00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ההגיגית של טל

הספסל הירוק

04/12/2007
 
אחרי שש שעות של פריקת ארגזים, החלטנו לצאת להפסקה. צנחנו לתוך שני הכסאות המתקפלים במרפסת, שהפכה לפינת אוכל ארעית. מולנו, על שולחן קטן, הנחתי שתי כוסות קפה מהבילות וקופסת עוגיות שוקולד - הדבר הראשון שקניתי במכולת הסמוכה לכבוד הדירה החדשה. נשמנו עמוק, לגמנו מהקפה, והסתכלנו זה על זו.
 
"יש לי הרגשה משונה," אמרתי לה, "שאת עדיין כועסת עלי."
היא שתקה, אבל השפתיים שלה התעקלו לסוג של חיוך-מודה-באשמה.
"אני יודע שלא רצית לעבור דירה..." היססתי. נזכרתי בויכוח ההוא, כשהיא אמרה שאין לה כוח לעבור דירה. כשהיא הזכירה שוב שנסיבות חייה הובילו אותה לשמונה מעברי דירה בתוך חמש שנים. "ואני יודע שאהבת את הדירה שלנו ביפו. גם אני אהבתי אותה. אבל שכר הדירה שם היה גבוה מדי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם כל כך הרבה כסף. דיברנו על זה כבר."
היא לגמה מהקפה שלה, ולא אמרה כלום, אבל שמעתי את הקול שלה בתוך הראש שלי.
"את מבינה? אנחנו עובדים עכשיו בעבודות שונות מאלה שעבדנו בהם לפני שנה. אנחנו מרוויחים פחות. אנחנו צריכים גם להתחיל לחסוך, להסתכל קדימה. ואני כבר לא מדבר על זה - תקשיבי! - את שומעת את זה? שקט! - אין מוזיקה בערבית בקולי קולות, אין פיצוצים של זיקוקים באמצע הלילה. אנשים כאן לא נוהגים עם מכוניות על המדרכות. שלא לדבר על זה שיש לנו סוף סוף מרפסת, אויש, כמה שרצינו מרפסת..."
 
היא הזדקפה על הכסא המתקפל שלה, וסוף סוף ענתה -
"אני לא כועסת עליך, טל, אני פשוט עייפה. אין לי כוח לעבור דירה כל שנה. אתה יודע, כשחיפשנו דירה, השאלה הראשונה שהייתי שואלת לא הייתה מה שכר הדירה, לא איזה ריהוט נשאר פה, אפילו לא האם מותר להחזיק בעלי חיים. הדבר הראשון ששאלתי היה האם אפשרי לחתום על חוזה לטווח ארוך. ואם אתה זוכר, החוזה שלנו הוא לשנה, אבל עם אופציה להארכה."
שתקתי.
"בבקשה, טל, בעוד שנה מהיום, אם זה יהיה אפשרי, בוא לא נעבור. בוא נישאר פה כמה שנים."
 
הנחתי את כוס הקפה שלי על השולחן.
שימי פה רגע את הקפה שלך," אמרתי, "ובואי איתי. אני רוצה להראות לך משהו."
היא נראתה מופתעת, אבל עשתה מה שביקשתי. לקחתי את היד שלה, הרמתי אותה מהכסא המתקפל ומשכתי אותה אחרי. מהמרפסת לסלון, משם לדלת הכניסה ("טל? לאן אתה לוקח אותי?"), משם במדרגות למטה, אל הכניסה של הבניין, ועוד קצת...
 
במרחק שני צעדים מהכניסה לבניין החדש שלנו ניצב ספסל. הוא ירוק, ניכר בו שנצבע לאחרונה. סתם ספסל. משכתי אלי את ידה של זוגתי, חיבקתי אותה והצבעתי עליו.
"מה?" היא לא הבינה.
חייכתי אליה.
"על הספסל הזה תשב הבת שלנו ותחכה לחבר הראשון שלה." אמרתי. "זה לא ימצא חן בעיני, כי אני הייתי מעדיף שהוא זה שישב פה ויחכה לה, אבל היא לא תעשה מה שאני אומר לה. היא תשב כאן, תחכה שהוא יבוא לאסוף אותה לדייט שלהם, ואני אעמוד שם -" הצבעתי לעבר חלון חדר השינה שלנו, "כדי לוודא שהוא לא מנסה לשלוח ידיים, הבן-זונה החרמן."
 
הסתובבתי אליה והסתכלתי לתוך העיניים שלה. דמעה זלגה על הלחי שלה.
"ראיתי בראש את התמונה הזאת היום, כשהגעתי עם המשאית של המובילים..." המשכתי.
היא חיבקה אותי, חזק חזק.
"אז זה אומר שמבחינתי, כנראה, אפשר להישאר פה, נניח, שלושים שנה... זה בערך הגיל שבו אני ארשה לה להתחיל לצאת עם בנים..."
 
ואז נשיקה, מתוקה מתוקה, וחזרנו הביתה, להמשיך לפרוק ארגזים.
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל wranger אלא אם צויין אחרת