00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רולפי

פדיון שבויים

ביום שני שעבר מתיאו נעלם פתאום. טושקה החברה שלו באה לשאול אותי אם ראיתי אותו.

"אולי הוא הלך לרדוף אחרי כלבה מיוחמת" אמרתי. טושקה משכה בכתפיה והלכה. עוד יום עבר ומתיאו איננו. מתיאו הוא הכלב של אלמוזלינו הזקן. הוא הגיע אליו יום אחד מהשדות - בלוי, רעב ופצוע ואלמוזלינו נתן לו מים. הוא נשאר אצלו ואלמוזלינו החל לתת לו אוכל ואפילו חיסן אותו ביום  החיסונים הקיבוצי.

ביום רביעי אמרתי לטושקה שאלמוזלינו בחיים לא יחפש אחריו ואם היא רוצה לראות אותו שתגיד ליותקה. ביום חמישי בקפה של הבוקר אמרתי גם לזורבה בדרך אגב שמתיאו נעדר כבר שלושה ימים.

"הממ" אמר זורבה ולא יסף. כשגמר את הקפה הרים טלפון לאיגוד הוטרינרי.

"מעורב, זכר, קולר כחול וגם קולר נגד קרציות. חום בהיר עם כתמים לבנים בבטן. פגיעה בצלע מצד ימין".

תהיתי איך הזורבה הזה יודע כל כך הרבה פרטים על כלב שאינו שלו.

"בואי" אמר לי – "תעלי על אבו טרטר".

עליתי על הטרקטורון. נסענו ונסענו וזורבה פלט כל כמה דקות "כוסאומך" ושתק.

בסוף הגענו לבית המעצר. היתה שם חרדת אלוהים של נביחות ויללות. זורבה ביקש לזהות את מתיאו. לא נתנו לו להיכנס. השומר הלך לחפש את מתיאו ואחר זמן מה חזר איתו וזורבה הנהן – "זהו".

בזמן שהשומר הלך להביא את מתיאו הספקתי להציץ. המחזה היה קשה לי מאד. בכל תא של מטר על מטר היו שלושה כלבים, עצובים , עצבניים ומיואשים. חלקם בכו חרש. חלקם היו קטנים כל כך שבשום אופן לא יכלו להיות מסוכנים לציבור. היתה שם "נירית", כלבה קטנטנה שהייתה על סף עילפון. לא יודעת למה קראתי לה נירית – כל כך ריחמתי עליה שברחתי משם לפני שאבכה גם אני.

בינתיים זורבה גמר את העניינים הפרוצדורליים ושילם הרבה כסף על השחרור ועל החיסון המחודש שתקעו למתיאו.

"יש לנו כאן כלבים שכבר שלושה שבועות אנחנו מבקשים מהבעלים שייקחו אותם והם לא באים" אמרה הפקידה.

"כמה זמן אתם מחזיקים אותם פה?" שאל זורבה.

"עד חודש" היא ענתה.

"אהה" אמר זורבה ולא יסף ואני התחלתי לייבב בלי יכולת לעצור.

זורבה תפש אותי ואת מתיאו וזרק אותנו לארגז של אבו טרטר. "בואו נעוף מכאן" הוא אמר.

מתיאו רעד כל הדרך ולא הוציא הגה. כשהגענו הוא רץ לקערת המים וגמר את כולה. אחר כך קצת נרגע והלך להתבודד. אי אפשר היה להתקרב אליו.

חזרתי עם זורבה לאיזור בית הספר. זורבה עבד שם על חלקה חדשה. הוא לא דיבר – פשוט המשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה אבל פניו היו חתומות ורציניות.

בהפסקת עשר הוא הלך לשנורר סיגריה ממישהו. אף פעם לא ראיתי אותו מעשן. זה היה סימן שהוא נסער.

ישבתי לידו והוא אמר: "360 שקל לכלב – לך תפוש עשרה כלבים מסכנים ועשית את היומית שלך – חולירעס".

שמתי לב שאני עדיין רועדת אבל זורבה לא היה במצב להרגיע אותי. הלכתי לליאת – סיפרתי לה והיא לא אמרה כלום רק ליטפה אותי עוד ועוד. לאט לאט נרגעתי אבל התמונה של נירית הקטנה לא יצאה לי מהראש. שוב התחלתי לבכות וסיפרתי לליאת על נירית. ליאת נאנחה ולא אמרה כלום רק המשיכה ללטף אותי.

בלילה חלמתי שזורבה נעשה פתאום עשיר – מן גאידמק כזה. הוא אמר לי "בואי" והעלה אותי למשאית שהביא מהיכן שהוא. נסענו שוב לבית המעצר.

"אני רוצה לשחרר את כל הכלבים כאן" אמר זורבה לפקידה ההמומה.

"אי אפשר" – אמרה הפקידה, "יש להם בעלים".

"טוב תני לי את הטלפונים שלהם" אמר זורבה.

הפקידה ניסתה להתנגד אלא שזורבה היה שקט ותקיף. הוא צילצל אחד אחד לכל הבעלים וביקש אישור לשחרר אותם. רק שניים לא הסכימו ואמרו שהם באים לשחרר אותם בעצמם. היתר הסכימו ואמרו אפילו – "אתה יכול לקחת אותם אליך".

זורבה לא צחק – הוא שלף כרטיס אשראי, חתם על מה שחתם ולקח את כולם למשאית. גם נירית הייתה שם. לא היה לה אפילו כוח לבכות – המומה וחלשה, אולי אפילו חולה ממש. זורבה הביא איתו הרבה מים ונתן לכולם. הם שתו ושתו כמו משוגעים ואני לא ידעתי אם זה מפני שהיו צמאים או סתם מהתרגשות. אחר כך לקחנו אותם לקיבוץ ונתנו להם אוכל יבש.

"מה נעשה עם כולם?" שאלתי את זורבה.

"הדשאים גדולים" הוא צחק.

הכלבים התפזרו על הדשאים, שקטים שקטים ואני הרגשתי מאושרת פתאום. רציתי לחבק את הזורבה הזה אבל במקום חיבקתי את נירית הקטנה, בעדינות – שלא אזיק לה ואחר כך ליטפתי אותה, ליטפתי וליטפתי וליטפתי והיא שתקה וגם אני לא אמרתי כלום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ukan1 אלא אם צויין אחרת