00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בסוד העניינים

בתור לרופא

 
אנחנו מגיעות לשם, 3 פעמים בשבוע, יושבות בחוץ, מחוץ לדלת של הרופא... ממתינות לתורנו.
 
אני מסתכלת מסביב ורואה 4 נשים צעירות, יושבות, החשש ניכר בפניהם, כוססות ציפורניים וממתינות.
כולנו יודעות שאנחנו באותה הסירה.
 
4 נשים שלא מכירות אחת את השנייה, שאין להן שום קשר חברי, אישי ביניהן, אך הן קשורות בסבל אחד שמחבר את כולן ביחד.
 
אני יושבת, ומחשבות מהדהדות בראשי, רוצה לשאול אותן לשמן, לספר להם את סיפורי, לשמוע את הסיפור שלהן.
לשתף אותן במה שעובר עליי ולשמוע מהן את מה שעובר עליהן.
 
אך אנחנו יודעות, שותקות, ממתינות לתורינו.
 
מדי פעם מצטלבים המבטים ולשנייה אחת אנחנו מוצאות הבנה אחת בעיני השניה, מוצאות סיפור חיים משותף, ערגה אחת גדולה למשהו אחד ויחיד - לילד.
 
אך אנחנו שותקות ולא אומרות כלום, ושוב מורידות עינינו לרצפה, כאילו יש שם משהו מעניין, ומנסות להעביר את הזמן במחשבות על אה ועל דא, וכמובן על מה הרופא יגיד, ומה יהיה איתנו...
 
- -
השבוע פיתאום משהו השתנה.
אני מגיעה אל הרופא, ופיתאום אחת הנשים הקבועות, מחייכת אליי, ואומרת לאישה השנייה "הנה עוד פנים שאני מקווה שאפסיק לראות כאן!".
 
היא אומרת את זה ממש בתקווה, כאילו בתפילה, שמה שהיא מאחלת לעצמה, היא מאחלת גם לי.
 
ואני מחייכת, נבוכה מן הישירות אך מברכת על הפתיחות, ועל השיתוף הבלתי נלאה, שכל-כך ציפיתי לו כל אימת שהייתי מגיעה לרופא.
 
אז ישבתי לידה, וניסיתי לפתח שיחה...
"אצל מי את מטופלת?" שאלתי...
והיא ענתה לי.
 
או אז קראו לה להיכנס לחדר, ואני נותרתי עם המילים בפי, מחייכת אל האישה הנוספת שהייתה שם, אך ממשיכה לשתוק.
 
אני מניחה שהרגע הזה פשוט עבר.
 
והנה היא יוצאת מחדר הרופא, אותה הבחורה שהעזה לפתוח את פיה, האמיצה ביותר מבין כולנו, ואני מנסה למצוא בעיניה שוב את תחושת השיתוף שראיתי מקודם.
אך עיניה מושפלות לרצפה, אור פנייה לפתע נעלם, החיוך נמוג, ואפילו את ה"בהצלחה" שכל-כך רציתי להגיד, לא הצלחתי להוציא מפי. המילים פשוט נבלעו לי.
והיא הלכה.
 
אחת אחרי השניה נכנסו אל חדר הרופא, ואני שהייתי האחרונה, נוכחתי לראות את השינוי שנסוך על פני כל אישה היוצאת מהחדר.
הבשורות שהן קיבלו, כל אחת ואחת היו בשורות לא טובות, ופניהן הנפולות החלו לרדוף אותי.
 
- - -
תורי הגיע, מלאת פחד נכנסתי לרופא, שלא היה איש בשורות היום.
שוכבת שם, שמכנסיי ותחתוניי מופשלים לרצפה, קיבלתי בשורה טובה,
הציסטה נעלמה, אפשר להתחיל בטיפולים.
- - -
 
יצאתי משם, מפחדת לחייך, שלא יחשבו שאני דורכת על פציעהם הטריים.
מורידה את ראשי לרצפה, וממהרת לפקסס את התוצאות למרפאה שלי.
 
- - -
 
כמה ימים אחרי, מצאתי את עצמי שוב חושבת על הרגע המיוחד הזה של השיתוף.
 
כמה חשוב היה הרגע שהבנתי שעוד מישהי מתפללת בשבילי, מישהי שאני לא מכירה, ולעולם לא אכיר.
השיתוף הזה, היה רגע קסום, כי, איכשהו, את מתחילה למצוא נחמה ומשענת אצל האדם שנמצא באותו המקום שאת נמצאת.
- - -
 
מכאן אני שולחת לכולן תפילה
מי ייתן ונחבוק כולנו תינוקות חדשים עוד השנה
שלא נחווה עוד כאב
שלא נחוש עוד בדידות
ושנעשה את כל זה
בבריאות
 
מאחלת לכן, אחיותי לכאב
שפע של הצלחה,
פוריות
והגשמה
הריי זה חייב לקרות,
וזה יקרה
וכל העולם אז יראה
שאנחנו שלמות
וחזקות
 
וידינו לעולם לא יהיו עוד ריקות
 
 
אוהבת אתכן
שלכן במאבק (שנדמה שלעולם הוא לא יגמר),
 
בלה
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל brose אלא אם צויין אחרת