55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להתמודד עם פסיכופתולוגיה

קוד חופשי

הסבל אינו המטרה הוא בן הלוויה של ההתמודדות  שהיא אמהּ הגדולה של הצמיחה להרצאות:  054-5753522

פרידה לנצח – לזכרה של מירב קנר ז"ל

בהתחלה היינו בריאים. אחר כך מחלת הנפש האפילה את השמש של חיינו. אז הכחשנו לא אבינו בשום פנים ואופן להאמין. נפלנו חזור ונפול. בתי החולים היו לחם חוקנו. חושך עטף אותנו בזרועותיו המסמאות והמגוננות כאחד.

 

יום אחד, לא נזכור בדיוק מתי, נפל האסימון. התחלנו לשתף פעולה. תרופות ופסיכותרפיה נטפו טיפין טיפין והעיקו יחד עם המחיר הרובץ שנגבה מאיתנו. תקווה מחודשת התחילה לנשב בנו. חלמנו בלילה שאולי אפילו נחזור להיות מה שהיינו.

 

שגרה. יום רודף יום רודף ירח רודף שנים. תקווה הולכת ונגוזה. כנר דועכת. באיטיות אך בהתמדה. עתה אנו יודעים שכבר לא נחזור להיות מה שהיינו.

 

מטפל מסור שואל ומייחל. מדבר על עולם חדש שעשוי להיפתח בפנינו. אנחנו לא בדיוק מבינים איך ומה. רק שאולי כן יש שביב סיכוי ותקווה שנחזור להיות מה שהיינו.

 

תחילה שום דבר לא משתנה. רק ההוא עוטף אותנו באהבה עילאית. רק אנו הלא בשלים מסוגלים לחוות לא מפותחת שכמותה. בלי משים אנו שוב תלויים באימא מדהימה שאוהבת.

 

ואז מתחילים כגלים גלים לצוץ המכשולים. התמודדויות שלפנינו כבמטה קסם צצות. מי ידע מי מושך חוטים נעלמים. כמשקולנים אנו מרימים בהדרגה עוד ועוד משקולות. קיבורות השרירים הולכות ומתעצמות. עוד נהיה חזקים אנו לעצמנו ממלמלים.

 

עדיין לא יודעים שההיא מתכננת להיפרד מאיתנו. אך מגיע היום. היא רומזת פעם אחת בעדינות. אנו מדחיקים בכל הכוח. אימא לא עוזבים!! זאת אנו באופן תת מודע לחלל העולם זועקים.

 

ופעם שנייה. אנו מהמציאות בזריזות נמלטים. ואז בעיטה קלה. אנו סופגים בשתיקה. תגידו, מה לא עושים למען אהבתה של אימא אהובה? ואז באה בעיטה נוספת. ממש מכאיבה. אנו עדיין ילדים שהלכו לאיבוד נאחזים בקרנות שמלתה.

 

אנו לא מבינים. אנו אבודים. אנו הרוסים. עדיף להדחיק. עדיף להכחיש. לא מוכנים להבין שאימא כה יקרה אותנו בפועל לכלבים משליכה.

 

יש לנו זמן להרבה הרהורים. לפעמים ממש חושבים ותוהים. האם כאשר היא בועטת היא באמת מתכוונת? האם בו זמנית היא גם בוכה? האם בהשליכה אותנו היא עדיין לנו דואגת? בטובתנו באמת רוצה? למה לנו ככה היא עושה???

 

והיא נחושה. חזקה. יודעת שאין ברירה. חייבת לבוא פרידה. עולם מדהים שבנה המטופל לא ידע מחכה לו ממש מעבר לפינה. זה תלוי בה! לכל תהליך יש תזמון. הן הגיעה השעה! חייבת לגרום לו להתנתק רגשית. לחתוך חזק את הבשר החי. הוא ירגיש גם ירגיש אך למזלו לא יבין. תהא בעיניו כנוטשת אולי אף כרוצחת שפלה.

 

בינתיים חיים חדשים על הכף מוטלים. בפועל מוות וחיים חדשים בערבוביה משמשים. שעון התהליך רץ ואוזל. עוד לחיצה ועוד לחיצה שפוצעת ממש. מכה היא ומכה ולא מרפה. מרגישה בתוכה כאברהם בעקידה הנוראה. אימא כואבת להחריד. ילד מזועזע זו ממש לא מילה.

 

למרות חרדתה העזה מאמצת כל כוחה. יודעת ללא ספק שאם ידבק בה ולא יעזוב גם אחרי הלחיצה הנוראה עוד עלול הוא להחמיץ את תחנת היציאה. הישאר לעד בבטנה? ואם הלחיצה הבאה תהיה אימתנית ולמעלה מכוחותיו המוגבלים? העלול הוא אפילו לאבד את חייו במו ידיו המשדרות זמנית חוסר אונים? או אז ישכח לעד מעתיד בעולם נפלא המצפה לו מעבר לפינה. מחלומו הגדול להיות יותר ממה שהיה.

 

אבל אלוהים אדירים היא זועקת. כמה בדיוק ללחוץ? באיזה מינון לתת הבעיטה כדי לאפשר בסופו של דבר צמיחה גואלת? למי פתרונים? לפעמים רק לאלוהים שבמרומים. הגדול מכל רואה ושומע משמיים עד תחתיות שאול.

 

דמעות מטפל על מות הילד הקט שלא צלח דרך מפרכת אינן מוחשיות ויתערבבו עם דמעות נוקשות של אם, שנותרה כה פצועה ומתייפחת. ועל ההפרדה, שהפכה לפרידה לנצח, בלב שבור נוצרת ומתפללת שלא תגיע לעולם פעם שניה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צביאל רופא אלא אם צויין אחרת