00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של בנימין שוורץ

השפעת המערכת העולמית על האינטרסים של ישראל ומצרים בועידת קמפ דיוויד 1978

אוניברסיטת בר אילן

המחלקה למדעי המדינה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נושא העבודה: השפעת המערכת העולמית על האינטרסים של ישראל ומצרים בועידת קמפ דיוויד 1978.

 

 

 

 

                                                   

 

 

 

 

 

 

 

שם הקורס: מבוא ליחסים בינלאומיים

מס` הקורס: 71-104-01

שם המרצה: ד"ר מירב משאלי

שם המתרגל: מר אייל ברנדייס

שם הסטודנט: בנימין שוורץ

תאריך הגשה: 14.03.07

 

1. מבוא

 

יום שלישי, 9 בנובמבר 1977. נשיא מצרים אנואר אל סאדאת הדהים את ישראל והעולם כולו. יותר מכל הוא הדהים את ארצו. בנאום בפני מועצת-העם המצרית הכריז סאדאת: "אני אומר הלכה למעשה, שאני מוכן ללכת לסוף העולם הזה, וישראל תתפלא אם תשמע אותי אומר בפניכם – הנני מוכן ללכת לביתם, אל הכנסת עצמה ולהתווכח עימם" (אצל: כפיר ומאור, ע` 11, 1981). מחיאות הכפיים של חברי מועצת-העם לא איחרו לבוא. אמנם כבר התקיימו מגעים חשאיים בין ישראל למצרים, אולם נאום זה היה בבחינת נקודת הזינוק להסכם שלום קמפ דיוויד, לפחות במובן הפומבי של תהליך השלום בין מצרים לישראל.

מאז הוקמה מדינת ישראל ועד יום היסטורי זה, התקיים מאבק קשה וארבע מלחמות עקובות מדם בין מצרים לישראל. לכן ברור שנאומו של סאדאת התקבל בעולם בהפתעה עצומה. החוקר אילן אסיה מתאר הצעת השלום של סאדאת כ"הפתעת יום הכיפורים של השלום" (אסיה, ע` 191, 1995). בעיתונות הערבית – בדמשק, לבנון ורבת-עמון, העיתונים אמנם דיווחו על נאום סאדאת, אך בלא להזכיר כלל את כוונת הנסיעה לירושלים (הבר, יערי ושיף, 1980). אפילו המקורבים ביותר לסאדאת סירבו להאמין שאכן התכוון לדברים שאמר. הם הניחו שלא היו דבריו אלא מן השפה ולחוץ. מבחינת היחסים בין ישראל ומצרים – היה נאומו של סאדאת בבחינת מהפך של ממש.

מכאן ואילך נפתחה הדרך למגעים מוגברים בין מצרים לישראל, ויצירת דו-שיח חסר תקדים בין המדינות. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הרים את הכפפה והזמין את סאדאת לבקר בכנסת. כעבור עשרה ימים סאדאת אכן נחת בישראל.  כחודש לאחר מכן התכנסה ועידת קהיר, בה נכחו לראשונה נציגים ישראלים על אדמת מצרים. בסוף חודש דצמבר באותה שנה נערכה ועידת אסמעיליה, ובה החלו להתגלות קשיים ראשונים בשיחות בין המדינות. כאן החל המפנה הגדול, והשיחות הישירות בין ישראל למצרים הוחלפו בהדרגה על ידי מעורבות גוברת והולכת של ארצות הברית במשא ומתן לשלום. לאחר סדרה של משברים בין ישראל ומצרים, החליט נשיא ארצות הברית ג`ימי קרטר לכנס בקמפ דיוויד ועידה בהשתתפותם של בגין, סאדאת והוא עצמו. הסכמי קמפ דיוויד בהם נתמקד בעבודה זו, נחתמו ב-17 בספטמבר 1978.

 

שאלת מחקר

האם, כיצד ובאיזו מידה השפיע מבנה המערכת הבינלאומית – על האינטרסים של ישראל ומצרים כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם שלום קמפ דיוויד?

 

ניתוח מקרה הבוחן בעבודה זו יתבצע לאור שלוש סוגיות תיאורטיות מרכזיות. הראשון הוא אינטרסים של שחקנים. המרכיב השני הוא אופי המערכת הבינלאומית. הדגם השלישי הוא הגדרת סוגי השחקנים ותפקידיהם השונים.

 

השאלה שתנחה אותנו במהלך העבודה כולה, טמונה בניסיון להבין מה הוביל את המדינות; ישראל ומצרים, לשבת ליד שולחן המשא ומתן ולחתום על הסכמי השלום בקמפ דיוויד. הפרק הראשון עוסק באינטרס של מצרים, ואילו הפרק השני דן באינטרס של ישראל.

2. רקע תיאורטי

 

2.1. אינטרסים

 

נויכטרליין בוחן מהו אינטרס לאומי? הוא מסביר שאינטרסים של מדינות לעולם לא יהיו אובייקטיביים, אלא תוצאה של הקשר, סיבה ותוצאה עם גורמים רבים ומגוונים. זו "הגישה הסובייקטיבית" – על פיה האינטרס נקבע בהתאם לצרכי המדינה, כפי שהפרטים בתוכה מפרשים אותם בזמן נתון (Neuchterlein, 1979).

נויכטרליין מסווג את האינטרסים לארבע קטגוריות: 1. אינטרס של הגנה וביטחון למדינה. 2. אינטרס התומך ביציבות הכלכלית במדינה. 3. אינטרס בהקשר של סדר עולמי שמתאים לצרכי המדינה. 4. אינטרס אידיאולוגי שבדרך כלל נקבע ומדריך את מקבלי ההחלטות במדינה. נויכטרליין מבחין בארבע רמות חשיבות של אינטרס: 1. איום קיומי על המדינה, אז האינטרס ההגנתי הינו בעל משמעות גבוהה ביותר. 2. נושאים חיוניים, איום שאינו מיידי כגון אינטרס כלכלי, סדר עולמי ואידיאולוגי. 3. נושאים חשובים, סוגיות הנוגעות לרווחת המדינה שאותה ניתן לפתור באמצעות דיפלומטיה. 4. נושאים שוליים, סוגיות הנוגעות למדינה רק באופן עקיף. למשל עניינם של חברות עסקיות ואזרחי המדינה שנמצאים בארץ זרה.

 

רובינסון מבחין בין שלושה סוגים של אינטרסים במערכת הבינלאומית: 1. אינטרס זהה המשותף לשתי מדינות, יוצר שיתוף פעולה ביניהן. 2. אינטרסים משלימים בין מדינות. השגתם מתקיימת על ידי ביצוע פעולה אחת המניבה תוצאות חיוביות עבור האינטרסים השונים. 3. אינטרסים מנוגדים שיוצרים קונפליקט בין הצדדים המעורבים (Robinson, 1967).

כחוקר ריאליסט מדגיש רובינסון את הקשר שבין עוצמה לאינטרס. דיפלומטיה טובה היא זאת המחברת בין הסתמכות על עוצמה פוטנציאלית כדי להשיג אינטרסים בפועל.

 

2.2. מערכות בינלאומיות

 

מורטון קפלן חקר את המערכות הבינלאומיות במהלך המאה העשרים, ויצר טיפולוגיה לבחינת מבנה של מערכות בינלאומיות בניסיון להבין ולפרש את ההווה, ולחזות את העתיד. הוא מציע שש מערכות אפשריות: מערכת מאזן כוחות, מערכת דו-קוטבית רופפת, מערכת דו-קוטבית הדוקה, מערכת כלל עולמית, מערכת היררכית ומערכת של וטו יחידתי (קפלן, 1978). לא נפרט כאן כל אחת מששת המערכות, אלא נתמקד במערכת הבינלאומית הרלוונטית לעבודה זו.

במערכת דו-קוטבית רופפת יש שתי קבוצות עיקריות של שחקנים, המרכיבות שני גושים הנתונים במאבק מתמיד האחד מול האחר. המאבק בין הגושים הינו על רקע אידיאולוגי. המערכת כוללת גם שחקנים המשתתפים בארגונים על-לאומיים כגון נאט"ו או האו"ם.  כמו כן יש במערכת זו שחקנים ניטראליים המשמשים כמתווך מרוחק, במקום תפקיד "המאזן המעורב" שבמערכת מאזן הכוחות.  

במערכת דו-קוטבית רופפת הגושים שואפים להימנע משינויים רדיקליים ביכולת הצבאית, כדי למנוע מכה שניה גרעינית כתוצאה מערעור המערכת. באופן כללי ניתן לומר שכללי המערכת נוטים להעדיף משא ומתן על פני יציאה למלחמה בין הגושים. יחד עם זאת קיימת שאיפה ברורה של כל אחד מהגושים להתחזק על חשבון הגוש היריב. תוצאות המערכת הדו-קוטבית הרופפת: הבריתות בין המדינות שבתוך הגושים הן ארוכות טווח, ומבוססות על אינטרסים קבועים ואידיאולוגיים. המלחמות מוגבלות בשל החשש מהאיום הגרעיני. תפקידו של ארגון כלל-עולמי נועד לתיווך ולמניעת מלחמות בין הגושים.

 

2.3. שחקנים

 

בעבודה זו נעסוק בסוג אחד מאוד ברור של שחקנים, אך בכל זאת אציג בקצרה את הרקע התיאורטי הרלוונטי. בבואו לנתח את מהותו של השחקן במערכת הבינלאומית, מסביר מנסבך ששחקן הינו חלק מתופעה כללית שבה כל הפעולות האנושיות מוכוונות מטרה רצויה – דהיינו אינטרסים משותפים. פעולתו של השחקן נועדה להשיג אינטרסים. לפי הנחה זו, המדד לבחינת הצלחה או כישלון של שחקן – הוא על פי מידת יכולתו לספק את האינטרסים של הפרטים המרכיבים אותו (Mansbach, 1976).

מנסבך מגדיר שישה סוגי שחקנים במערכת העולמית: 1. IGO שחקן ממשלתי בינלאומי. כגון; או"ם, נאט"ו, וברית ורשה. 2. NGO שחקן לא ממשלתי בינלאומי. כגון; הצלב האדום, אמנסטי ועוד. 3. מדינות הלאום – עדיין השחקן המרכזי בעולם. 4. שחקן ממשלתי לא מרכזי. למשל עיריית ירושלים שאינה בקשר ישיר לפוליטיקה, אך יכולה להשפיע על מדיניות החוץ של הממשלה. 5. שחקן לא ממשלתי בתוך המדינה. שחקנים מקומיים המקיימים קשרים כלכליים למשל עם גורמים במדינות אחרות. לדוגמא: חברות בעלות קשרים עסקיים. 6. שחקן יחיד. אינדיבידואל כגון; טד טרנר, סטאלין ועוד.

מנסבך מסווג ארבעה תפקידים לשחקן: 1. מתן ביטחון לחברי הקבוצה. 2. תמיכה כלכלית בחברי הקבוצה. 3. שירותים ציבוריים כגון רפואה. 4. מתן תחושה של שייכות קבוצתית על ידי סמלים בלעדיים לקבוצה. שחקן שלא יצליח לספק אחד מהצרכים הללו, עלול לאבד את מקומו. מכאן הרגישות הגבוהה של כל שחקן חפץ חיים בהשגת האינטרסים הרצויים לו משום שכך הוא מעניק  לגיטימציה לעצם קיומו.

 

השערות מחקר

 

אנו נטען כי מבנה המערכת הבינלאומית השפיע על האינטרסים של ישראל ומצרים לתמוך ולהוביל את יוזמת השלום בין המדינות. כמו כן נטען כי המבנה הייחודי של המערכת הבינלאומית יצר תשתית נוחה להסכם שלום קמפ דיוויד.

 

אנו נטען כי אופי ההתנהלות של המדינות לקראת הסכם קמפ דיוויד, שיקף נכונה את מדרג החשיבות של האינטרסים עבור כל אחת מהמדינות; ישראל ומצרים.

           

אנו נטען כי הסכם שלום קמפ דיוויד השפיע על המערכת העולמית, על ידי חיזוק ההשפעה של ארצות הברית במזרח התיכון על חשבון ברית המועצות.

                                    3. האינטרס המצרי במשא ומתן לשלום    

 

3.1. מצרים טרם היוזמה לשלום

 

כדי להבין את האינטרס המצרי בשלום עם ישראל, עלינו לזהות את מצבה של מצרים טרם יוזמת השלום עם ישראל. במערך הכוחות שבין שני הגושים במלחמה הקרה, זוהתה מצרים באופן ברור עם הגוש המזרחי הפרו סובייטי. מצרים נהנתה מסיוע כלכלי וצבאי סובייטי. למעשה מצרים ביססה את כוחה הצבאי על הסיוע הסובייטי, הן ברמת הידע והטכנולוגיה הצבאית, והן באספקה של כלי מלחמה מתקדמים. לכן התבוסה של מצרים במלחמת ששת הימים נגד ישראל, נתפסה כתבוסת המזרח מול המערב.

העמדה המצרית כלפי עצם קיומה של מדינת ישראל היתה מראשיתה התנגדות מוחלטת. מצרים השתתפה באופן פעיל בארבע מלחמות נגד ישראל; מלחמת העצמאות של ישראל 1948, מבצע קדש 1956, מלחמת ששת הימים 1967, ומלחמת יום הכיפורים 1973. בכל מלחמות אלה הובילה מצרים קואליציה של מדינות ערביות כנושאת הדגל של האומה הערבית כנגד ישראל.

לכאורה מצרים אמורה היתה להתנגד לצעד מדיני התומך ביחסי שלום עם ישראל משתי סיבות: האחת, שמצרים מזוהה עם הגוש הסובייטי ועל כן היא צריכה להתנגד לישראל כמדינה מערבית מובהקת, ובוודאי שעליה להימנע מתיווך אמריקאי בשיחות לשלום. הסיבה השניה היא שכמנהיגת הקואליציה הערבית נגד ישראל, היה על מצרים להמשיך קו תקיף כנגדה ולא להפוך את עורה בניגוד לכל הציפיות של חברותיה בעולם הערבי. על כן צריך להבין כיצד הסכימה מצרים – בנסיבות האזוריות והבינלאומיות שנוצרו – לדון עם ישראל ולחתום עימה בחסות אמריקאית על הסכם שלום?

 

ארליך מתאר את הקשיים המרובים מהם סבל המשטר במצרים בשנות ה-70 (ארליך, 2003). המשטר היה נתון בקיפאון כלכלי ומשבר חברתי חריף. מעבר לבעיות כלכליות פנימיות, נשאה מצרים בנטל הגדול ביותר הכרוך בהוצאות המלחמות נגד ישראל – יותר מכל מדינה ערבית אחרת. כתוצאה מתפיסתו הכלכלית והלאומית הכלל ערבית, הותיר נאצר את מצרים במצב כלכלי המידרדר לאסון, ובערב מלחמת אוקטובר מצרים לא היתה מסוגלת להחזיר את חובותיה ואפילו לא יכלה לממן ייבוא מזון. האבטלה גאתה, ומצב הבינוי לא הצליח הדביק את קצב הגידול המהיר של האוכלוסיה. אילן אסיה מתאר בספרו כי החוב של מצרים למדינות הנפט עמד על שבעה מיליארד דולר. עוני רב שרר במצרים באותה תקופה, צפיפות אוכלוסין גבוהה וחשש למהומות והפרעת הסדר הציבורי. כתוצאה מכך הטילה קרן המטבע העולמי על מצרים לבצע תוכנית כלכלית חמורה (אסיה, 1995).

בעקבות המשבר הכלכלי חברתי שפקד את מצרים החליט סאדאת להתנגד מבחינה רעיונית ומעשית לדרכו הסוציאליסטית של נאצר. כמו כן תמך הנשיא סאדאת בחזרה אל הלאומיות המצרית על חשבון מדיניותו הפאן ערבית של קודמו בתפקיד.

 

 

מניתוח מקרה הבוחן של מצרים טרם היוזמה לשלום, עולה כי מדינת מצרים מתפקדת כשחקן הרווח ביותר במערכת העולמית על פי הגדרתו של מנסבך – מדינת לאום. מכאן חובתה הגדולה לבצע את תפקידה כשחקן, שהוא תמיכה כלכלית בחברי הקבוצה. מהתיאור לעיל ניתן להבחין בבירור שמצרים מתפקדת בחוסר הצלחה בנושא זה. כדי שלא לשמוט מתחת לרגליה את הקרקע עליה היא עומדת – היא מנסה למצוא פיתרון, והניסיון הזה בא לידי ביטוי על ידי שימוש נכון בכללי המשחק של מבנה המערכת העולמית.

 

3.2. התנתקות ביחסי מצרים וברית המועצות

 

סאדאת ידע לנצל בצורה נכונה את המאבק בין המעצמות במהלך המלחמה הקרה. כלפון טוען שסאדאת השכיל להבין את החשיבות האסטרטגית שיכולה להניב התמיכה של מצרים עבור כל אחת מהמעצמות. כך לגבי הקירבה הגיאוגרפית של מצרים לברית המועצות, והתלות הגוברת של המעצמות בנגישות למשאבי הנפט. מצרים למעשה היוותה את הגשר הראשי של ברית המועצות למזרח התיכון ולאסיה, ובכך איימה על האינטרסים של המערב באזור זה (כלפון, 2002).

 

תהליך ההתנתקות ביחסי מצרים וברית המועצות, בא לידי ביטוי בסדרת החלטות מאוד חשובות במהלך הקדנציה של אנואר אל סאדאת כנשיא מצרים, כך מסביר קרניאל (קרניאל, 1999). המצוקה הכלכלית הקשה של מצרים נבעה בעיני סאדאת בגלל הסוציאליזם הקיצוני שהנהיג נאצר במדינה. לכן חיסל סאדאת בשנת 1971 את מוקדי הכוח הפוליטיים הפרו סובייטים במצרים שנקטו בעמדה הסוציאליסטית – לפיה הנטל הכלכלי כולו צריך להיות על המדינה בלבד.

בניגוד ישיר לנאצריזם הטביע סאדאת את המונח – "פתיחת הדלת". דהיינו מדיניות המקדמת את הערך הליברלי בכלכלה ובחברה, יצירת תהליך של דמוקרטיזציה במשטר במצרים, וביעור השחיתות במדינה על ידי כינון "מדינה של מוסדות".

קפלן הגדיר מערכת דו קוטבית רופפת כמאבק בין שני גושים במערכת העולמית על בסיס מחלוקת אידיאולוגית. הגדרה זו מתחברת לאינטרס הרביעי שמונה נויכטרליין – אינטרס אידיאולוגי שמדריך את מקבלי ההחלטות. בנדון דנן, הפער האידיאולוגי בין המעצמות גלוי לעיני כל. הוא כרוך במאבק על אופי המשטר בין דמוקרטיה ליברלית לבין סוציאליזם קומוניסטי. נאצר כנשיאה הקודם של מצרים נטה באופן ברור לשיטה הסוציאליסטית. אך סאדאת חלק עליו, האינטרס האידיאולוגי שלו חצה את הקווים שבין הגושים במערכת העולמית. על כן יש להבחין בנקודה זו כתחילתו של תהליך ההתנתקות בין מצרים לברית המועצות והגוש המזרחי, וההתחברות לארצות הברית והגוש המערבי. 

קפלן הסביר שבמערכת דו קוטבית רופפת עקב היותה מבוססת על מחלוקת אידיאולוגית, הבריתות בין המדינות בתוך הגושים הן ארוכות טווח. זאת סיבה נוספת אם כן לחשיבות הגדולה בהסכם שלום קמפ דיוויד, שכן המעבר בין הגושים של מצרים הינו תופעה נדירה ומשמעותית. 

 

בעקבות התבוסה לישראל במלחמת ששת הימים, הכבוד הלאומי המצרי דרש מלחמה חוזרת למחיקת החרפה. סאדאת הבין שמצרים כאומה מובסת, לא תוכל לקבל בחזרה את סיני בשיחות שלום עם ישראל. לכן האופציה האחרונה שעמדה בפניו היא – המלחמה. אולם יציאה של מצרים למלחמה נגד ישראל היתה מנוגדת לאינטרסים הגלובליים של ברית המועצות, משום שהיא חששה מעימות גובר מול המערב בתקופה זו של הדטנט במלחמה הקרה.

קפלן הגדיר את כללי המשחק בין הגושים במערכת דו קוטבית רופפת. השאיפה של הגושים הינה בפירוש להתחזק על חשבון הגוש היריב. ברם זהו מאבק ללא עימות חזיתי. הגושים משקיעים מאמץ למנוע עימות חזיתי ומלחמות גרעיניות בין המעצמות. לכן הסובייטים התנגדו למלחמה בין ישראל למצרים המזוהות עם שני הגושים היריבים, מחשש לעימות בין המעצמות. על כן החליט סאדאת לנתק את קשריו עם ברית המועצות, משום שהם אינם מועילים לאינטרסים של ארצו אלא מזיקים לה. החלטה זו הביאה לגירוש חמישה עשר אלף המומחים הסובייטים בשנת 1972. זהו מעשה בולט ומכריע בתהליך התנתקות היחסים בין שתי המדינות.

 

באמצעות גירוש המומחים הסובייטים מארצו ביקש סאדאת לאותת לארצות הברית על רצונו להתקרב אליה, כדי שזו תשפיע על ישראל להחזיר בעתיד את סיני למצרים (קרניאל, 1999). לפי ההסבר הנ"ל ברור מדוע דווקא ארצות הברית תשפיע על ישראל לכיוון זה, משום שארצות הברית מתנגדת גם היא למלחמות בין ישראל למצרים כדי למנוע סיכון לעימות בין המעצמות. ראיה לרצונה הכן של ארצות הברית להמנע מעימות נעוץ בועידת ז`נבה. מתוך הבנת החשיבות והאחריות להפשרת היחסים בין הגושים במערכת העולמית, שאפו האמריקאים לשלב את ברית המועצות בתהליך השלום בין ישראל למצרים. לצורך הזה תכננו המעצמות הגדולות את ועידת ז`נבה אך יוזמת השלום של סאדאת טרפה את הקלפים (הבר ואחרים, 1980).  

סאדאת הפנים שלברית המועצות אין השפעה על ישראל משתי סיבות: האחת, משום שישראל הינה מדינה פרו מערבית מובהקת ואינה כפופה למנהיגת הגוש היריב. השניה, משום שהסכם שלום בין מצרים לישראל עם כל הכרוך בכך, מנוגד לאינטרסים של ברית המועצות באזור. כחלק מכללי המשחק במערכת זו, ברית המועצות נאבקת על השפעתה באזור מול המערב, והסכם שלום בין מצרים לישראל מאפשר דריסת רגל לאינטרס המערבי באזור. לכן כדי לממש את מטרתו ולהחזיר את סיני למצרים – הבין סאדאת שעליו להתקרב ביתר שאת לעבר ארצות הברית.

 

בהקשר זה של היכולת האמריקאית להשפיע על ישראל להחזיר את סיני למצרים, אמר גורם אמריקאי בכיר: "אני צריך להוכיח למצרים שלא תוכל להשיג דבר וחצי דבר באמצעות מוסקבה. עלי להוכיח להם שהסיכוי היחיד של מצרים לקבל משהו, מצוי בוושינגטון". (הבר ואחרים, ע` 38, 1980). ללא ספק ניתן לומר שסאדאת השתכנע והחליט ליזום תהליך של התקרבות למערב ולהתחרות עם ישראל על הקירבה לארצות הברית, מתוך ההבנה שכך יוכל להשיג את האינטרס המצרי באופן היעיל ביותר (דובק, 1998).

מדוע ביקשה מצרים את חסותה של ארצות הברית ביוזמת השלום? התשובה לשאלה זו קשורה באופי המערכת הבינלאומית, והאופן היעיל שסאדאת עשה בה שימוש. הרצון של כל גוש להתחזק מול היריב מחד גיסא, והשאיפה להמנע מעימות חזיתי בין הגושים מאידך גיסא – הפכו את ארצות הברית מיריב למתווך האידיאלי עבור מצרים ביוזמת השלום. הסובייטים מנעו מלחמה נגד ישראל כדי למנוע עימות מול המערב, ומנעו שלום עם ישראל כדי שלא לאפשר למערב לחזק את מעמדם באזור. לעומת זאת ארצות הברית תמכה בשלום בין ישראל למצרים כדי למנוע עימות בין הגושים, וכדי לחזק את מעמד המערב באזור מול הסובייטים.

 

הסכם שלום קמפ דיוויד הינו ניצחון ברור לאינטרס המערבי. קרניאל מחלק את ההשפעה הסובייטית באזור לשלוש תקופות עיקריות: 1. השפעה חזקה וכמעט בלעדית של ברית המועצות עד מלחמת יום הכיפורים. 2. בתקופה שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם קמפ דיוויד תש כוחה של ברית המועצות. 3. בהסכם קמפ דיוויד ניתן לראות את התהפכות היוצרות, כאשר ארצות הברית מחליפה את ברית המועצות והופכת למעצמה המשפיעה ביותר באזור (קרניאל , 1999).

נוכחנו לדעת אם כן כי קיים קשר גורדי בין האינטרס המצרי המקומי והאינטרס המצרי כחלק מהמערכת העולמית, לבין יוזמת השלום של סאדאת כפי שבאה לידי ביטוי בביקורו ההיסטורי בכנסת ישראל ובחתימה על הסכמי קמפ דיוויד. כדי לקבל בחזרה את סיני מידי ישראל, וכדי לשפר את המצב הכלכלי הקטסטרופלי במצרים – עשה סאדאת את המפנה, מהזדהות פרו סובייטית לפרו מערבית. הסכם השלום עם ישראל בחסות אמריקאית בועידת קמפ דיוויד, הינו התוצאה והסיבה לתהליך ההתנתקות של מצרים מהגוש המזרחי וההתחברות למערב.

 

3.3 הרווח של מצרים בהסכם שלום קמפ דיוויד

 

ויליאם קוונדט מנתח את הרווח וההפסד עבור של בעלי העניין בהסכם; ארצות הברית, ישראל ומצרים (קוונדט, 1988). הוא מציג את ההצלחות שאותם ניסו המנהיגים להבליט כמובן, ולצידן את החסרונות שאותם השתדלו המנהיגים להסתיר ולהמעיט בערכם.

למעשה סאדאת הבין שלא יוכל להחזיר את סיני למצרים באמצעות מלחמה, לכן עבר לאפיק הדיפלומטי בניסיון להחזיר את סיני למצרים (קרניאל, 1999). מצרים הרוויחה מנסיגתה של ישראל מחצי האי סיני והחזרתו למצרים, בכמה רבדים העונים לכמה אינטרסים בסיסיים של שחקנים. ראשית ברובד הממשי של חבל ארץ נוסף למדינה, המגדיל את שטחיה. שנית, ברובד הכלכלי של בארות הנפט בסיני שהוחזרו למצרים, בעיקר בהקשר המצב הכלכלי הגרוע שבו מצרים היתה נתונה. שלישית, ברובד הכבוד הלאומי והעיקרון החשוב של מצרים למחוק את חרפת התבוסה המצרית שהונצחה על ידי הכיבוש הישראלי בסיני. על כן ראה סאדאת בהחזרת חצי האי סיני עד לגבול הבינלאומי שנקבע ב-1906 עם קבלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל – הישג חשוב ונכבד לאומה המצרית. כפי שהגדיר זאת שר החוץ דאז משה דיין, החזרת סיני הינה שאלה של ריבונות, כבוד לאומי והמשך הקיום הפוליטי של סאדאת (דיין, 1981).

הרווח של מצרים הוא בהשגת האינטרסים שלה כשחקן, כפי שהוגדרו על ידי נויכטרליין ומנסבך. האינטרס הכלכלי הינו אינטרס בעל חשיבות רבה עבור מצרים בתקופה זו שכן כפי שהסברנו נתונה היתה במצוקה כלכלית קשה. נויכטרליין הסביר שזהו אינטרס חיוני ומכאן מקור חשיבותו הגדולה עבור השחקן. הגאווה הלאומית של מצרים הינה אינטרס נוסף שהושג על ידי החזרת סיני. מנסבך הסביר שתפקידו של שחקן הוא לספק תחושה של שייכות קבוצתית וגאוות יחידה לפרטים המרכיבים אותו. תפקיד זה מילאה מצרים לאחר התבוסה לישראל ב-1967, על ידי הסכם שלום קמפ דיוויד. כראיה לכך יש לציין את העובדה שבשובו לארצו מירושלים התקבל סאדאת באהדה עצומה. חמישה מיליון איש יצאו להריע לו ברחובות, והוא זכה להסכמה כמעט פה אחד בפרלמנט המצרי להצעותיו לשלום עם ישראל (קרניאל, 1999).

 

רווח כלכלי נוסף הניב הסכם קמפ דיוויד למצרים. במצרים נהגו לטעון בתרעומת כי כאשר יש מלחמה ערבית נגד ישראל היא הנושאת העיקרית בנטל. מצב המלחמה שבו היתה נתונה מצרים מצץ את כוחה הכלכלי של המדינה. סאדאת השכיל להבין שבהסכם השלום עם ישראל – טמון הרווח הכלכלי שבהפניית המשאבים העצומים מתכנון מלחמה לפיתוח כלכלי. העיתון "אל נהאר" המצרי אף טען שיוזמת השלום בין ישראל למצרים הינה תוצאה של מצב כלכלי על סף שואה ופסימיות מצרית לגבי הגדלת סיוע חוץ (אצל: אסיה, 1995). ובכן על ידי הסכם השלום  מצרים שיפרה את מצבה הכלכלי באמצעות קיצוץ תקציב הביטחון. אך קיים אינטרס בסיסי נוסף שהושג על ידי החתימה על הסכם השלום – הרצון להמנע ממלחמה פשוטו כמשמעו (רובינשטיין, 1992). זהו אינטרס ביטחוני מובהק עבור מצרים שסבלה מאבדות רבות בנפש במלחמותיה נגד ישראל.

רובינסון מבחין בין אינטרסים זהים, משלימים ומנוגדים. שני האינטרסים הללו, הכלכלי והביטחוני הינם תוצר ישיר למצב החדש שנוצר בין ישראל למצרים – מצב אי הלוחמה בין המדינות. על כן מדובר באינטרסים זהים. הרצון במצב של אי לוחמה הניב תוצאות זהות וחיוביות עבור שתי המדינות. הן ישראל והן מצרים נהנות ממצב אי הלוחמה ובשמירה על חיי האזרחים, וכפי שנראה גם בפרק על ישראל – מצב אי הלוחמה הניב רווח כלכלי עבור שתי המדינות. זאת הסיבה שהדבר הראשון שהסכימו עליו בגין וסאדאת בביקורו בכנסת היה האמירה: לא עוד מלחמה (אצל: כפיר ומאור, 1981). כפי שמסביר רובינסון, אינטרס זהה יוצר שיתוף פעולה והסכמה מיידית. לעומת זאת שאר דיונים בין המדינות כגון האמירה: שטחים תמורת שלום, עוסקת באינטרס משלים. משום שהסכם השלום רצוי לשתי המדינות אך הסיבות שונות בעיקרן, אחת רוצה בחזרה את שטחיה והשניה מעוניינת בשקט ביטחוני. במקרה כזה ההסכמה מורכבת הרבה יותר.

 

כתוצאה מהמצב הכלכלי הרעוע של מצרים, ברור היה שהיא זקוקה לתמיכה כלכלית על ידי אחת המעצמות. מן הצד האחד עמדה ברית המועצות, ומן הצד השני ארצות הברית. הבעיה של סאדאת בתחום הכלכלי היתה בכך שמצד אחד רוסיה עקב יחסיה הגרועים עימו קימצה בסיוע כלכלי וצבאי, ומצד שני השוק האמריקאי היה סגור בפניו (הבר ואחרים, 1980). הסכם שלום קמפ דיוויד פתר בעיה זאת, והעמיד לרשות מצרים סיוע כלכלי נרחב מידי ארצות הברית. שר ההגנה המצרי דאז כמאל חסן עלי כתב בספרו כי בעקבות הסכם קמפ דיוויד סוכם על מלווה של אחד וחצי מיליארד דולרים בין ארצות הברית למצרים (עלי, 1986). הסיוע האמריקאי למצרים הלך וגדל עם השנים, ומבחינה זו הסכם קמפ דיוויד הניב למצרים רווח כלכלי עצום (דובק, 1998).

שוב אנו למדים כי השילוב בין האינטרס המצרי המקומי והאינטרס המערבי במערכת העולמית יצרו סיטואציה נוחה ליוזמת השלום בין ישראל למצרים. כך קרניאל מסביר שבתמורה לסיוע הכלכלי האמריקאי, סייע סאדאת לארצות הברית להרחיב את תחומי השפעתה באזור באמצעות הסכם קמפ דיוויד.

 

3.4. מצרים כמנהיגת העולם הערבי

 

מצרים נטלה סיכון גדול ביוזמת השלום עם ישראל. כפי שהסברנו מצרים ראתה עצמה כמנהיגת העולם הערבי וכאחות בכירה בעולם זה, ואף הנהיגה את העולם הערבי במלחמותיה נגד ישראל. אולם נדמה כי עקב יוזמת השלום עם ישראל נושלה מצרים ממעמדה בעולם הערבי בהינף יד. לאחר ביקורו של סאדאת בכנסת ישראל הושעתה מצרים מהליגה הערבית, והפכה להיות מגורם משפיע ראשון במעלה בעולם הערבי, למדינה מבודדת על ידי חזית הסירוב. ראיה ללחץ הרב שהופעל על מצרים בדבריו של סאדאת לוייצמן – שהסיבה שהקשיח עמדות בועידת קמפ דיוויד היא משום המצב הקשה של מצרים בעולם הערבי עקב היוזמה לשלום עם ישראל (דן, 1981). כמו כן טען יצחק רבין שבקמפ דיוויד איבדה מצרים את מעמדה כמנהיגת העולם הערבי, ולכן השתדל סאדאת להציג לפחות את תחילתו של הפתרון לבעיה הפלשתינית (אצל: כלפון, 2002).

ההפסד המצרי בהסכם השלום בקמפ דיוויד נעוץ לפי קוונדט ברמה הכלל ערבית, שבה לא היו הישגים לסאדאת כלל (קוונדט 1988). ישראל לא נתנה שום התחייבות לפלשתינים, ושום התחייבות לנסיגה מיהודה ושומרון. שאלת ירושלים לא הועלתה כלל בחוזה השלום. כך נפגע אינטרס חשוב מאוד של מצרים שרואה עצמה כמנהיגת העולם הערבי.

בשמאל הסוציאליסטי במצרים כמו ברוב העולם הערבי טענו כי סאדאת שגה בויתורים על זכויות הפלשתינים בהסכם השלום (אמיתי, 1999). לעצם דרישותיו של סאדאת בסוגיה הפלשתינית, טוען אולמרט שסאדאת ידע מראש שהוא עומד לחתום על הסכם נפרד עם ישראל, ולמרות זאת טען שזהו הסכם כלל ערבי למען הצרכים הפוליטיים שלו בעולם הערבי (אולמרט, 2002).

 

כמליץ יושר לעמדה המצרית טען שר ההגנה המצרי כמאל חסן עלי שמצרים העניקה דפוס ראשוני לפיתרון הבעיה הפלשתינית, ודפוס בסיסי לשיחות שלום של כל מדינה ערבית עם ישראל – נסיגה ישראלית מלאה תמורת שלום (עלי, 1986). כך ביקש עלי להציג את מצרים כמנהיגת העולם הערבי גם ביוזמת השלום. הסבר זה של עלי מוכיח את חשיבות האינטרס האזורי עבור מצרים, שראתה עצמה כחברה בכירה בעולם הערבי. אולם מתגובותיו של העולם הערבי עצמו, ומדבריו של קוונדט לעיל נראה שלמען חיזוק הקשר עם וושינגטון והשגת השלום עם ישראל, שילם סאדאת מחיר יקר בניתוק הקשרים עם חלקו הגדול של העולם הערבי.

 

נויכטרליין מחלק אינטרסים של שחקנים לארבע קטגוריות: ביטחון, כלכלה, סדר עולמי, ואידיאולוגיה. מניתוח המהלכים של מצרים בתהליך השלום, ניתן להבחין בשני אינטרסים עיקריים מנוגדים. מצד אחד אינטרס כלכלי התומך ביוזמת השלום ובהזדהותה הפרו מערבית של מצרים, ומצד שני אינטרס של סדר אזורי שבו מצרים נחשבת כמנהיגת העולם הערבי. נאצר לא הזדקק להכרעה בסוגיה, משום שהאינטרס הכלכלי לדעתו התיישב יחד עם האינטרס האזורי. לעומת זאת סאדאת הזדקק להכרעה חדה וקשה. מהחלטתו של סאדאת כמנהיג ניתן לראות את מדרג החשיבות של האינטרסים. כפי שהגדיר זאת נויכטרליין, האינטרס הכלכלי שנגע במישרין להסכם השלום וליוזמתו של סאדאת לבקר בכנסת – קיבל מקום מועדף על פני האינטרס האזורי של מצרים בעולם הערבי. במדרג החשיבות עולה העניין הכלכלי הבסיסי כגון חלוקת מזון לתושבי מצרים על פני האינטרס האזורי של המדינה. מה גם שהוכחנו לעיל שהשלום עם ישראל כרוך לא רק באינטרס כלכלי, אלא גם באינטרס ביטחוני על ידי יצירת מצב חדש של אי לוחמה בין המדינות. כך אנו מחזקים את מסקנתו של סאדאת בדבר בחירת האינטרס המועדף למצרים.

 

במאבק מול האינטרס האזורי של מצרים – ניצחו האינטרסים שנבעו ממבנה המערכת העולמית. החשיבות של מבנה המערכת היא בכך שהוא יוצר תנאים מוגדרים להשגת אינטרסים. המערכת העולמית יצרה מצב שבו השגת האינטרס המצרי דרש התקרבות למערב והסכם שלום עם ישראל. מצרים עמדה בתנאי המערכת וויתרה על אינטרס חשוב, מעמד הבכורה שלה בעולם הערבי.

4. האינטרס הישראלי במשא ומתן לשלום

 

4.1.  ישראל מול עולם ערבי עוין

 

הנה תגובתה הרשמית של ברית המועצות לביקורו של סאדאת בכנסת: "בגין סבור כי דו שיח נפרד עם סאדאת ייצור עבורו הזדמנות לפלג את העולם הערבי ולדחוק את ברית המועצות משיחות השלום במזרח התיכון" (הבר ואחרים, ע` 77, 1980). מתגובה זאת ניתן ללמוד רבות על משמעות תהליך השלום עם מנהיגת העולם הערבי העוין כל כך כלפי ישראל. ההנחה היא שישראל מנצלת את חולשותיה של מצרים כדי לבצע פיצול בתוך העולם הערבי העוין, ועל כן נוקטת כלפיו במדיניות של "הפרד ומשול". דא עקא שראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין[1] הכחיש כמובן טענות אלו באמרו מעל בימת הכנסת בעת ביקורו של סאדאת: "ישראל אינה רוצה למשול ואינה רוצה להפריד" (אצל: הכנסת, 20.11.77). אולם מכלל לאו אתה שומע הן, וברור שהסכם שלום עם האויבת הגדולה ביותר שלה הינו אינטרס חשוב מאוד לביטחונה של מדינת ישראל. אמנם ישראל חשה עצמה חזקה יותר מכל מדינה ערבית יחידה, אך פוטנציאל של שילוב הכוחות בעולם הערבי היווה איום משמעותי מבחינתה.

 

מעבר למדיניות של "הפרד ומשול" שישראל היתה ככל הנראה מעוניינת לבצע בתוך העולם הערבי, נדמה כי ישראל נהנתה מהסכם השלום עם מצרים ברמה בסיסית יותר.  קוונדט מסביר ששלום עם מצרים יצר עבור ישראל מצב חדש (קוונדט, 1988). לראשונה מאז קום המדינה מצרים אינה סכנה צבאית מבחינה אסטרטגית, ועל כן יכולה ישראל להפנות את משאביה למלחמה חד חזיתית עם סוריה ולא רב חזיתית כבעבר. מדובר אם כן בשילוב של שני יתרונות; צבאי וכלכלי.

 

מבחינה צבאית פשוטה, מצרים חתומה על הסכם שלום ולכן אינה מהווה איום. נוסף על כך, הסכם השלום יצר חיץ בתוך העולם הערבי והפחית את הסיכוי לשיתוף פעולה בין מדינות המזוהות עם שני גושים יריבים – כנגד ישראל. מצב אי הלוחמה הינו אינטרס זהה היוצר שיתוף פעולה יחסית פשוט בין השחקנים; ישראל ומצרים. ועוד שהמצב החדש עונה לההגדרה של האינטרס החשוב ביותר לפי נויכטרליין ומנסבך – הענקת ביטחון למדינה.

 

מבחינה כלכלית הסכם קמפ דיוויד מאפשר לישראל להסב פחות משאבים לצרכי ביטחון, משום שהמלחמה הופכת להיות מרב חזיתית לחד חזיתית מול סוריה. בסקירה על תקציב מדינת ישראל מתאר סבירסקי שבמחצית הראשונה של שנות ה-70 תקציב הביטחון עמד על ארבעים אחוזים מכלל התקציב. זהו תקציב הביטחון הישראלי הגבוה מאז ומעולם. מתקופה זו חלה ירידה בהוצאות ובשנת 2001 עמד תקציב הביטחון על שמונה עשר אחוזים וחצי מכלל תקציב המדינה (סבירסקי, 2004). סביר להניח שההוצאות הגבוהות במחצית הראשונה של שנות ה-70 היו כרוכות במלחמת יום הכיפורים, ומכאן הרווח הכלכלי הגדול שבהפניית המשאבים הרבים הדרושים למלחמה רב חזיתית – לצרכי המדינה האחרים. תקציב הביטחון הכביד על הכלכלה הישראלית  ולכן זהו אינטרס כלכלי שחשיבותו רבה כפי שניתן לראות בסיווג האינטרסים אצל נויכטרליין ומנסבך. אנחנו עדים כאן לגרסה הישראלית של הרווח הכלכלי ממצב אי הלוחמה, אינטרס זהה לאינטרס המצרי על אף ההבדל בפרטים שבתועלת הכלכלית.

 

4.2. יחסי ישראל – ארצות הברית בהסכם קמפ דיוויד

 

במהלך שיחות השלום בין ישראל ומצרים בחסות אמריקאית, הורעו היחסים הידידותיים הבלתי מעורערים כמעט שהיו נחלת היחסים בין ישראל וארצות הברית בעבר. שינוי זה בא כתוצאה מהרצון של הגוש המערבי וארצות הברית בראשו, להשכין שלום בין ישראל למצרים כאינטרס מערבי מובהק. כדי להשיג את האינטרס הזה לחצה ארצות הברית בקשיחות על ישראל להגמיש את תנאיה במשא ומתן לשלום מול מצרים.

 

מדוע הסכם השלום בין ישראל למצרים מזוהה כאינטרס מערבי? א. מצרים כמדינה פרו מערבית מהווה ניצחון חשוב של המערב מול הסובייטים במאבק על ההשפעה באזור. ב. מרקוס טוען שהמלחמות החוזרות ונשנות בין ישראל למדינות ערב השונות, היו מנוגדות לאינטרס האמריקני. הוא מסביר שהחרם על הנפט ב-1973 הסב קשיים למערב, והביא אותו למסקנה שיש לעודד תהליך של שלום בין ישראל למצרים (מרקוס, 1979). ג. בתקופה זו של דטאנט במלחמה הקרה שאפה ארצות הברית להמנע מעימות אפשרי מול ברית המועצות, ומלחמות במזרח התיכון יצרו סיכוי לעימות לא רצוי בין המעצמות. ד. העמידה החד צדדית של ארצות הברית לטובת ישראל במהלך המלחמות, גרמה לקיצוץ יחסיה עם המשטרים הערביים המתונים (קוונדט, 1988).

הגורמים הראשון והרביעי קשורים במאבק בין הגושים על השפעתם באזור. במערכת דו קוטבית רופפת, הגדיר קפלן שהגושים שואפים באופן קבוע להתחזק מול הגוש היריב. המערב בראשות ארצות הברית מגלה בקמפ דיוויד את רצונו לבסס את מעמד הגוש בתוך העולם הערבי.

הגורם השלישי עוסק באופיה של מערכת דו קוטבית רופפת, שבה לפי קפלן יש שאיפה להמנע מעימות חזיתי בין המעצמות. ארצות הברית זיהתה בשלום בין ישראל למצרים אינטרס שנועד לשמור על יציבות המערכת, על ידי הפחתת הסיכון לעימות מול ברית המועצות.

כל הגורמים הללו עוסקים באינטרס של הגוש המערבי מול האינטרס הסובייטי. ישראל כחלק מהגוש המערבי מוכרחת לשים לב לאינטרסים אלו ולתמוך בהם. לעתים המדינה צריכה לכופף אינטרסים לאומיים מפני אינטרסים של הגוש שאליו היא משתייכת. הדבר נכון גם לגבי ישראל שזקוקה לתמיכת הגוש המערבי והעומדת בראשו – ארצות הברית.

 

הבר מביא דוגמא לתמיכה המוחלטת של ארצות הברית בישראל לפני ועידת יוזמת השלום עם מצרים (הבר ואחרים, 1980). במסע הדילוגים של קיסינג`ר בשנת 1975 הושג הסכם הבנה סודי בין ישראל לארצות הברית. לפי הסכם זה אם וכאשר תתערב ברית המועצות בסכסוך במזרח התיכון לטובת בנות חסותה המדינות הערביות, כי אז ארצות הברית תסייע לישראל ותספק לה  נפט ותגיש לה סיוע צבאי. כמו כן לא תכיר ארצות הברית באש"ף לפני שישראל תכיר בו.

 

פסגת אסוואן בין קרטר לסאדאת נועדה לפי כלפון לחבר בין ארצות הברית לתהליך השלום, מתוך הבנה שהוא משרת את האינטרס המערבי באזור (כלפון, 2002). ברם פסגה זו שידרה כי ארצות הברית נוקטת לראשונה מדיניות קשוחה ולא אופיינית מול ישראל. התיאום המלא שהושג בין ארצות הברית למצרים בא על חשבון התיאום המסורתי של ארצות הברית עם ישראל.

דוגמא נוספת לקשיחות האמריקאית מול ישראל באה בתיאורו של כלפון לעמדת וושינגטון לאחר ביקורו של סאדאת שם. וושינגטון הצהירה כי בניית ההתנחלויות ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי ועל כן היישובים מהווים מכשול בפני השלום. הצהרה זאת באה כסתירה מוחלטת וכסטירת לחי לעמדתו של מנחם בגין שהיתה ידועה ומוכרת לאמריקאים.

על הקשיחות המדינית מול ישראל, אפשר ללמוד גם מאופי השיח של הממשל האמריקאי כלפי ישראל. ארצות הברית סיפקה למצרים לראשונה כלי נשק התקפיים. בהקשר זה התבטא קרטר כי עכשיו בניגוד לעבר יוכל בגין להבין את הקושי בסיטואציה של שניים מול אחד (אצל: כלפון, 2002). דהיינו ארצות הברית ומצרים מול ישראל. הגישה האמריקאית ברורה – למען האינטרס המערבי-אמריקאי, ישראל צריכה לוותר על אינטרסים פנימיים ואפילו במחיר היחסים הטובים בין המדינות. זאת היתה גישתו של סאדאת מלכתחילה שטען כי ארצות הברית היא המעצמה היחידה שביכולתה להתגבר על העקשנות של ישראל ולאלצה לקבל פתרון מדיני ולסגת מאדמות ערביות (דובק, 1998).

 

נוכחנו לדעת כי חל שינוי מהותי ביחסים בין ארצות הברית לישראל – המעבר מתמיכה בלתי מסוייגת לקשיחות מדינית. כתוצאה מהלחץ האמריקאי וההכרח לתמוך באינטרסים של המערב, נדרשה ישראל להתפשר עם האינטרסים פנימיים. בגין הבהיר בכל השיחות עם ארצות הברית ועם מצרים, כי השמירה על שטחי יהודה ושומרון מהווה אינטרס חשוב עבור ישראל, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינת הזכות על ארץ ישראל ההיסטורית. בגין הסביר כי לא מדובר בבעיה של שטחים אלא של אנשים פרטיים. אולם הרצון להתקדם בשיחות השלום ולרצות את האמריקאים היה חזק יותר. בגין התפשר והציג את תוכנית האוטונומיה לפלשתינים (הבר ואחרים, 1980). כמו כן סיפר עזר וייצמן שישראל עשתה מאמצים רבים למען הצלחת הועידה, מתוך ההבנה שאם תיכשל יגרור הדבר קרע בין ישראל לארצות הברית (וייצמן, 1981).

 

האינטרס הישראלי הינו חלק בלתי נפרד ממבנה המערכת ומושפע ממנו. האפשרות להשיג את השלום, נוצרה בזכות מבנה המערכת הבינלאומית. מצרים זקוקה לישראל ולארצות הברית, הגוש המערבי זקוק למדינות הערביות המתונות, וכאן ישראל נכנסת לתמונת המצב. ההזדהות עם הגוש המערבי ושאיפותיו במזרח התיכון, בשילוב עם האינטרס הישראלי הבסיסי לשלום וביטחון, הביאו לכך שהאינטרס הישראלי התחשב באינטרסים של הגוש המערבי במערכת העולמית.

בפגישה עם קרטר בפברואר 1979 טען בגין שעל ארצות הברית לתמוך בישראל משום שהיא היחידה המונעת השתלטות סובייטית במזרח התיכון. קרטר דחה טיעון זה לאלתר (קוונדט, 1988). אך עצם הטיעון של בגין מוכיח שהאינטרס הישראלי קשור באופן ישיר למבנה המערכת, תומך בו וזקוק לו באותה מידה.

 

 

 

4.3. מדינות ערב בצל המאבק בין הגושים

 

יוזמת השלום חילקה את העולם הערבי באופן גס לשלושה חלקים שהונהגו על ידי שלוש מדינות עיקריות: 1. תמיכה בתהליך השלום; בהנהגת מצרים. 2. תמיכה מסוייגת בתנאי שישראל תיסוג לגבולות 1967 ובתנאי שיימצא פתרון מושלם לפלשתינים; בהנהגת סעודיה. 3. התנגדות עקרונית ומוחלטת לתהליך השלום; בהנהגת סוריה.

העולם הערבי הושפע מהמאבק בין הגושים, הסובייטים במזרח מול האמריקאים במערב. הסובייטים זעמו על יוזמת השלום ולכן סיפקו נשק לסוריה ועודדו את חזית הסירוב הערבית נגד מצרים. לפי הבר בסיס המחלוקת בין סוריה למצרים טמון בשאלה הבינגושית. סוריה בהנהגת אסד ראתה בברית המועצות משענת חשובה לעמדה הערבית, ואילו מצרים בהנהגת סאדאת שאפה להתנתק מהסובייטים ולהתחבר למערב וארצות הברית (הבר ואחרים, 1980).

 

אנו נתייחס לסודאן כמקרה בוחן להשגת האינטרס המערבי באזור. יהודית רונן (רונן, 1981) טוענת שיחסי החוץ הרדומים של סודאן התעוררו לאחר ניסיון הכשל להפיכה קומוניסטית כנגד ג`עפר נמירי. סאדאת התנגד להשתלטות סובייטית על מדינה שחולקת גבול עם מצרים מחשש למשטרו הליברלי המתון והאנטי סוציאליסטי. לכן סייע סאדאת לנמירי לבצע הפיכה כנגד הקומוניסטים. מכאן והלאה נערכה תפנית חדה בזהותה של סודאן במאבק בין הגושים; ממזרח למערב. בסודאן חלו תהליכים פנימיים מקבילים לאשר התרחש במצרים. החשש מפני השתלטות סובייטית והשאיפה לשיפור הכלכלה, השפיעו על המעבר מהגוש המזרחי לגוש המערבי.

אולם יחסה החיובי של סודאן כלפי יוזמת השלום נתקלה בקשיים מרובים בתוך העולם הערבי. חזית הסירוב הפעילה עליה לחצים לסגת מתמיכתה הבלתי מסוייגת במצרים, והיחס של סודאן הפך מתמיכה ברורה ליחס אמביוולנטי. הזהות הפרו מערבית של סודאן נחלשה בהמשך אף יותר כתוצאה מהמהפכה באיראן נגד משטר השאה שזוהה כפרו מערבי. המהפכה האיראנית הוכיחה שהישענות בלעדית על ארצות הברית והמדינות הערביות הפרו מערביות אינה כדאית בהכרח. מכאן החשיבות העליונה שיצרה הסיטואציה האזורית להשגת הסכם שלום בין ישראל למצרים.

 

קוונדט טוען שבעקבות הכישלון המערבי באיראן חשה ארצות הברית שעליה להשיג הצלחה מהירה במשא ומתן בין ישראל למצרים, כדי לבסס את האינטרסים של המערב באזור (קוונדט, 1988). במילים אחרות כדי למנוע את אפקט הדומינו במזרח התיכון – יש להשיג שלום בין ישראל למצרים. כפי שהגדיר זאת מרקוס, מהות השלום בין ישראל למצרים עבור המערב הוא בבלימת הסובייטים והשפעתם בארצות ערב (מרקוס, 1979).

מדינת ישראל כחלק מהגוש המערבי מחוייבת לאינטרסים של המערב. מכאן המחוייבות הגדולה של ישראל לתהליך השלום עם מצרים. לפי קפלן מבנה של מערכת דו קוטבית רופפת מאופיינת במאבק מתמיד בין הגושים היריבים. כפי שהוכחנו כאן המערב חש בתקופה זו שהאינטרסים שלו בתוך העולם הערבי מאויימים על ידי הגוש הסובייטי, וכדי להציל אותם תמך הגוש המערבי בהסכם השלום בכל מאודו.

 

 

כפיר מתאר ויכוח בין בגין סאדאת על עתיד שדות התעופה הישראליים בסיני, במהלכו הודיע קרטר כי יציג נייר עמדה אמריקאי בסוגיה. לאחר מכן אמר בגין למקורביו: "יש לי הרגשה כי הצל הסעודי יהיה ברקע" (כפיר ומאור, 1980, ע` 62). בגין הבין שהסעודים משפיעים על המדיניות האמריקאית ביחס לתהליך השלום בין ישראל למצרים (בנזימן, 1981).

זו נקודת המפתח לניתוח המצב של ישראל כחלק מהגוש המערבי במערכת העולמית, וזה מקור הלחץ האמריקאי כמנהיגת הגוש המערבי על ישראל. שינויים מדיניים במערכת הבינלאומית יצרו איום על האינטרסים של המערב. השלטון הפרו מערבי המעורער באיראן, סודאן המיטלטלת בין מזרח למערב, ומצרים הנתונה במכבש הלחצים של חזית הסירוב הערבית. כל אלה יצרו מצב שבו ישראל מוכרחה לוותר לדרישות האמריקאים, לטובת האינטרס של ישראל עצמה כחלק מהגוש המערבי במערכת העולמית.

 

 



[1] רבים עסקו באישיותו של מנחם בגין והשפעתו על יוזמת השלום כאינדיבידואל. יש הטוענים כי הצליח באופיו העיקש והמתוחכם להתגבר על יריביו ולהשיג את המירב לישראל ויש המתנגדים לעמדה זו (גרוזברד, 2006; פרויס, 1984; קרניאל, 1998). ויליאם ב. קוונדט היה חבר בצוות המועצה האמריקנית לביטחון לאומי בתקופת הסכם השלום. הוא מתאר את מנחם בגין כאמן המשא ומתן, מוותר על עניין סמלי ופעוט ומשיג ויתור נגדי בעניין ממשי וחשוב (קוונדט, 1988). אך בעבודה זו לא נעסוק בשחקנים אינדיבידואלים אלא באינטרסים של מדינות בלבד.

 

5. סיכום ומסקנות

 

בעבודה זו בחנו את האינטרסים של המדינות; ישראל ומצרים כפי שבאו לידי ביטוי ביוזמת השלום בכלל, ובועידת קמפ דיוויד בפרט. כמו כן בדקנו את הקשר בין אופי המערכת הבינלאומית כפי שהגדיר אותה מורטון קפלן, לבין סוג האינטרסים ורמת חשיבותם על פי נויכטרליין ומנסבך.

המערכת הבינלאומית בתקופה זו של הדטאנט במלחמה הקרה, מאובחנת כמערכת דו קוטבית רופפת בטיפולוגיה של קפלן על מערכות בינלאומיות.

במערכת זו קיימות שתי קבוצות עיקריות של שחקנים כפי שראינו במהלך העבודה כולה – מזרח מול מערב, בהנהגת שתי המעצמות – ברית המועצות וארצות הברית. המאבק מבוסס בעיקרו על מחלוקת אידיאולוגית בין דמוקרטיה ליברלית לסוציאליזם קומוניסטי. מצרים בהנהגת סאדאת עברה מהפכה לגבי השאלה מהו המשטר הרצוי. נאצר תמך בשיטה סוציאליסטית מוקצנת, ואילו סאדאת תמך בגישה של פתיחות ונטיה לליברליזציה ודמוקרטזציה. הוכחנו במהלך העבודה כיצד נמנעו המעצמות להתנגש במלחמה חזיתית, למרות הרצון העז של שני הגושים להתחזק על חשבון היריב בשליטה ובהשפעה. זהו עיקרון של "מאבק ללא עימות".

האופי הייחודי של המערכת הבינלאומית – יצר תשתית נוחה להסכמי קמפ דיוויד. ברית המועצות וארצות הברית התנגדו למחלמה בין ישראל למצרים, כדי למנוע עימות חזיתי ביניהן. אולם ארצות הברית תמכה מאוד בשלום כזה, כדי לחזק את מעמד המערב בתוך העולם הערבי. המערכת יצרה מצב ייחודי שבו – סאדאת התקרב לארצות הברית למען השלום עם ישראל, ופעל למען השלום עם ישראל כדי להתקרב לארצות הברית.

 

בהתאם לעיקרון התיאורטי של מנסבך, לפיו יש להפריד בין אינטרס זהה למשלים – כך נהגו המדינות; ישראל ומצרים במשא ומתן לשלום. ההסכמה הראשונה היתה: "לא עוד מלחמה". מצב אי הלוחמה הניב עבור שתי המדינות רווח כלכלי. מצרים נהנתה לראשונה מסיוע כלכלי אמריקאי ומערבי. ישראל יכלה להעביר את ציר המאמץ הכלכלי העיקרי ממלחמה רב חזיתית לדו חזיתית. כמו כן הושג רווח ביטחוני. שתי המדינות שאפו לשמור על חייהם של חיילים רבים נוספים שעלולים לקפח את חייהם בשדות הקרב. לכן מצב אי הלוחמה הושג בקלות יתרה.

בהסכם קמפ דיוויד יצאה מצרים ברווח ובהפסד. מצרים קיבלה בחזרה את סיני והשיגה בכך אינטרס של גאווה לאומית ומחיקת החרפה, ואינטרס כלכלי הטמון בבארות הנפט בסיני. האינטרסים הללו גברו על אינטרס חשוב מאוד של מצרים – הנהגת העולם הערבי. טענתי כי הם גברו משתי סיבות: 1. אלו אינטרסים חשובים יותר כפי שהם מדורגים אצל מנסבך, והמצב הכלכלי הקשה דרש פיתרון מהיר. 2. אינטרסים הנובעים ממבנה המערכת גוברים על אינטרסים מקומיים של מדינה מסוימת בתוך הגוש. לכן מצרים היתה מחוייבת לאינטרס הגוש המערבי שהיא שאפה להיות חלק ממנו. שני ההסברים האלה חוברים יחד להבהיר מדוע הלכה מצרים לקמפ דיוויד וחתמה על ההסכם עם ישראל.

ישראל השיגה אינטרס ביטחוני חשוב על ידי השלום עם אויבתה הגדולה, ועל ידי פיצול העולם הערבי העוין. הסכם השלום כאינטרס מערבי גלובלי מובהק, הביא את ישראל ואת מנחם בגין לויתורים. החזרת סיני ומקורות הנפט, שדות התעופה והיישובים בפתחת רפיח. אולם עבור בגין המשוואה היתה פשוטה: הפסיד את סיני אך הרוויח את ארץ ישראל (קוונדט, 1988).

 

6. רשימה ביבליוגרפית

 

מקורות בעברית:

 

אולמרט, י. (2002). "תהליך קמפ דיוויד בעיני מדינות ערב", בתוך: ע. כרמל (עורך), תהליך קמפ  

              דיוויד – קובץ הרצאות (19-22) ירושלים: מרכז מורשת מנחם בגין.

אמיתי, י. (1999). מצרים וישראל – מבט משמאל. חיפה: זמורה ביתן.

אסיה, א. (1995). תסמונת דיין : ארבע מלחמות ושלום אחד - הרובד הנסתר. תל אביב: ידיעות                   

              אחרונות.

ארליך, ח. (2003). מצרים – האחות הבכירה. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

בנזימן, ע. (1981). ראש ממשלה במצור. ירושלים: דביר: ספרי אדם.

גרוזברד, ע. (2006). מנחם בגין : דיוקנו של מנהיג. תל אביב: רסלינג.

דובק, א. (1998). ובכל זאת שלום: יחסי ישראל מצרים. תל אביב: ידיעות אחרונות.

דיין, מ. (1981). הלנצח תאכל חרב. ירושלים: עידנים.

דן, א. (1981). מבצע גומא. תל אביב: ספריית מעריב.

הבר, א. יערי, א. ושיף, ז. (1980). שנת היונה. תל אביב: זמורה ביתן.

וייצמן, ע. (1981). הקרב על השלום: תצפית אישית. ירושלים: עידנים.

כלפון, מ. (2002). ממלחמה לשלום. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

כפיר, א. ומאור, י. (1981). ישראל ומצרים. רמת גן: רביבים ניר ועוז.

מרקוס, י. (1979). קמפ דיוויד – הפתח לשלום. ירושלים: שוקן.

פרויס, ט. (1984). בגין בשלטון. ירושלים: כתר.

עלי, כ. ח. (1993). לוחמים ועושי שלום. תל אביב: משרד הביטחון.

קוונדט, ו. (1988). קמפ דיוויד: השלום והמשחק הפוליטי. ירושלים: כתר.

קפלן, מ. (1978). "מערכות בינלאומיות", בתוך: א. גלבוע (עורך), יחסים בינלאומיים (55-37),

              תל-אביב: עם עובד.

קרניאל, מ. (1999). יוזמות ותמורות בהנהגת אנואר אל סאדאת. ירושלים: פסגות.

קרניאל, מ. (1998). מנחם בגין: דיוקן של מנהיג. ירושלים: ראובן מס.

רובינשטיין, א. (1992). דרכי שלום. תל אביב: משרד הביטחון.

רונן, י. (1980). עמדת סודן כלפי מדיניות השלום המצרית. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

 

 

מקורות בלועזית:

 

Mansbach, R.W. Ferguson, Y.H. & Lampert, D.E. (1976). The Web of World Politics: Nonstate Actors In the Global System. Englewood Cliffs, New Jersey: Prentice-Hall.

 

Neuchterlein, D. (1979). "The Concept of National Interest: New Approaches," Orbis, 23, 73-92.

 

Robinson, T. (1967). "National Interests", In  J.N. Rosenau (ed.), International Politics and Foreign Policy (182-190), New York: Free Press.  

 

 

מקורות אלקטרוניים בעברית: [On Line].

 

"נאום ראש הממשלה, מנחם בגין". (20.11.77). אתר הכנסת. Knesset.gov.il

זמין ב: http://www.knesset.gov.il/process/docs/beginspeech.htm

 

 

 

 

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל benjamin1789 אלא אם צויין אחרת