00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של בנימין שוורץ

תפקודו של ראש ממשלת צרפת דומיניק דה וילפאן מול המשברים מבית בין השנים 2005-2006

אוניברסיטת בר אילן

המחלקה למדעי המדינה

 

 

 

 

 

 

 

נושא העבודה: תפקודו של ראש ממשלת צרפת דומיניק דה וילפאן מול המשברים מבית בין השנים 2005-2006.

 

 

 

 

 

 

 

                                                   

 

 

 

 

 

 

 

 

שם הקורס: מבוא לממשל ופוליטיקה

מס` הקורס: 71-100-01

שם המרצה: ד"ר משה הלינגר

שם המתרגל: מר אייל ברנדייס

שם הסטודנט: בנימין שוורץ

תאריך הגשה: 23.05.06

 

 

1. מבוא

נשיא צרפת ז`אק שיראק, מינה את דומיניק דה וילפאן לראשות הממשלה במקומו של ז`אן פייר רפראן ב-31.05.2005. יומיים קודם לכן נערך משאל עם בצרפת, על קבלתה או דחייתה של החוקה האירופאית. ראש הממשלה רפראן והנשיא שיראק שתמכו בחוקה של האיחוד האירופאי נחלו מפלה קשה, כאשר הרוב המכריע הצביע "לא" ובחר להתנגד לחוקה. בעקבות זאת הגיש ראש הממשלה רפראן את התפטרותו, והנשיא שיראק מינה במקומו את דומיניק דה וילפאן לראשות הממשלה. פחות משנה עברה מיום תחילת כהונתו כראש ממשלת צרפת, ושני אתגרים עיקריים עמדו בפני דומיניק דה וילפאן: מהומות המהגרים, ומחאת הסטודנטים. (וואלה, 31.05.05).

 

מהומות המהגרים פרצו ב-27 באוקטובר 2005, כאשר שני נערים מוסלמים בני מהגרים מצפון אפריקה ברחו מפני  שוטרים, נגעו בשנאי והתחשמלו למוות. הנערים הללו תושבי שכונת העוני, אחד מפרברי המהגרים של פריז הנקרא קלישי-סו-בואה. המוות של נערים אלו הביא לפורקן של רגשות קיפוח מצד המהגרים כלפי ממשלת צרפת, ופגיעה ברגשות הגזע הערבי והדת המוסלמית. מיד לאחר היוודע זהות הנערים פרצו מהומות בהן התנגשו צעירים מול כוחות המשטרה, השליכו בקבוקי תבערה, הציתו מכוניות והשחיתו רכוש רב. דומיניק דה וילפאן הודיע על מצב חרום והטלת עוצר, כדי לבלום את המהומות שהתרחשו בעיקר בלילות. המהומות שכחו רק לאחר  כעשרים יום, במהלכן הן הגיעו אל הערים: פריז, ליל, ליון, דיז`ון ורואן. (Metout, 8.11.05).

 

בעקבות יוזמתו של ראש הממשלה דה וילפאן בחודש ינואר 2006, להעביר באופן מזורז חוק תעסוקה חדש הנקרא CPE (Contrat Premiere Embauche) – צמחה מחאת הסטודנטים. חוק זה מאפשר את פיטוריו של עובד עד גיל 26 ללא צורך בהסברים. הצעירים טענו כי חוק ה-CPE עלול לפגוע במצבם הסוציאלי וייצור דור שלם של חוסר יציבות. אך וילפאן סבר כי החוק יביא לירידה באבטלה בקרב הצעירים בצרפת שעומדת על 23 אחוזים, פי שניים משיעור האבטלה בכלל האוכלוסיה (הנדלר, 18.04.06). המשבר תם רק לאחר שהממשלה נכנעה לדרישות המפגינים, וביטלה את חוק ה-CPE. (L`express, 14.04.06).

 

שאלת מחקר

מהן תכונות היסוד במנהיגותו של דומיניק דה וילפאן, המאפיינות את תפקודו כראש ממשלת צרפת מול המשברים מבית, בין החודשים אוקטובר 2005 – אפריל 2006?

 

ניתוח מקרה הבוחן בעבודה זו יתבצע לאור שלושה דגמים תיאורטיים. האחד הוא הדגם של המנהיג התועמלן מול המנהיג המתווך של לאסוול כפי שמסביר אותו רוברט דאל. המרכיב השני הוא שלושת טיפוסי הסמכות הלגיטימית של מכס וובר: רציונלי, מסורתי וכריזמטי. הדגם השלישי הוא, המנהיג הכריזמטי האישי מול המנהיג הכריזמטי החברתי של האוול.

 

גוף העבודה מחולק לשלושה פרקים, הפרק ראשון מציג את הרקע האישי והפוליטי של וילפאן. הפרק השני עוסק במנהיגותו של וילפאן ביחס למשבר המהגרים, והפרק השלישי דן בגורמים למחאה ובמנהיגותו של ראש ממשלת צרפת לפיתרון המשבר.

2. רקע תיאורטי

 

במאמרו על האדם הפוליטי, מביא רוברט דאל את הגדרתו של לאסוול לשני סוגי המנהיגים: התועמלן והמתווך. (דאל, 1976).

המנהיג התועמלן מעמיד לעצמו מטרה המקדשת את האמצעים, ועושה כל מאמץ כדי לממש את מטרתו. התועמלן נהנה להכות את הקהל בתדהמה בנושאים חברתיים וכלכליים, מחרחר ריב סביב עמדותיו, ומעורר את תגובתו האמוציונלית של הקהל. המנהיג התועמלן אינו מעוניין בהמון פרטים טכניים שבהם תלוי מנהל מצליח, אלא מתרכז במטרה הסופית שאליה הוא מעוניין להגיע. מנגד, המנהיג המתווך מעוניין בפתרון הסכסוך על פני פתרון צודק. מטרתו היא שמירה על הסדר הקיים ומניעת חיכוכים שאינם מחויבי המציאות. המתווך הינו אופורטוניסט המגיב לדעת הקהל. במילים אחרות ניתן לומר כי המתווך מצטרף להלך רוחו של הציבור – התועמלן יוזם אותו.

 

מכס וובר מבדיל בין שלושת הטיפוסים השונים של סמכות ותיאום מחייב של האזרח כלפי המנהיג (וובר, 1976). הטיפוס הראשון הוא הסמכות חוקית, הפרט בחברה מקבל על עצמו לנהוג בהתאם  למערכת החוקית של המדינה, וכחלק מחוקי החברה הוא מקבל את סמכותו של המנהיג. המנהיג שואב את כוחו מהחוק ולא להיפך, ולכן המחויבות אינה כלפי האיש אלא כלפי החוק בלבד. בסמכות החוקית המנהיג זוכה במשרה כמו כל פקיד ציבור אחר – לפי  הגדרות החוק. האדם המציית עושה זאת מתוקף השתייכותו לקבוצה. רק בעל הכשרה מתאימה, ראוי למשרה רשמית.

 

הטיפוס השני הוא הסמכות המסורתית, המנהיג הוא אישיות המייצגת מסורת של אותה חברה. כאן יש שילוב בין אישיות ומסורת, כאשר שני האלמנטים חוברים יחדיו ומהווים בסיס לסמכות המסורתית. הטיפוס הזה של סמכות אינו רלוונטי לעבודה זו, לכן נסתפק בהגדרה זו.

 

הטיפוס השלישי הוא הסמכות הכריזמטית. המנהיג הכריזמטי יוצר סביבו קהל מעריצים המייחסים לו תכונות וכשרון יוצאים מן הכלל, ומצייתים לו שלא מתוקף חוקים או מסורת אלא מעצם אישיותו הכובשת. ההכרה כוללת מסירות לחזון המנהיג, ומבוססת על זיקה רגשית של המנהיג לקהילה – כפי שמגדירה זאת דוידוביץ`-אפשטיין: "למנהיגים הכריזמטיים יש השפעה רגשית ניכרת על המונהגים שלהם" (דוידוביץ`-אפשטיין, 2005, ע` 116). הציות למנהיג הכריזמטי הוא ציות לאיש, לבשורתו, לגבורתו ולתכונותיו.

 

ההנחה הראשונית בעבודה זו היא, שאלו מושגים טהורים שאינם קיימים במציאות אך השימוש בטיפוסים התיאורטיים הללו מאפשר לסווג מנהיגים פוליטיים לפי אופי התנהלותם. ברם, בידוע הוא שבמדינה דמוקרטית מערבית הסמכות מעוגנת במערכת חוקית, ובמטה מנהלי ביורוקרטי לחלוטין. לכן לא נתעמק במאפייניו של המטה המנהלי בכל סמכות, משום שבמדינה דמוקרטית מערבית המטה המנהלי חייב להיות חוקי-רציונלי-ביורוקרטי. אולם ניתן לבחון מנהיגות מסוימת על פי היחסים בין המנהיג והמונהגים, האם הם קרובים להיות מבוססים על מסורת, האם מדובר במנהיג כריזמטי, או שמא אין המנהיג מבסס את שלטונו אלא על החוק גרידא.

במאמרו "שני פנים לכריזמה" מסביר האוול את ההבדל בין המנהיג הכריזמטי החברתי לבין המנהיג הכריזמטי האישי (Howell, 1988).

האוול בניגוד לוובר, אינו עוסק במהות הכריזמה אלא במאפיינים של כריזמה המיוחסת למנהיגים בעלי כושר ביטוי גבוה, היודעים לעשות שימוש חיובי בתקשורת לצורך העברת מסרים קצרים ומשכנעים. מנהיגים אלו מלהיבים את הציבור בדבריהם, בעלי הופעה מרשימה, קסם אישי ובטחון עצמי. לדוגמא: ביל קלינטון, טוני בלייר ובנימין נתניהו. המנהיג הנדון בעבודה זו –דומיניק דה וילפאן נכלל תחת קטגוריה אחת עם מנהיגים אלו בסגנון דיבורו המרתק את השומע, בעמידתו הבוטחת מול קהל, ובאופן שבו הוא משתמש בתקשורת לקידום מעמדו הפוליטי (France2, 12.09.05). כעת נתאר את שני הסוגים של המנהיג הכריזמטי – האישי והחברתי. 

 

המנהיג הכריזמטי החברתי גורם לאזרחים לחוש שהם שולטים בגורלם, הוא מבטא את מטרותיהם ואת צרכיהם, ומאפשר אוטונומיה ומימוש עצמי של המונהגים. המנהיג החברתי מעניק תחושה של אינדיבידואליות ומילוי צרכי הפרט, ומעודד חשיבה של הפרט על עצמו. המנהיגות החברתית על פי האוול משגשגת בתקופות משבר, משום שהיא מקיימת תקשורת דו כיוונית שבה המנהיג רותם את חזונו לשאיפות המונהגים.

 

המנהיג האישי הכריזמטי מצפה מתומכיו לציות ללא תנאי. המנהיג האישי פועל על פי הבנתו ולא על פי הבנת האזרחים – שהם תומכיו הפוטנציאלים במדינה הדמוקרטית, ולא לפי רצונותיהם ותשוקותיהם. להיפך המנהיג האישי רואה באזרח אובייקט הנתון למניפולציה. הגורם העליון המכוון את המנהיג האישי הוא, חזון אישי. בעת משימה או משבר, המנהיגות האישית הינה בעלת טווח השפעה קצר על המונהגים, משום שהיא מקיימת תקשורת חד כיוונית בהתאם לאינטרס והדעה האישית של המנהיג. בעת משבר, הביטחון בהסכמת הציבור לרצונות המנהיג מוטלת בספק.

 

השערות מחקר

 

אנו נטען כי אופן התמודדותו של ראש ממשלת צרפת דומיניק דה וילפאן מול משבר המהגרים, מושפעת ממנהיגות שאיננה כריזמטית אלא מבוססת על סמכות חוקית בלבד.

 

אנו נטען כי מחאות הסטודנטים קמו כתוצאה ישירה מאופי מנהיגותו של וילפאן שפעל כמנהיג תועמלן, והצליח לעורר את תגובתו האמוציונלית של הקהל. כמו כן נטען כי התנהלותו כמנהיג אישי, היוותה גורם מכריע לפרוץ המהומות.

 

אנו נטען כי בהתמודדותו מול מחאות הסטודנטים הוכח בשנית כי אינה מאופיינת במנהיגות כריזמטית, אלא במנהיגות המבוססת על סמכות רציונלית. בנוסף נטען כי התנהלותו כמנהיג אישי ולא חברתי, השפיעה על תפקודו מול משבר זה.

 

3. דומיניק דה וילפאן – רקע אישי ופוליטי

 

דומיניק דה וילפאן נולד ב-14 בנובמבר 1953 במרוקו, למשפחת צרפתית בעלת שם. אביו היה דיפלומט וחבר בסנאט הצרפתי. בשל תפקידיו של אביו, דומיניק בילה את עיקר שנות נעוריו מחוץ לצרפת – באפריקה, בארצות הברית ובאמריקה הלטינית. בשנת 1980 סיים דה וילפאן את לימודיו בבית הספר היוקרתי L`ENA (Ecole nationale d`administration), ובדומה לראשי ממשלה ונשיאים של צרפת שצמחו מבית הספר הלאומי למינהל – גם דרכו היתה סלולה לפוליטיקה. דה וילפאן החל את דרכו כצוער במשרד החוץ של צרפת. בין השנים 1984-1992 נשא בתפקידים שונים בשגרירויות צרפת: בארצות הברית ובהודו. בשנת 1995 בעת כהונתו כמזכיר הכללי של ארמון האליזה, הואשם דומיניק דה וילפאן כאחראי הישיר לכשלון הנשיא שיראק בבחירות לאסיפה הלאומית וכתוצאה כך גם לפיזור הפרלמנט על ידי הנשיא. בעקבות זאת הציע דה וילפאן את התפטרותו לנשיא, אך שיראק סירב לקבל אותה והמשיך לאמץ את דה וילפאן כבן טיפוחיו וסימן אותו כיורשו העתידי בתפקיד הנשיאות. (premier-ministre, 31.05.05).

 

בשנת 2002 נבחר שיראק לקדנציה שניה כנשיא, ומינה את דה וילפאן לשר החוץ שהחליף את הוברט וודרין בתפקיד. במהלך כהונתו כשר החוץ, מתח וילפאן ביקורת על מדיניותה של ארצות הברית והפלישה לעיראק, ואמר: "המדיניות הישראלית בחודשים האחרונים ובשנים האחרונות מוכיחה בבירור, שאם אתה סבור שרק דרך ביטחון וכוח תוכל למצוא פתרונות - טעות בידך" (Ynet, 18.10.03). וילפאן כיהן גם כשר לענייני פנים, לאחר התפטרותו של סרקוזי (סרקוזי הוא יושב ראש מפלגת ה-UMP, מפלגתם של וילפאן ושיראק שנוצח על ידי סרקוזי בתוך המפלגה).

 

דה וילפאן מונה לתפקיד ראש הממשלה על ידי הנשיא שיראק לאחר התפטרותו של ראש הממשלה רפראן. שהתפטר בעקבות המפלה הקשה שנחל במשאל העם בצרפת על אימוץ החוקה האירופאית, כאשר רוב המצביעים התנגדו להצעה. (וואלה, 31.05.05).

בחודש אוקטובר 2005 פרצו מהומות המהגרים בפרברים של פריז, שהתפשטו ברחבי צרפת כולה. וילפאן הכריז על הענקת סמכות בידי הנציגים האזוריים להטיל עוצר, כדי לבלום את ההתפרעויות, ולאחר כעשרים יום שכחו המהומות. (Metout,  8.11.05).

דה וילפאן הודיע בינואר 2006 על יוזמתו לחוקק את חוזה העבודה הראשון – CPE, המתיר לפטר עובד עד גיל 26 ללא הסברים במשך השנתיים הראשונות. הצעירים התנגדו לחוק זה בכל תוקף, ולכן יצאו להפגין ברחובות. האיגודים הצטרפו אל הסטודנטים וכך מחנה השמאל כולו, גם חלקים ממפלגתו של וילפאן החלו למתוח ביקורת כנגד החוק. לבסוף למרות התעקשות מצידו של וילפאן בוטל החוק, והשובתים ניצחו את הממשלה ואת וילפאן עצמו. (Barjon, 16.03.06).

בחודש אפריל 2006 התפוצצה פרשת "קלירסטרים" (Clearstream), העוסקת בהלבנת כספים והחזקת חשבונות בנק מחוץ לצרפת. לפי הדיווחים ניסה וילפאן להפליל את יריבו הפוליטי ניקולה סרקוזי, במעורבות בפרשה. השמועות הללו פוגעות במישרין במעמדו הפוליטי, ואף הביאו לדרישה מהתקשורת להתפטרותו של וילפאן מראשות הממשלה.(Le Monde, 29.04.06).

4. משבר המהגרים

 

4.1. ראש ממשלה טרם משבר

ראש הממשלה דומיניק דה וילפאן לא נבחר לראשות הממשלה על ידי העם, אלא מתוקף סמכותו של נשיא הרפובליקה הצרפתית אשר בכוחו למנות לו ראש ממשלה. כישלונו של ראש הממשלה ז`אן פייר רפראן במשאל העם על החוקה האירופאית הביא להתפטרותו, ולמינויו של וילפאן לראשות הממשלה (L’express, 01.06.05). מכאן שתפקידו ומנהיגותו של דה וילפאן מבוססים מלכתחילה על סמכות חוקית, משום שבחירתו של וילפאן אינה מייצגת באופן ישיר את רצון העם  ואת אמונתו בוילפאן האיש, בדרכו ובחזונו – אלא את רצונו של אדם אחד בלבד, הנשיא שיראק.

 

מתחילת הקדנציה ברור היה שהאתגר העיקרי של דומיניק דה וילפאן, הוא ההתמודדות מול האבטלה הגואה בצרפת, אך היחס הכללי בצרפת שידר ספקנות הנובעת ממתח סוציאלי גואה. רמת האהדה כלפי וילפאן מלכתחילה היתה נמוכה וכך גם הציפיות ממנו. לפי סקר המובא בעיתון ל`אקספרס (Helene, 09.06.05), היחס החיובי שלו זכה וילפאן בתחילת כהונתו כראש ממשלה – הינו הנמוך ביותר שזכה לו ראש ממשלה בצרפת בעשרים השנים האחרונות. רק 26% רואים בו כקרוב אליהם, ו- 63% מהנשאלים אינם מאמינים ביכולתו להפחית את רמת האבטלה. 

 

מנתונים אלו ניתן להבין שוב עד כמה מנהיגותו של וילפאן איננה מבוססת על כריזמה, אלא על סמכות חוקית שממנה שואב וילפאן את כוחו כמנהיג. העניין המרכזי ביחסים בין המנהיג הכריזמטי לבין הציבור – הוא כפי הגדרתו של וובר: "צורה רגשית של זיקה לקהילה" (וובר, 1976, ע` 46). זיקה רגשית זו בין וילפאן לציבור אינה קיימת, הן משום שמעולם לא עמד לבחירות, והן משום שהיחס של הציבור כלפי מנהיגותו היה מלכתחילה מאופיין בספקנות לגבי כישוריו לשפר את מצבה הכלכלי בצרפת.

 

4.2. הרקע למהומות המהגרים – ותגובת דה וילפאן

צרפת היא המדינה המכילה בתוכה את אוכלוסיית המהגרים הגדולה ביותר באירופה, בערך כשישה מיליון תושבים. רובם היגרו מצפון אפריקה לאחר מלחמת העולם השניה, והתיישבו סביב הערים הגדולות בצרפת, כדוגמת פריז, ליון ומרסיי.

האבטלה בקרב המהגרים: מנתונים רשמיים עלה כי בשנת 2005, 17.4% מהמהגרים היו מובטלים, בהשוואה ל-9.2% בקרב לא-מהגרים. הסוציולוג ז`אן-פרנסואה אמדיאו טוען כי בידו מחקר המוכיח שאדם בעל שם צרפתי, סיכוייו להתקבל לעבודה הם ביחס של פי חמישה יותר טובים מאדם בעל שם צפון-אפריקני עם קורות חיים דומים. (אצל: פרבר, 09.11.05).

בחודש אוגוסט 2005 פרצו מספר שרפות גדולות בפריז בבניינים ישנים. עלתה הטענה כי הבניינים אינם ברמה בטוחה מספיק, והמהגרים המתגוררים בפרברים העניים נפגעו יותר מכל בשרפות אלו. מאז אביב 2005, מתו 48 אנשים בשריפות בבניינים בפריז. (31.08.05 L`express,).

 

אירוע המוות של הנערים המוסלמים שהתחשמלו במהלך מרדף משטרתי, אמנם הלהיט וגרם בין היתר למהומות המהגרים באוקטובר 2005, אך למעשה לא היה יותר מקש ששבר את גב הגמל.

בתגובה למהומות הודיע ראש הממשלה דה וילפאן, כי החזרת הסדר הציבורי היא "המחויבות מספר אחת". לכן תגובתו המרכזית של וילפאן למהומות היתה שימוש בחוק משנות ה-50, המאפשר לנציגים האזוריים בצרפת להטיל עוצר אם המצב דורש זאת. (Mettout, 08.11.05; Schnieder, 08.11.05). דה וילפאן הזהיר כי מפירי העוצר יישלחו למעצר של עד חודשיים. הוא ביקש להציג חזות אימתנית כדי להחזיר את הסדר הציבורי על כנו. "ננקוט בכל האמצעים... בדרך אחראית", אמר. (אצל: פרבר, 8.11.05).

 

דה וילפאן נשען על חוק כדי להכריח את האזרחים לחדול מהתפרעויות. בניסיונו להחזיר את הסדר הציבורי הוא איננו פונה אל האזרחים עצמם כדי להפסיק את המהומות, ואינו  מנסה לפנות אל הרגש או ההיגיון של המתפרעים. וילפאן לא מבסס את הציות של האזרח על ידי מנהיגות כריזמטית אלא על בסיס החוק גרידא, ובכך מפעיל סמכות חוקית. כך ניתן להבין טוב יותר את הרקע לפרוץ המהגרים, משום שהתיאום המחייב המבוסס על סמכות חוקית נובע מתוך תחושת השייכות לקבוצה, שאינה קיימת כלל בקרב המהגרים.

 

כהמשך לתגובת הנגד למהומות המהגרים, הודיע דומיניק דה וילפאן כי הממשלה תהדק את הפיקוח על ההגירה למדינה. בין היתר הוחלט כי נישואים בין אזרחי צרפת לזרים לא יוכרו באופן אוטומטי על ידי הקונסוליות. וילפאן טען כי הממשלה זקוקה ליכולת לאכוף חוק כנגד פוליגמיה, משום שרבים מן המתפרעים הם מבני משפחות פוליגמיות, וקיים קשר ברור בין החוסר בדמות האב לקשיים חברתיים. הממשלה והעומד בראשה תוקפים בצעדים אלו בכלים חוקיים את הסיבות שהובילו לדעתם לאלימות בפרברי המהגרים. הבסיס למנהיגותו של וילפאן הינה החוק, משום שהן בטווח הקצר והן בטווח הארוך אופן פעולה בו הוא נוקט לצורך פיתרון המשבר, הינו על בסיס חוקי לחלוטין, וזאת תוך כדי תקיפה חזיתית של ציבור המהגרים, את זכויותיהם ואת ערכיהם המשפחתיים. (וואלה, 29.11.05).

 

משבר המהגרים צמח מתוך הזעם של המהגרים וילדיהם כלפי ממשלת צרפת, כלפי הצרפתים, ויש הטוענים גם כלפי העולם המערבי כולו. ההתקוממות הינה כנגד אפליה על בסיס גזע ודת. אוכלוסיית המהגרים חשה מנוכרת למדינה ולציבור הצרפתי, וכתוצאה מכך רמת הציות לסמכות החוקית ירודה מאוד, וככל שתחושת הניכור גוברת גובר אי הציות – זהו המקור לפרוץ המהומות.

תחושות אלו של המהגרים באו לידי ביטוי באופן קיצוני לאחר האירוע שבו התחשמלו הנערים במהלך מרדף משטרתי ולא בכדי, משום שלדעתם הדם האפריקאי/ערבי/מוסלמי שווה פחות בצרפת. די בניתוח הזה, כדי להבחין בבירור כי התנהלותה של קבוצת המהגרים והציות שלה כלפי החוק הצרפתי לא נובעים מתוך רצון אישי והערצה למנהיג, אלא מתוך חובת הציות לחוק. למעשה, המהומות הן תוצר ישיר לחוסר הרצון לנהוג לפי מערכת החוקים, דהיינו יש כאן ביטוי לסדקים בסמכות החוקית, הנובעים מחוסר תחושת השייכות של המהגרים לחברה הצרפתית. ציבור המהגרים אינו נוהה אחר מנהיג מסוים, אינו מעריץ אותו ואת חזונו – להיפך הציבור מתנגד למנהיג, ולדרכו הכלכלית כמייצגת את הימין בשלטון.

 

 

5. מחאת הסטודנטים

 

בחודש ינואר 2006 הודיע דומיניק דה וילפאן על כוונתו להעביר את חוק "חוזה העבודה הראשונה", חוק ה-CPE (Contrat Premiere Embauche). החוק מאפשר את פיטוריו של עובד עד גיל 26 בשנתיים הראשונות בעבודה ללא צורך בהסברים, כדי להגמיש את חוקי התעסוקה בצרפת, ובכך להוריד את רמת האבטלה בקרב הצעירים. כיום המצב הוא שקשה מאוד לפטר עובד, ומשום כך נמנעים המעסיקים ככל האפשר מגיוס עובדים חדשים. דה וילפאן ראה בתוכנית זו להורדת רמת האבטלה, מקפצה לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2007. (הנדלר, 18.04.06).

 

כתוצאה מיוזמה זו פרצה מחאת הסטודנטים, אליהם הצטרפו איגודי העובדים ותלמידי התיכון. הם טענו כי החוק רק יחריף את מצבם הקשה של הצעירים, ויהפוך אותם לחסרי ביטחון כלכלי. לטענתם, המעסיקים ינצלו את החוק החדש ויחליפו עובדים כל שנתיים וכך ישמרו על זכותם לפטר עובדים ללא הסבר. (פרבר, 28.03.06).

 

דה וילפאן בחר להעביר לבדו את חוק ה-CPE, ולא התייחס לרצונם של האזרחים או לדעתם של איגודי העובדים רבי העוצמה, למרות העובדה שמעולם לא עמד לבחירות. וילפאן בחר להשתמש בהליך מזורז להעברת החוק, ללא דיון מסודר בפרלמנט. (הנדלר, 18.04.06). כך מדווח גם השבועון "לה נובל אובסרבטור", כי ראש הממשלה בחר לבדו בפרוייקט הזה, ללא שיתוף וללא עדכון השרים בממשלתו לגבי פעולותיו השונות. הוא לא קיים שום דיאלוג עם הממשלה או עם הפרלמנט, ולכן מדובר בחוזה האישי של וילפאן. "זהו עניינו, הוא עושה זאת כנגד סרקוזי כדי להפגין נוכחות פוליטית חזקה יותר". (Barjon, 16-22 Mars 2006). בהמשך וילפאן אף הודה בכך ואמר: "זה נכון שניסיתי ללכת מהר מדי" (L`express, 16.03.06).

 

תיאור יוזמתו של וילפאן להעברת חוק ה-CPE, המחאות שגרר חוק זה, והאופן המזורז שבו ניסה להעביר את החוק – תואמים לחלוטין לתיאור המנהיג התועמלן.

דה וילפאן התגלה כמנהיג המעמיד לעצמו מטרה וחותר אליה בכל כוחו. כמו התועמלן גם וילפאן היכה את הציבור בתדהמה בחוק ה-CPE מבחינה חברתית וכלכלית, הוא חירחר ריב סביב עמדתו לגבי החוק, ועורר את תגובתו האמוציונלית של הציבור כולו. וילפאן הוכיח כי אינו מעוניין בפרטים טכניים שבהם תלוי מנהל מצליח, אלא מתרכז במטרה הסופית שאליה הוא מעוניין להגיע, ומשום כך בחר להשתמש בהליך המזורז שמנע דיון מסודר בפרלמנט. מטרתו העליונה של וילפאן אינה פתרון הסכסוך אלא פתרון צודק, ומשום כך לא נמנע מיצירת חיכוכים בין הדעות השונות כפי שהיה נוהג המנהיג המתווך.

 

ראינו אם כן כיצד וילפאן פועל כתועמלן המעורר על עצמו את זעם הציבור על ידי חוק ה-CPE. כמו כן וילפאן לא התעניין בפרטים טכניים בהם תלוי מנהל מצליח, והעביר את החוק ללא דיון מסודר בפרלמנט. מרכיב נוסף ומשמעותי במנהיג התועמלן שמופיע התמודדותו של וילפאן מול מחאת הסטודנטים, הוא חוסר גמישות בדרך למטרה.

איגודי העובדים מעודדים מהצלחתם בהפגנות כנגד חוק ה-CPE, הציבו אולטימטום לנשיא  שיראק לביטול החוק עד ה-17 באפריל. הם טענו כי "יש לבטל את החוק במהירות, כדי לאפשר מקום לדיון ופתיחת משא ומתן על מצבם של הצעירים, חוסר הביטחון הכלכלי והאבטלה" (L`express, 05.04.06). חוסר הויתור של דומיניק דה וילפאן בעניין החוק, בלט מאוד. בעת שהמערכת הפוליטית כולה וחבריו למפלגה בכללה, קראה לשינוי התוכנית ופשרה בין הממשלה והצעירים – וילפאן עמד מנגד כמו חומה בצורה. וילפאן לא הסכים לוותר ולסגת אפילו לא שעל אחד מתוכניתו כפי שהציג אותה בפני הציבור (פרבר, 15.03.06). בהמשך הבין וילפאן שהוא מוכרח ליצור דיאלוג, לכן הציע לשאת ולתת עם המתנגדים לחוק – אך ללא התחייבות לפשרה (פרבר, ה. 20.03.06). בשלב השלישי עקב הדרישות המתגברות לביטול החוק, הסכים דה וילפאן לקיים דיאלוג עם המתנגדים כדי לשנות חלקים מסוימים אך בשום אופן לא הסכים לסגת מהחוק כולו. (פרבר, 22.03.06).

 

אנו עדים למנהיג שמטרתו עומדת לנגד עיניו, ומשנס את כל כוחותיו כדי להוביל את הציבור אחריו לאותה מטרה. לשאלה בעניין הצעת חוק ה-CPE, מי הוא המוביל ומי הוא המובל – המנהיג או הציבור, ברור מאליו שוילפאן מנסה להוביל את הציבור אחרי מטרותיו. דומיניק דה וילפאן תכנן את הישורת האחרונה לפני הבחירות לנשיאות, בדמות תוכנית שתוריד במהירות הבזק את רמת האבטלה הגבוהה בקרב הצעירים בצרפת. לצורך תוכניתו זו, שם את כל כובד משקלו הפוליטי בכדי לגבור על יריבו החזק – השר לענייני פנים ניקולה סרקוזי. זהו העיקרון בדגם של האוול המגדיר את המנהיג הכריזמטי האישי, המוביל את הציבור לעבר מטרותיו – מול המנהיג הכריזמטי החברתי שפועל על פי דרישות הציבור. אופי המנהיגות של דה וילפאן במחאת הסטודנטים, מתאים לדברי בן גוריון שאמר: "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך". (אצל: ויקיציטוט).

 

מנהיגות כריזמטית אישית כפי שנקט בה דומיניק דה וילפאן, לא צלחה בעת משבר. נקודה זו הסביר האוול בכך שהמנהיגות האישית יוצרת תקשורת חד סטרית. כאשר המנהיג רותם את הציבור למטרותיו בלבד ואינו נשמע לרצון המונהגים – הציבור מסרב לקבל על עצמו מנהיגות אישית כפי שאכן קרה במשבר סביב חוק ה-CPE. ציבור הסטודנטים בפרט והצרפתים בכלל, לא הסכימו למנהיגות כריזמטית אישית בסגנון דה וילפאן. אליבא דהאוול האבטלה הגבוהה בקרב הצעירים בצרפת יוצרת מצוקה, שבה דועכת המנהיגות הכריזמטית האישית, משום שהחברה אינה מוכנה לקבל את מטרותיו של המנהיג על פני דרישותיה הדחופות.

 

 מנהיגותו האישית הבולטת של וילפאן, הביאה אותו למצב עגום מאוד – הנשיא ז`אק שיראק בכבודו ובעצמו שסימן את וילפאן כיורשו, דחק את וילפאן בעקבות דרישת האיגודים, ומנע את השתתפותו בשיחות שנועדו לפתור את המשבר בין הממשלה לסטודנטים. (הלר, 21.04.06;  פרבר,  06.04.06).

 

העובדה שהמפגינים לא הסכימו לשוחח עם וילפאן על הדרך לפיתרון המשבר, מוכיחה את הקושי של מנהיגות אישית בעת משבר. אך מעבר לכך היא מצביעה על ציות הנובע מסמכות חוקית בלבד, שכן מנהיגות בעלת סמכות כריזמטית כהגדרתו של וובר, אינה יכולה להתקיים כאשר הציבור אינו מוכן ללכת אחר המנהיג. כפי שנוכחנו בפרק הקודם, כך גם במחאות הסטודנטים – מנהיגותו  של וילפאן מבוססת על סמכות חוקית בלבד ולא כריזמטית או מסורתית. למעשה, וילפאן ביצע מהלך פוליטי רב חשיבות הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית, אך הוא לא הצליח לשכנע את הציבור ללכת אחריו ולתמוך בו. להיפך, ההתנגדות והמחאות לתוכניתו התעצמו מרגע לרגע, ואף השיגו את מבוקשן ואת כישלונו המוחלט של וילפאן – ביטול חוק ה-CPE.

 

סקר שנערך בקרב האוכלוסיה בצרפת, מציג באופן ברור ביותר את מצבו העגום של וילפאן מבחינה פוליטית. הממצא הבולט הוא ירידה ברמת ההערכה והפופולריות של וילפאן, המבטא את חוסר האהדה של הציבור כלפיו. 72% מהציבור הצרפתי אינו מרוצה כלל ממדיניותו של וילפאן בתחום הכלכלי-חברתי. לכן ברור כי הציות של האזרח מתבסס על סמכות חוקית בלבד, שהרי אינו אוהד כלל את ראש הממשלה. (L`express, 05.04.06).

 

הנשיא שיראק בחר לאחר התייעצות עם דה וילפאן, לוותר ולסגת מהחוק כולו. זהו כשלונו המוחלט של וילפאן. וילפאן פעל כתועמלן ועורר עליו את זעמו של הציבור, כמנהיג המבסס את סמכותו על החוק בלבד – לא הצליח וילפאן ליצור דיאלוג עם הציבור, וכמנהיג אישי לא שרד את המשבר בין הממשלה והסטודנטים. תגובתו הרשמית של וילפאן להודעת הנשיא היתה: "מצער אותי לומר זאת, אך הציבור לא הבין כהלכה את החוק" (פרבר, 10.04.06). קשיי התקשורת בין וילפאן לבין הציבור מוכיחים שלא היתה סמכות כריזמטית, ומציגים את הקושי של המנהיג האישי להעברת מסרים בעת משבר.

 

בית הנבחרים הצרפתי קבר את חוק ה-CPE ונכנע לדרישות השובתים כנגד החוק ב- 14.04.06, זמן קצר קודם פקיעת האולטימטום שהציבו השובתים בפני הממשלה. סקרים שנערכו לאחר קבורת החוק הציגו את הנסיגה במעמדו של וילפאן ב-15 נקודות במהלך מחאות כנגד חוק ה-CPE, ורק 30% מהצרפתים ראו בו דמות חיובית. (L`express, 14.04.06).

 

מנהיגותו של וילפאן מול מחאת הסטודנטים, משלבת בתוכה מספר אלמנטים. א. מנהיג תועמלן בעצם העלאת היוזמה, באופן העברת החוק, ובהתמודדותו מול מתנגדיו. ב. מנהיגות המבוססת על סמכות חוקית בלבד, כאשר אין שום יחס של "זיקה רגשית לקהילה". ג. אופי מנהיגותו כמנהיג כריזמטי אישי, הרותם את הקהל לרצונו האישי ולא נשמע לרצון הקהל. כל אלו הובילו לכישלונו הפוליטי המוחלט של וילפאן וכותרתו – ביטול חוק ה-CPE, שבעקבותיו נאלץ דומיניק דה  וילפאן להודיע קבל עם ועולם כי: "אין לי שאיפות נשיאותיות". (Ynet, 10.04.06).

6. סיכום ומסקנות

 

בעבודה זו בדקנו את מנהיגותו של דומיניק דה וילפאן, לאור שלושת הדגמים התיאורטיים: המנהיג התועמלן מול המתווך של לאסוול, תיאום מחייב הנובע מסמכות חוקית מול סמכות כריזמטית של וובר, ומנהיג כריזמטי אישי מול המנהיג החברתי של האוול.

 

המסקנות בעבודה זו לגבי אופי מנהיגותו של דומיניק דה וילפאן, בתפקודו מול המשברים מבית, משבר המהגרים ומחאת הסטודנטים:

מחאות הסטודנטים קמו כתוצאה ישירה ליוזמתו ותמיכתו של וילפאן בחוק ה-CPE. וילפאן פעל כתועמלן המכה בתדהמה את הקהל בעניינים חברתיים וכלכליים, ועורר את תגובתו הרגשית ואת זעמו של הקהל. האופן שבו סירב להתפשר לגבי החוק, מוכיח את דבקותו במטרה כמנהיג התועמלן העושה כל מאמץ להגשים את מטרתו. כמנהיג התועמלן ויתר דה וילפאן מראש על פרטים טכניים בהם תלוי מנהל מצליח ולא איפשר דיון מסודר בפרלמנט, משום שעבור התועמלן המטרה מקדשת את האמצעים.

 

וילפאן התמנה לראש הממשלה על בסיס סמכות חוקית, כאשר הנשיא שיראק השתמש בזכותו החוקית לבחור לו ראש ממשלה. חוסר האהדה שזכה לה וילפאן מתחילת כהונתו, הינה הירודה ביותר בעשרים השנים האחרונות – אין בסיס כריזמטי כלל. הדרך היחידה שבה הצליח להחזיר את הסדר הציבורי במהומות המהגרים היתה החייאתו של חוק משנות ה-50 המאפשר לנציג האזורי להטיל עוצר לפי שיקול דעתו. מכאן שסיום המהומות והציות של המהגרים לא נבע מתוך הערצת המנהיג אלא מתוך יראת החוק בלבד. הסמכות החוקית המבוססת על תחושת שייכות לקבוצה התערערה, בשל הניכור המתחזק בין צרפת והמהגרים.

בתמיכתו בחוק ה-CPE ביצע וילפאן מהלך פוליטי בעל ערך רב, מבחינה לאומית ואישית – אך לא הצליח לשכנע את הציבור ואת קובעי המדיניות בנחיצותו ובהצלחתו של המהלך. וילפאן לא זכה להערצת ההמונים ולא הצליח לקיים זיקה רגשית לקהילה שהיא מחוייבת המציאות במנהיגות בעלת סמכות כריזמטית, לכן הסקנו כי וילפאן הינו מנהיג בעלת סמכות חוקית גרידא.

 

במטרתו של וילפאן להעביר את חוק ה-CPE, קיים שילוב של אינטרסים: לאומי ואישי. טובת המדינה על ידי הורדת רמת האבטלה בקרב הצעירים בצרפת על פי אמונתו, וממילא מקפצה טובה לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2007 (לאו דווקא בסדר הזה). למען אמונתו ומטרתו האישית פעל וילפאן במלוא כוחותיו כמנהיג הכריזמטי האישי, המוביל אחריו את הציבור ולא מוכן להיות מובל על ידו, וזהו המקור לכישלונו. ביטול חוק ה-CPE נבע מכך שמנהיגות אישית בסגנון שנקט וילפאן לא מתאימה בעת משבר. בעת מצוקה על המנהיג ליצור תחושה של דיאלוג ומילוי צרכי הפרט, ואינו יכול לצפות מתומכיו לציות ללא תנאי.

כישלונו המוחלט של וילפאן נובע משילוב של שלושה מרכיבים: א. מנהיג תועמלן שעורר את זעמו של הקהל כנגד חוק ה-CPE. ב. סמכות המבוססת על החוק בלבד, המנהיג אינו מצליח לשכנע כלל בצדקתו. ג. מנהיג הפועל בשיטה אישית לחלוטין, מנסה וללא הצלחה יתרה לרתום אחריו את הציבור שאינו נשמע לו בעת משבר.

רשימה ביבליוגרפית

 

מקורות בעברית:

 

דאל, ר. (1976). "האדם הפוליטי". בתוך: ש. נ. אייזנשטדט, ע. גוטמן. י. עצמון. (עורכים), מדינה

            וחברה- סוגיות בסוציולוגיה פוליטית (143-159), תל אביב: עם עובד.

דוידוביץ`-אפשטיין, ר. (2005). "דפוסי התקשרות והיבטים תוך-נפשיים ובין-אישיים של 

            מנהיגות". מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית, 21, 115-135.

הלר, א. (21.04.06). "אני לא דני האדום". מעריב, עמ` 20-21.

הנדלר, ס. (18.04.06). "עשר מכות צרפת". מעריב, עמ` 22-23.

וובר, מ. (1976). "טיפוסים של סמכות ותיאום מחייב". בתוך: ש. נ. אייזנשטדט, ע. גוטמן. י. 

            עצמון. (עורכים), מדינה וחברה- סוגיות בסוציולוגיה פוליטית (34-48), תל אביב: עם עובד.

 

מקורות בלועזית:

 

Barjon, C. (16-22 Mars 2006). "La droite malade de Villepin". Le nouvel

            Observateur, 2158, 24-27.

Howell, J. M. (1988). Two faces of carisma. San Fransisco: Jossey-Bass.

 

מקורות אלקטרוניים בעברית: [On Line].

 

"דה וילפאן: איני שואף להיות נשיא צרפת". (10.04.06). Ynet. ynet.co.il.

"דה וילפאן יחליף את רפראן כר"מ צרפת". (31.05.05). וואלה. walla.co.il.

"דוד בן גוריון". בתוך: ויקיציטוט. he.wikiquote.org.

פרבר, ה. (20.03.06). "איגודים בצרפת הציבו אולטימטום לממשלה". אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (07.11.05). "כ-9,500 שוטרים אוכפים את העוצר".  אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (06.04.06). "מנהיגי האיגודים הציבו אולטימטום לנשיא צרפת". אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (28.03.06). "משטרת צרפת עצרה לפחות 100 בני אדם". אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (09.11.05). "צרפת: העוצר הוריד את רמת האלימות". אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (15.03.06). "צרפת: מחאות הסטודנטים נמשכות". אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (22.03.06). "ר"מ צרפת מוכן להתגמש בנושא חוק התעסוקה". אן. אף. סי. nfc.co.il.

פרבר, ה. (10.04.06). "שיראק הודיע כי ישנה את חוק התעסוקה החדש". אן. אף. סי. nfc.co.il.

"צרפת תהדק את הפיקוח על ההגירה". (29.11.05). וואלה. walla.co.il.

"שר החוץ הצרפתי נגד ישראל וארה"ב: אי אפשר רק בכוח". (18.10.03). Ynet. ynet.co.il.

 

מקורות אלקטרוניים בלועזית: [On Line].

 

"CPE : les syndicats réclament l’abrogation avant le 17 avril". (05.04.06). L`express.

            lexpress.mu.

"Dominique de Villepin : Premier ministre". (31.05.05). Portail du Gouvernement.

            premier-ministre.gouv.fr.

Helene, F. (09.06.05). "Dominique de Villepin veut fixer un cap d’action et de

            volonté". L`express. lexpress.mu.

"La piste criminelle se dessine dans l’incendie à Paris". (31.08.05). L`express.

            lexpress.mu.

"La presse française envisage la démission de M. de Villepin".    

            (29.04.06) . Le Monde. lemonde.fr.

"Le gouvernement se dit ouvert au dialogue". (16.03.06). Le Monde. lemonde.fr.

"L’emploi, priorité de Villepin". (01.06.05). L`express. lexpress.mu.

"Les députés français votent l’enterrement du Contrat première embauche". 

            (14.04.06). L`express. lexpress.mu.

Metout, E. (08.11.05). "Villepin couvre le feu". L`express. lexpress.fr.

Schneider, V. (08.11.05). "Villepin dégaine le couvre-feu". Liberation.liberation.fr.

"Villepin יvoque la prיsidentielle sur RMC info". (12.09.05) . France2.

            Available at: http://info.france2.fr/dossiers/france/14497108-fr.php?page=3  

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל benjamin1789 אלא אם צויין אחרת