים ניתן למצוא את דן מרגלית (דעות ופרשנות), רונן דורפמן ורון קופמן (ספורט), נחמן אינגבר (ביקורת סרטים), הילה אלפרט (ביקורת מסעדות), יואב קוטנר (מוסיקה) ועוד מבחר של חברי כנסת (שלום וילן, אבישי ברוורמן) ואנשי מתחום החברה והרוח כמו אמונה אלון ויעקב עמידרור. כל הנבחרת הזו ועוד מספר כותבים מקבלים מידי יום ביומו פתחון פה במדורי הדעה שתופסים חלק ניכר בחלק האקטואליה שאינו נופל כמעט בPhotobucketשום קריטריון מעמודי הדעות של העיתונים הגדולים, ידיעות אחרונות ומעריב. העיתון מציג את עצמו כבעל אג`נדה הוגנת ושוויונית המציג את העובדות, זאת כאמור כמהלך מנע כנגד הטענות להטיה פוליטית. במהרה הפך "ישראל היום" לעיתון מוביל ועל פי טענותיו הגיע לתפוצה של 250,000 עותקים (נתון מרשים בהחלט) וביסס את עצמו ואת מעמדו. אך בזמן ש"ישראל היום" הופץ ונהנה מהצלחתו, עמד מתחרה חדש בפתח והפעם מבית "ידיעות אחרונות" וממתחרה ותיק נוסף.

כדי להבין מה זה אומר "ידיעות אחרונות" צריך להסתכל הרבה מעבר לעיתון עצמו. המכונה המשומנת שנקראת "ידיעות תקשורת" כוללת, מלבד העיתון הנמכר ביותר במדינה, גם את אתר Ynet, אתר ONE (בבעלותו של נוני מוזס ובהובלתה של אופירה אסייג) ונחשבת לספקית התוכן באינטרנט הגדולה בארץ. בנוסף לכל אלה נכללת גם חטיבת המגזינים שכוללת את בלייזר, לאישה, מנטה, פנאי פלוס ועוד וכמו כן את הוצאת הספרים שבבעלות ידיעות. כשמשכללים את כל אלה מגיעים למנוע עיתונאי רב עוצמה, מיומן מאוד, בעל משאבים רבים ובתפוצה ענקית. עם נתוני הפתיחה המרשימים האלה מגיח לעולם בתחילת ינואר 2008 החינמון "24 דקות" (כמרומז על הזמן שמושקע בקריאתו וכרמז לאחיו הגדול המוסף "24 שעות"). שותפה נוספת בחינמון החדש היא גם קבוצת "הירש מדיה", זוכרים? אלה שלפני שלוש פסקאות הוציאו את "ישראלי". המקורות של "24 דקות" כוללים את כל הנבחרת שהוזכרה לעיל ובנוסף מספר כתבים ואנשי מקצוע המשויכים לאתר Ynet ובכך מציגים ארסנל ענק של מידע זמין ללא עלות נוספת (משמעות מיידית: הוזלה משמעותית בעלות החינמון). נשאלת השאלה מה עושים עם כל זה?

ישראל היום נגד 24 דקות

אז היצע נרחב יש לנו, השאלה הנשאלת היא: מה לבחור? 
אז הנה לפניכם ההשוואה המתבקשת, שני הגדולים ראש בראש:

גודל פיזי
24 דקות:
32 עמודים, גודל כל עמוד: 39X29
ישראלי היום: 32 עמודים, גודל כל עמוד: 36X28

לכאורה הבדלים קטנים אבל הם ממש לא זניחים. גדול כל עמוד משפיע על גודל הכותרות, תמונות וטקסט דבר שיבוא לידי ביטוי בסעיפי העיצוב והתוכן. לבעלי מודעות סביבתית, תחשבו על כמות הנייר המיוצרת.

הרכב עמודים
24 דקותPhotobucket

אקטואליה: 6-7
מן העולם: 1-2
ספורט: 4-5
תרבות: 5 (כולל אופנה ולוח סרטים יומי)
כלכלה וצרכנות: 1
דעות ופרשנות: 0 (אין)
פרסומות (עמודים נטו): 5-6
תשבצים: 2-3
רכילות: 3 (כולל רכילות ספורט)

ישראלי היום
אקטואליה: 8
מן העולם: 1-2
ספורט: 6-5
תרבות: 3
כלכלה וצרכנות: 3-4
דעות ופרשנות: 2+ מדורים באקטואליה ובספורט
פרסומות (עמודים נטו): 4-6
תשבצים: 1-2
רכילות: 1

 

הנתונים הורכבו מ-ממוצע של 3 גיליונות השבוע.
ניתן לראות מהנתונים את ההבדלים בכוונות של העיתונים, 24 דקות פונה לפנאי ופחות עוסק בנושאים באופן כבד וכמו כן ניתן לראות פעמים רבות ערבוב של סוגי חדשות (פנים וחוץ). לעומתו ישראלי היום נותן דגש על אקטואליה ומכוון יותר גבוה ונותן דגש לפרשנות והבאת דעות.

עיצוב
24 דקות:
את הגליון של 24 דקות תוכלו להחזיק ולקרוא גם כשידיכם ישרות זאת הודות לכותרות ענק, צבעים צעקניים ותמונות שתופסות 70-80 אחוז מהעמוד. כל אלה משאירים לטקסט מקום קטן מאוד, לעיתים אף הוגדל הפונט כדי לתפוס יותר גודל מהעמוד. סה"כ עיצוב קליל מגזיני מאוד שמשדר את המסר של עיתון להעברת הזמן ולא יותר.Photobucket

ישראלי היום:
עיצוב יחסית דומה לזה של העיתונים הגדולים ושימוש בצבעים הקלאסיים (אדום ושחור). דעות ופרשנויות מופיעות עם מסגרת ותמונה מעובדת של הכותב (ברוב המקרים) כך שלא ניתן לטעות ולהתבלבל בין ידיעה לדעה. סה"כ עיצוב נקי ומסודר שמשדר מסר של רצינית וחשיבות גדולה.

כותבים
24 דקות
קשה למצוא שמות גדולים בנבחרת הכותבים, למעשה לעיתים קשה למצוא את שמות הכותבים משום שרוב הכתבות, למעט כתבות מ-Ynet, נטולות קרדיט ומופיעות עם הכיתוב "שירות 24 דקות", חלק מהכתבות מופיעות ללא קרדיט כלל וכתבות הספורט המגיעות מהאתר ONE מוצגות מיותמות מכותביהן ומוצג רק לוגו האתר בראשית הדף. דבר מעט מרגיז, הרי שלכתבים מגיע קרדיט מסוים גם אם הידיעה הגיעה מאתר אחר.

ישראלי היום
כפי שכבר צוין, לנבחרת הכותבים של ישראלי היום הובאו אושיות תקשורת מוערכות מאוד על מנת שיכתבו ויתנו דעה ופרשנות בתחומם. לכל כתבה יש קרדיט מתאים וחלק מהכותבים מפרסמים גם כתובת דואר אלקטרוני.

תוכן
24 דקות
לא קשה להקיש על התוכן אחרי סעיפי העיצוב והכותבים. תוכן קליל עם מיעוט של הרחבה על נושאים פוליטיים- בטחוניים. כשיחס התמונה-טקסט נוטה חזק לכיוון התמונה, הטקסט הוא ממש בתפקיד משני. כך ניתן למצוא תמונה על 80% מהעמוד ויחד איתה טקסט קטן. דבר נוסף הוא הנטייה לצהוב ולזול עם תמונה בשער של דוגמנית (רצוי בלבוש מינימלי) ולא פחות משלושה עמודי רכילות (שכולם מועתקים מעמוד הרכילות של "24 שעות"). מלבד כל אלה ניתן למצוא כתבות מועתקות מהמגזינים של ידיעות: בלייזר ולאישה המובאות בתמצות מעט מרגיז. דבר נוסף שניתן למצוא הוא מעין טורים אישיים שמשום מה קיבלו את השם "בלוגים" (חשבתי שבלוג זה באינטרנט, לכו תבינו) שהם במה לטקסטים רדודים, נטולי אמירה ופופוליסטיים - לעניות דעתי, זהו עלבון לדף. דבר נוסף הוא שבשל העובדה שכמעט כל הכתבות מובאות מאתרי האינטרנט סביר להניח שכבר קראנו אותם בערב שלפני, איך אומרים הדג נחש "אם אין בזה חדש אז זה לא חדשות".

ישראל היום
כשיש לך נבחרת כותבים כזאת מן הראוי שהתוכן יהיה ברמה גבוהה ורף הציפיות עולה עוד ועוד. לשמחתי הכותבים עומדים במשימה ומביאים תוכן רב ומגוון כתיבה תהיה ברמה גבוהה והם אכן עומדים בציפיות. כך ניתן למצוא תוכן רב ומגוון הכתוב בצורה טובה ומעניינת, אם כי יתכן שעבור הקורא המעט הצעיר זה יהיה כבד מעט. שני ציונים לשבח מגיעים במיוחד למדור הפנאי ולמדור הספורט. מדור התרבות והפנאי כולל את יואב קוטנר המשובח שמביא ביקורות וזוויות מעניינות על מוסיקה כמו שרק הוא יודע והילה אלפרט מביאה ביקורת מסעדות שגורמת לך לרצות לעזוב הכל ולרוץ לכתובת שרשומה. מדור הספורט של ישראל היום מהווה תחרות רצינית למדורי הספורט של העיתונים הגדולים למרות (ואולי בגלל) קוטנו היחסי. בשישה עמודים מצליחים אלי סער, אבי סגל, רונן דורפמן ורון קופמן להביא סיקור מעולה של המתרחש בספורט המקומי והעולמי יחד עם מדור אולימפי, מדור תקשורת, סיקור מאחורי הקלעים של ההתאחדויות וכל אלה עם אמירה מסוימת שלרוב היא במקום. החינמונים בהגדרתם לא באים לאיים על העיתונים הגדולים, אך באופן מפתיע "ישראל היום" מצליח לעשות את זה ורק ב-32 עמודים.

סיכום

אם אתם צעירים שרוצים משהו קליל, נטול מחויבות ובסגנון מגזיני שיספיק לכם כ- 10 דקות עד שתעברו לתשחץ קחו את "24 דקות". אם אתם רוצים עיתון שמביא חדשות, סיקור נרחב ורציני ע"י מגוון רחב של כותבים קחו את "ישראל היום". אך למרות המסקנות שלעיל אני סמוך ובטוח ששינויים רבים יבואו בשני החינמונים. התופעה הזו רחוקה מלהעלם, נהפוך הוא היא תתחזק ויחד איתה התחרות. המרוויחים הגדולים בכל הסיפור הם אנחנו, הצרכנים, שכן עם התגברות התחרות נראה חידושים ופיתוחים בתחום שעד כה היה רדום במדינתנו.

ומה אתכם? איזה עדיף עליכם? כתבו, שתפו וסמנו אם אהבתם...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אה ידשע ראסטמן אלא אם צויין אחרת