00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג המסעות של דני ביפן

מסע בצפון המושלג- צפון הונשו ופסטיבל האש בהר האגורו

שלום לכולם,

 

אני שמח וגאה להעלות עדכון נוסף לבלוג ולאתר התמונות- יומן מסע בצפון הוֹנְשוּ המושלג, ושיאו- פסטיבל האש של מסדר המיסטיקנים (ימבושי) בהר האגורו. במסגרת הפוסט הנוכחי- יערות עבותים, הרים מושלגים, מעיינות חמים פראיים, מדורות, הרבה סאקֶה חם, וכמובן- מטעמי הצפון ב"פינת המטבח היפני".

 

את התמונות תמצאו בבלוג, בתיקייה Northern Honshu, תיקיות משנה Iwate (מצוקאווה אונסן, מוריאוקה, היראיזומי ומערת הדרקון), Yamagata-Ken (מקדש זנפו-ג`י), ושתי תיקיות שקשורות לפסטיבל האש בהר האגורו- אחת עם תמונות רגילות ואחת עם קטעי וידאו קצרים שצילמתי מהפסטיבל.

 

כתובת הבלוג: http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=dannyjapan

 

כתובת אתר התמונות: http://s175.photobucket.com/albums/w146/dannyorbach/

 

 

  1. מים לוהטים ושלג- מצוּקאווה אוֹנְסֶן

 

ידוע כבר לכל קוראי הבלוג הזה, שטיולים מחוץ לעיר ביפן נוטים להיות יקרים למדי. הבעיה העיקרית היא בתחבורה הבין-עירונית ובמחיריה הרצחניים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על הבעיה, היא להשתמש באוטובוסי הלילה המצויינים והזולים להפליא. כך, הזמנתי מקום באוטובוס לילה מטוקיו לעיר הצפונית מוֹרִיאוֹקָה. האוטובוס יוצא מטוקיו בסביבות 23:30 בלילה, ומגיע למוריאוקה בשש בבוקר, כך שאפשר לטייל במחיר זול יחסית בלי לאבד זמן.

 

מיד כשהגעתי למוריאוקה, בירת מחוז אִיוואטֶה שבצפון הונשו, האי המרכזי של יפן, הבנתי שאני נמצא בארץ אחרת. צפון הונשו הוא יותר פראי, פחות ממוסחר, פחות תיירותי ממקומות אחרים ביפן. רוב התיירות בו (אם כי בהחלט לא כולה) היא תיירות פנים של יפנים, ומזג האוויר קר... קפוא... מצמרר. כבר במוריאוקה ראיתי שלג נערם ברחובות, והזדקקתי לשירותיהם הטובים של סוודר, צעיף ומעיל עבה. השארתי את הטיול במוריאוקה עצמה לאחר כך, ולקחתי מיד אוטובוס לאתר הטבע המבודד מצוקאווה אוֹנסֶן. משמעות השם- "המעיין החם של נחל האורנים". דרך אגב, מצוקאווה אונסן אינה מוזכרת בלונלי-פלנט, וראיתי אותה במקרה בפרסומות ברכבת התחתית בטוקיו.

 

הנסיעה ארכה כשעתיים, וכבר במהלכה היה אפשר לראות את הנוף הצפוני הפראי ולהינות ממנו- גבעות מושלגות, מכוסות באורנים שענפיהם העירומים נעים ברוח הקפואה, נחלים כחולים כהים מוקפים במעטה עבה של שלג, ובאופק- הרים גבוהים שפסגתם עוטה לבן. האוטובוס יצא במהרה מהכבישים הראשיים, והסתובב בין כפרים ועיירות קטנות, ולבסוף- נכנס לכביש צר בתוך יער אורנים עבות, שהשתרע עד קצה האופק. התחנה האחרונה היתה מצוקאווה אונסן- לא יישוב, לא כפר, לא עיירה- אלא רק נקודה מבודדת בטבע, עם שלוש מלונות יפנים מסורתיים (ריוקאן), מעיינות חמים בתוך השלג, וזהו זה: בלי חנויות המזכרות, המסעדות, ומוכרי התמנונים והשיפודים האופייניים לרוב אתרי התיירות ביפן.

 

כמה דקות במדרון מושלג- ואני כבר בתוך הפונדק. שוֹפוּסוֹ, "פונדק מעיין האורנים", הוא מלון יפני מסורתי וכפרי, על כל המשתמע. חדרים עם מחצלות קש רכות (טאטאמי), מסדרונות מעץ חורק, ארוחות ערב של אוכל יפני כפרי, והנקודה הפחות טובה- שירותים מחוץ לחדר, כנהוג במלונות מסורתיים. אין מקלחת רגילה, וגם לא צריך אחת- כולם ממילא מתרחצים במעיינות החמים. בשביל זה מגיעים לשם, לא? בדלפק מוכרים ביצים שלוקות שמבושלים בתוך המים הלוהטים, ומיצים עשירים מענבי הרים.

 

המעיינות החמים היו נפלאים- וחוץ מלשוטט בשלג ולהתפעל מהיער, זו היתה האטרצקיה המרכזית באזור. לריוקן שלי היו שלוש מעיינות חמים- אחד פנימי, ושניים חיצוניים. אחד מהם, שהשקיף על הנהר, היה ריק- ומסיבה טובה. כשנכנסתי אליו, קפצתי ממנו בבעטה- הטמפרטורה של המים היתה כשישים מעלות! בלונלי פלנט כתוב שלפעמים מעיינות חמים "יכולים לפשוט את העור מקרנף". כשנכנסתי למים האלה- הבנתי מדוע. המעיין החם השני היה בתוך מערה, והטמפרטורה בו היתה כ-45 מעלות, היינו- נסבלת. באופן כללי, גיליתי שבמעיינות טבעיים כאלו, הטמפרטורה שונה לעיתים קרובות בחלקים שונים של הבריכה. המלון מזרים לפעמים קצת מים קרים למעיינות החמים יותר, כדי לאזן- ועדיף להיות קרוב ככל האפשר לזרם של המים הקרים. כמו כן, המים קצת גופריתיים- דבר שמועיל לבריאות העור. או כך לפחות אומרים ביפן...

 

הבחור הנחמד בקבלה אמר לי כבר בהתחלה, שלפי הסכם בין שלושת המלונות במצוקאווה אונסן, מותר לי להשתמש בלי הגבלה במעיינות החמים של המלון שלי, ופעם אחת במעיינות החמים של שני המלונות האחרים. בתור חובב מושבע של אונסנים, מעיינות חמים יפניים, ניצלתי מיד את ההזדמנות, ויצאתי בשלג כבד לשני המלונות האחרים. המעיינות החמים שלהם היו אפילו טובים יותר, אחד מהם ממש בריכה ענקית, מוקפת כולה בשלג, שאפשר לראות ממנה את ההר ויערות האורנים. והיא כל כך חמה... זו חוויה מיוחדת, כשחצי גוף קופא בשלג, והחצי השני בתוך מים לוהטים. כיף אדיר בלי שום ספק. במעיין החם של המלון השלישי היו סלעים דקורטיביים, כמו בגן יפני, וגם הוא היה פתוח לחלוטין לנוף.

 

רחצה במעיינות חמים היא הזדמנות מצויינת להכיר יפנים מן השורה. אין כמעט יפני שלא אוהב מעיינות חמים (אני לפחות לא נתקלתי באחד כזה), ולכן- מעיינות הם אתרי בילוי פופולריים מאד. במעיינות השונים פגשתי טיפוסים שונים ומגוונים: איכר, בעל חנות Home center באחת הערים הצפוניות, קבלן, והאדם המעניין ביותר- אסטרונום, שלאחר פרישתו החליט ללמוד תיאטרון נוֹ- צורת אומנות יפנית מסורתית מהמורכבות והעמוקות ביותר. לארוחת הערב הוא הגיע, שיכור כדבעי, עם ספר עתיק מלא בקליגרפיה קלאסית לא מובנת. השיחה איתו היתה מעניינת למדי.

 

מצוקאווה אונסן היתה אימון טוב להליכה בשלג. כבר אז גיליתי ששלג, בניגוד לתדמיתו הנפוצה, הוא עסק יבש למדי. גם אם אתה דורך בטעות בשלג עמוק, שמגיע עד לברכיים, הנעליים בדרך כלל לא נרטבות. הבעיה היא, שלג וגשם שוטף ביחד- כפי שקרה לי שעזבתי את מצואוקה אונסן.

 

  1. מוריאוקה- בירת מחוז איוואטֶה

 

מוריאוקה היא דוגמא קלאסית לעיר מחוז צפונית- עם גורדי שחקים, קניונים, פאבים ומסעדות טובות, אבל קומפקטית וקטנה- יתרון שמפחית מאד את הצורך בתחבורה ציבורית. במוריאוקה אפשר להסתובב בעיקר ברגל.

 

יש במוריאוקה מקדש זֶן עתיק ומפורסם, אבל לא הספקתי להגיע אליו, בעיקר כי היה לי רק ערב אחד לטיול בעיר. ביליתי אותו בשיטוט רגוע בפארק איוואטה- הפארק העיקרי של מוריאוקה, שבו נמצאות גם חורבות הטירה העתיקה. בפארק יש נחל קטן, וכמה אנדרטאות לאינטלקטואלים ומשוררים ילידי העיר. אחת האנדרטאות ניצבת על גבעה בפארק. בילדותו, נהג איצ`יקאווה, אחד מהמשוררים המפורסמים של העיר, להבריז מבית הספר ולברוח לגבעה הזאת, שם בילה את הזמן בהתבוננות בפסגתו המושלגת של הר איוואטה, בקריאה ובחלומות בהקיץ. בפארק יש גם אנדרטה לחיילי מלחמת-רוסיה יפן. כיום נותר רק הבסיס, לאחר שהפסל הורד במסגרת הרפורמות האנטי-מיליטריסטיות של הכיבוש האמריקאי ב-1945. בנוסף לכך, באחד מהשבילים מתנוסס לו בגאווה טוטם אינדיאני, תרומתה של האגודה לידידות יפנית-קנדית, ופרי עבודתם המשותפת של אומן קנדי וצ`יף אינדיאני.

 

חוץ מהמקדש, הפארק ומספר מוזיאונים, אין יותר מדי מה לעשות במוריאוקה. האטרקציה העיקרית בעיר היא לדעתי המסעדות המצויינות שמתמחות באוכל צפוני. פרטים ב"פינת המטבח היפני".

 

 

  1. הירַאִיזוּמִי- איך חולפת תהילת עולם

 

היראיזומי, כיום עיירה קטנה כשעה של נסיעה ברכבת ממוריאוקה, היתה עיר מחוז משגשגת בימי הביניים המוקדמים. במהלך המאה ה-12, שלושה דורות של שליטים ממשפחת פוג`יווארה העוצמתית הפכו את העיר למרכז פוליטי, כלכלי ותרבותי חשוב בצפון יפן, והצליחו להגן עליה בהצלחה במהלך מלחמת האזרחים האכזרית שהתחוללה בסוף המאה. מינאמוטו נו יושיצונה, הגיבור העיקרי של מלחמת האזרחים, נרדף בסופה על ידי אחיו הקנאי, יוריטומו, הדיקטטור הצבאי של יפן, שחשש מהפופולריות שלו. בסופו של דבר הגיע יושיצונה, הגיבור המפורסם ביותר במסורת הלוחמים היפנית, להיראיזומי, שם מצא מקלט אצל משפחת פוג`יווארה. האדון הזקן, שהעניק מקלט ליושיצונה, שמר לו אמונים, ואכן- המצביא המהולל הצליח להגן עליו מכל ניסיונות ההתקפה של אחיו. בסופו של דבר מת האדון הזקן, ובנו הבוגדני החליט להסגיר את יושיצונה לאחיו יוריטומו. יושיצונה הרג את אשתו וילדיו, והתאבד ביחד עם עוזרו הנאמן בֶּנְקֵיי. כולם קבורים בהיראיזומי. לאחר מותם, ניצל יוריטומו את ההזדמנות, כבש את היראיזומי, שרף אותה וחיסל את משפחת פוג`יווארה.  דרך אגב, לפי אגדה אחרת, יושיצונה הצליח לברוח מיפן למונגוליה, והלוא הוא ג`ינג`יס חאן...

 

כיום היראיזומי היא עיירה קטנה מאד, עם כמה אתרים היסטוריים חשובים ומעניינים. מקדש יפה של כת הארץ הטהורה, עם גן שאמור לסמל את גן העדן המערבי (ג`וֹדוֹ-אֶן). בגן, שבמרכזו אגם, ישנה אנדרטה למשורר ההייקו הנודע מָצוּאוֹ בַּאשוֹ, שעליה חקוק שירו המפורסם: "עשבי קיץ- זה כל מה שנותר מחלומות הגיבורים". האגם בנוי לפי חוקי האסתטיקה הקלאסיים של תקופת הֶיַאן (800-1185)- הסלעים שבו מסמלים הרים, וגדותיו מעוצבות כחופים סלעיים, חופים חוליים וכדומה. באשו ביקר בהיראיזומי, ולפי שלטי ההדרכה לתיירים- כתב במהלך הביקור את שירו המפורסם. מלבד זאת, ישנה אנדרטה מרשימה ליושיצונה ׁ(באתר הקרב האחרון שלו), קברי אשתו, ילדיו ועוזרו בנקיי, שנמצאים בהרים מסביב, ומקדש מוזהב יפיפייה שמפורסם בכל יפן. אני הספקתי לראות רק את הגן והאנדרטה, אבל לא את המקדש. היראיזומי היא עיירה קטנה מאד, והכל נסגר בה פחות או יותר בארבע אחרי הצהריים. כשמסתובבים במקומות כאלה, מבינים את הקינות על נטישת האוכלוסייה באזורים הכפריים. בארבע אחר הצהריים, כמעט ואין כבר אף אחד ברחובות. בכל זאת, היראיזומי היא מקום מעניין- ומומלץ מאד לטיולי יום ממוריאוקה.

 

 

4. ריוּסֶן דוֹ- מערת הדרקון

 

את היום השני במוריאוקה ביליתי בטיול יום באחד מאתרי הטבע המעניינים ביותר ביפן- מערת הדרקון. מערת הדרקון (ביפנית- ריוסן דו) נמצאת במערב מחוז איוואטה, בקרבת הים. לפיכך, פחות מושלג שם, אם כי בדרך האוטובוס עבר בנוף פראי במיוחד של יערות והרים מושלגים. המערה נמצאת על שפת נחל. מה מיוחד בה? הרי ישנן מערות רבות ביפן, וחלקן הגדול פתוחות לתיירים. מערת הדרקון היא אחת המפורסמות שבהן. היא מאד עמוקה ומסועפת- אומרים שאורכה עשרה קילומטרים, אם כי עד היום רק שני קילומטר וחצי נחקרו, הנטיפים היפים שלה זוהרים בירוק חיוור, והכי חשוב- יש בה שלושה אגמים תת קרקעיים- רק אחד מהם פתוח לתיירים. האגמים הם הצלולים ביותר בעולם, כך לפי שלטי ההדרכה- ואפשר לראות עד ארבעים ואחד מטרים למטה. אני יכול להעיד באופן אישי שצלילותם של המים מבהילה, ומשרה אווירה מסתורית על המערה כולה. הבעיה העיקרית היא הרמקול המעצבן, המטרטר הסברים על הסלעים והמערה ביפנית מרגיזה במיוחד. אם רק היו משתיקים אותו, חוויית המערה היתה מושלמת.

 

אחד הדברים המעניינים במערה, דרך אגב, היו נטיפים מוזרים שנראו כמו עופות קדמוניים מאובנים. אני תוהה אם מדובר בדמיון בלבד, או שמדובר במאובנים אמיתיים.

 

 

  1. פסטיבל האש לרגל ראש השנה- חוויות מהר האגוּרוֹ

 

 

ימבושי, מסדר של כוהנים מיסטיקנים, הוא אחד מהאגודות הדתיות העתיקות והמרתקות יותר שקיימות ביפן היום. שורשיה של מסורת הימבושי בימי הביניים המוקדמים ביפן. הם היו מעין כוהנים עממיים שהסתובבו בין הכפרים, וסייעו לאוכלוסיה כמרפאים, מורים, וקוסמים לעת מצוא. השקפתם הדתית שילבה יסודות בודהיסטיים, שינטואיסטיים, טנטריים ומיסטיקת יין-יאנג סינית. המשטר היפני לאחר הרסטורציה של מייג`י, שראה את הימבושי כתופעה ימי-בינמיית מפגרת (ורצה גם ליצור שינטו טהור, נקי מהשפעות בודהיסטיות, כדת מדינה) אסר את המסדר. הוא הותר מחדש רק ב-1945, על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי, כחלק מהשבת חופש הדת ליפן.

 

הימבושי מתרכזים מסביב להרים קדושים, בין היתר- שלושה הרים במחוז ימגאטה שבצפון יפן, שמכונים ביחד דֶוַוה סָנְזָן: הר גָאס, הר יוּדוֹנוֹ והר הַאגוּרוֹ. הר האגורו, הנמוך מבין השלושה, הוא היחיד שפתוח בחורף- שני האחרים סגורים בשל שלגים כבדים. לפיכך, הימבושי מכל שלושת ההרים מתכנסים, ביחד עם אלפים רבים של עולי רגל, בהר האגורו- לפסטיבל האש של ראש השנה.

 

ראש השנה הוא יום מיוחד בהר האגורו. כבר שהגעתי לשם, בשעה מוקדמת, היתה תכונה בפיסגה. המרחבים הפתוחים מסביב למקדש היו מלאים בנזירים ששזרו חבלים והכינו זרדים למדורות של הערב. עולי רגל מכל רחבי יפן כבר החלו להתקבץ, מגיעים במכוניות ואוטובוסים מהעיירה הסמוכה צוּרוּאוֹקָה. את היום ביליתי בחברתה של תיירת אמריקאית נחמדה, סטודנטית לפסיכולוגיה שנסעה לחופשה של חודשיים ביפן לרגל סיום התואר. בשני הלילות הבאים ישנתי באכסניית הצליינים שצמודה למקדש- חווייה יפנית אמיתית: מסדרונות עץ, דלתות הזזה מנייר אורז, בית מרחץ משותף, לוהט ומעלה אדים, אוכל וסאקה משובח בארוחת הערב. כשעולים לרגל לפסטיבל ראש השנה, לא צריך יותר.

 

בצהריים כבר החלו הימבושי, הכוהנים ועולי הרגל להתקבץ בביקתה חמימה מקש על שפת היער המושלג. בתוך הביקתה, המוקפת בשלג, בערו מדורות, שמסביבן התקבצו האנשים. הימבושי תקעו בשופרות, התפללו, שרו ושתו קעריות של סאקה חם. כל עולי הרגל קיבלו בחינם קעריות של סאקה חם וכדורי אורז מהבילים ומתובלים עם חמוצים. בינתיים, הימבושי החלו בטקסיהם המסורתיים: ויכוח ריטואלי ואפוף אלכוהול מסביב למדורה (על הנושא הרה הגורל: העיר של מי יפה יותר), מירוץ בתחפושות של ארנבות, תיפוף ושירים דתיים.

 

לקראת הערב, הובערו מדורות ברחבה הגדולה שלפני המקדש. במקדש עצמו התקיים טקס גדול, והימבושי ביצעו תרגילים מורכבים, גלגולים וקפיצות באוויר, לקול תופים, שירה ושופר. לקראת חצות, התקבצו המוני עולי הרגל ליד המקדש- לתפילה המסורתית של ליל ראש השנה. בכל יפן, נהוג ללכת להתפלל במקדש בחצות, בדיוק ברגע שנכנסת השנה החדשה. בינתיים, הימבושי ברחבה הגדולה ניהלו תחרות משיכת חבל (בוער!), תקעו בשופרות, ורקדו ריקודים מיסטיים מסביב למדורות. התנועות, כך אמרו לנו, נועדו לסמל את הניצחון על הרוע, ואת המזל והברכה לקראת השנה החדשה.    

 

בחצות, תקעו הימבושי בשופרות, ואחד מהם צלצל מאה ושמונה פעמים בדיוק בפעמון העתיק של המקדש. ביום המחרת, התקיים אחד הטקסים החשובים ביותר בלוח השנה היפני, לכבוד השנה החדשה. המוני עולי רגל הגיעו, אפילו יותר מאשר לפסטיבל, כדי לקיים את מצוות ההָצוּמוֹדֶה- עלייה לרגל למקדש ביום הראשון של השנה החדשה. נכנסתי למקדש ביחד עם עולי הרגל. המקדש עצמו הוא מבנה דו קומתי מרווח- עם חדרים לאורחים, ספות נוחות ותה ירוק חם. בתורות, נכנסו עולי הרגל למקדש עצמו- בהתחלה לחדר התפילה החיצוני, ומשם- לפי התור- לקודש הקודשים. הכוהנים ביצעו טקסים וזימרו, בעוד המאמינים השתחוו והרכינו את ראשיהם במהלך רוב הטקס (אסור לראות חלק ממנו, ככל הנראה). שיא הטקס היה כאשר הכוהן בירך את המאמינים עם מטה מיוחד, שנקרא נוּסָה. אחד הטקסים השינטואיסטיים האופייניים ביותר. במשך כל היום עלו אנשים למקדש, חלקם טיפסו עם ילדים קטנים במדרונות ההר החלקלקים והמושלגים. היה נחמד לראות שהמסורת היפנית עדיין חיה וקיימת, למרות כל המודרניזציה וההשפעה המערבית.

 

את היום השני ביליתי בעיקר בשיטוט בשלג, כמו גם בניסיונות קולינריים שונים במסעדות ובדוכני האוכל הרבים שבסביבה. באופן עקרוני, הר האגורו היה החווייה המדהימה ביותר שחוויתי במהלך הטיול בצפון.

 

 

  1. מקדש זֶנְפּוֹ ג`י

 

את הטיול סיימתי בזנפו ג`י, מקדש זן עתיק ליד צורואוקה, שנוסד במאה העשירית כמקדש לאל הים. עד היום, חברות דייג תורמות למקדש ציורי דגים ופסלי קרפיונים על מנת להבטיח את הצלחתן בים. במקדש התקיימו טקסים לראש השנה, ובניגוד למסורת הימבושי הסינקריטיסטית- אלו היו טקסים בודהיסטיים מובהקים בהרבה. הנזירים היו מגולחי ראש ובגלימות מסורתיות (בניגוד לימבושי, שהיו חופשיים בהרבה)- ואב המנזר הקשיש נתן דרשה ארוכה באולם דחוס עד להתפקע, מלא במאמינים, זקנים וצעירים, ומשפחות עם ילדים. ליד המקדש, ביונוהאמה אונסן, היה חוף ים מלוכלך למדי (למרבה ההפתעה הרעה- ביפן בדרך כלל נקי מאד)- אבל ים יפן היה יפיפייה כרגיל. בכיכר העיירה הקטנה והשוממה היתה הפתעה נעימה- מעיין חם שנבע באמצע הכיכר, שכל עובר אורח יכול לטבול בו את רגליו.

 

פינת המטבח היפני

 

גם הפעם, מצורפת לפוסט פינת המטבח היפני, כדי להראות לכם שאוכל יפני זה לא רק סושי, טמפורה ושאר המאכלים המפורסמים בישראל ובמערב-

 

  1. מאכלי הרים: מצוקאווה אונסן היא לא רק אתר מעיינות חמים, אלא גם מקום מצויין לנסות את המטבח ההררי המצויין של האזור. בין הדליקטסים: ביצים שלוקות במי המעיינות החמים, והתענוג העיקרי: מיץ מענבי הרים, לא אלכוהולי אבל עשיר כמו יין אדום, מתוק ומשובח.

 

  1. נָמְבּוּ סֶמְבֶּיי: חטיף זול וטעים להפליא, שאופייני לעיר מוריאוקה. הוא נמכר בחנויות ומכולות בכל רחבי העיר. מסופר שקיסר אחד בימי הביניים ברח מאויביו, ומכיוון שלא היה לו זמן לבשל כמו שצריך, הוא אפה קרקרים מאורז בתוך הקסדה שלו. כיום, נמבו סנביי הם קרקרים פריכים, טריים וטעימים מאורז ושומשום. מומלץ בחום.

 

  1. מוֹרִיאוֹקָה רֵיימֶן: ריימן, מאכל קוריאני במקור, הוא מרק אטריות קר עם תוספות. הגירסה של מוריאוקה הומצאה בידי מהגרים קוריאנים שהגיעו לאזור, והותאמה למוצרים, סגנון הבישול והטעם המקומי. מדובר בקערת מרק ענקית, שמכילה מרק אדום וחריף, קימצ`י, אטריות דקות וקרות, נתח בשר קר ומשובח, ביצה קשה ועוד תוספות. במסעדה שאני הייתי בה, היה אפשר להזמין את המרק ביחד עם נתחי בשר מתובלים- שהסועד צולה בעצמו על אש קטנה.

 

  1. נָמְבּוּ הַאטוֹ נַאבֶּה- עוד מאכל אופייני למוריאוקה (שדווקא לא יצא לי לאכול, אבל שמעתי עליו): קדירת פירות ים משובחים מחוף מחוז איוואטה, מבושלים עם אטריות מהבילות.

 

  1. אוֹדֶן- אחד ממאכלי החורף המרנינים, שניתן למצוא אותו בקלות בחנויות ומסעדות ברחבי יפן כולה. אודן הוא מרק מהביל, שמכיל קוניאקי (מין ירק), דייקון, עשבים, אצות, ירקות וביצה קשה. טעים, משביע מאד, מצויין שיורד שלג ובכלל בימים קרים. מוגש עם חרדל חריף אש.

 

  1. אָמַה-זַאקֶה- יין אורז חלש ומתוק מאד, שמופק כתוצר לוואי בתהליך הייצור של הסאקה הרגיל. מוגש מחומם, עם אורז בתוך הכוס, וכמעט לא משכר. מתוק להפליא, טעים ומחמם בימים קרים, והמחיר: רק מאה יין (כשלושה שקלים וחצי). כשמתחילים לשתות, פשוט אי אפשר להפסיק.

 

  1. יַאמָה-יַסַאי-סוֹבַּה- עוד מאכל שמוגש במסעדה בהר האגורו- מרק אטריות משובח, מתובל בבצלי הרים וירקות שגדלים באזור.

 

  1. טופו "צדפות" מתוק- אחד המאפיינים של המטבח הבודהיסטי ביפן- היא מאכלים צמחוניים המתחזים כמאכלי בשר או דגים. וכפי שבמקומות אחרים יש "צלעות חזיר" שעשויות מגזר וירקות אחרים, בהר האגורו מקיפים "צדפות" שעשויות מטופו מתוק ומוקשה. מאכל תאווה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קוכולין אלא אם צויין אחרת