00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סין: בחזרה למשבצת הראשונה

הונג קונג זה בסין?

 
לא חשוב כרגע באילו נסיבות, מצאתי את עצמי לילה אחד בדירה הונגקונגית משופצת ומרוהטת לפי הצווחה האחרונה, כלומר אם בראש רשימת המעצבים שלכם עומד המעצב השוודי IKEA. השכירות לדירות בגודל של כ-70 מ"ר באזור ה"סיני" של הסנטרל ב-HK מגיעה לכ-1,000 $ לדירה ריקה לחודש, תוסיפו עוד 500$ לחודש אם אתם רוצים רהיטים, טלוויזיה, מחשב וכולי...

 

האזור ה"סיני" ב-central של הונג קונג מאופיין בבניינים לא גבוהים מדי, ישנים ברוב המקרים, מוקפים בחנויות לממכר דגים מיובשים או צמחי מרפא למיניהם. הדירות עצמן משופצות ובחלקן אף הפכו את המרפסות לחדרי שינה או מטבחים אי שם בשנות ה-70.

 

על הלחות הבלתי נסבלת של הקיום מפצים הדיירים במזגן, מטהרי אוויר, ושימו לב: de-moisturizer ,שאין לי שמץ של מושג איך הוא עובד. מצד שני, גם אף פעם לא הבנתי איך הרדיו שלנו קולט מוסיקה מהאוויר. הגודל כאן קובע מאד ולכן הכל צריך להיות בצימצום: הדירה נמוכה, המסכים דקים והקירות מנייר.

 

סיימתי עוד יום של פגישות מאוסות קרוב ל-6 בערב וישבתי לעשות מה שכל אדם שפוי אמור לעשות ביום שישי בערב בהונג קונג – לענות על האימיילים שהצטברו במשך היום...

בערך בשעה 23:00 החלטתי לא להיגרר למיטה ושלחתי את עצמי לשאוף אוויר צח. את המקלחת, חשבתי לעצמי, אעשה כבר אחר כך.

 

החלתי מקפץ במורד המדרגות ב-midlevels כשממולי עולים במדרגות הנעות נציגי כל העולם ואישתו: הודים, סינים, פיליפינים, צרפתים, תאילנדים, ישראלים, ועוד אחרים, זרים ומוזרים מהם. חלקם עצרו לשניה לתדלק את הכרטיס ה-octopus שלהם, כרטיס כל יכול שאיתו ניתן לשלם כמעט בכל מקום בהונג, וחלקם התבוננו באזרחי כל העולם, אלו שיורדים ואלו שעולים. עצרתי בדוכן ההונגקונגי שבו אני תמיד עוצר לתידלוק מיץ תפוזים. חציתי גשרים, ירדתי, עליתי, ושוב ירדתי עד lan kuai fong שהיה כמו תמיד, מלא ומגעיל. החלטתי לחזור למעלה. כשהגעתי שוב לאזור הסוהו התפתיתי לפנות ימינה לכיוון פאב אירי שבו ביקרתי פעם, כשבמקרה נתגלתה למולי סמטת מדרגות צרות, שיורדת בחזרה למטה.

 

בחרתי לנסות את מזלי בסמטה הנסתרת, כשאני משנן לי את עקרונות המלחמה למקרה שתהיה היתקלות בחמושים. הירידה במדרגות חשפה רחוב צר כשמשני צדדיו פאבים קטנים; ריח קטורת חזק עלה מאחד הדוכנים הסמוכים. ממול לאחד הפאבים האלו ישבה בחורה שלא הצלחתי לאמוד את גילה אבל כשעברתי לידה היא זרקה לעברי "בוא כנס, שב איתנו" ואחר כך: "מהיכן אתה?", באנגלית כמובן. לא יכולתי שלא להתאפק להתקיל אותה ב-5 ניחושים כשבסופם מובטח לה שהיא לא תגלה. עד שביקרתי בהונגריה, צרפת ועוד כל מיני מקומות אנטישמיים אמרתי לה שאני מישראל. אוצר המילים העברי שהיה ברשותה הצליח לשבור את את הדיסטנס ששמתי בינינו והסכמתי להצטרף אליהם לכוס שיכר טובה.

 

מספר פרטים לא אוכל לחשוף בפוסט זה, אבל הנה כמה דברים שהיו באמת: לפאב קראו Joyce is not here, היו בו השרותים הכי מעוצבים שראיתי בשנים האחרונות עם קירות צבועים באדום, מנורות אדומות ו-3 תמונות שתלויות כולן על מסמר אחד וקשורות בינן לבין עצמן בחוט דייגים. הדבר הכי חשוב בשרותים היה המנעול שמאפשר נעילה ופתיחה רק באמצעות רבע סיבוב, לא יותר ולא פחות.

 

מה יש בעיר הזאת הונג קונג שהופך אותה לכל כך נאהבת? איך זה שבמרחק של שעה נסיעה מסין אתה פוגש בגן עדן אורבני ואומר שלום לכל מה אנו מתעבים כל כך בסין? האם גם סין תוכל להיות הונג קונג יום אחד? אחרי הכל אלו סינים ואלו סינים...

 

 

 הרחובות הסואנים של הסנטרל

 

 

קשה להצביע בדיוק מה הופך את הונג קונג להונג קונג ולא לעוד עיר בסין, אבל אני לא מפסיק להתפעל מהעיר הזאת. איך לכל הרוחות הם בנו גורדי שחקים על הר בתוך ג`ונגל טרופי? בפעמים האחרונות גיליתי שכל הבניינים העיסקיים בסנטרל מחוברים אחד לשני ואדם יכול להלך לו ימים שלמים מבלי לצאת את מפלצות הפלדה אל הסאונה שבחוץ. ובג`ונגל האורבני שיצרו להם, האנשים נעים בתחבורה ציבורית יעילה ונקייה (עד כמה שאפשר...), הכבישים על ההר הולכים ומתפתלים בזוויות שונות ומשונות כמו היו מגלשות מים בלונה גל או באצ`קלונה, למי שמעדיף. הסינים עצמם דומה שהם מזן שונה, עדין יותר, נחמד יותר, כמו אותו שוטר אדיב שבכדי לעזור לי למצוא קו אוטובוס מסוים קרא בקשר לחבריו ואף שלף מפה שהייתה חבויה בכובע השוטר שלו בכדי לעזור לי באנגלית רצוצה להגיע למעוז חפצי. אולי זו כמות הזרים בהונג קונג שיוצרים את גן החיות האינטראקטיבי הזה, בין אם זאת האנגלייה בשנות הארבעים לחייה ששתתה יותר מדי, או המלצר הסיני ההומו, הטבח הרוסי, או המארח ההודי שכבר עובד 12 שנים בהונג קונג ועכשיו הוא מבטיח לא להשתולל מפני שאישתו חזרה להודו ואין מי שישגיח עליו.

 

 

השטח מוגבל באיים של הונג קונג, וכך גם הזמן. ידידי הנס – שוויצרי שנישא לבחורה הונגקונגית, חי בהונג קונג מהשנה בה נולדתי – אוהב להתמקח איתי על זמן. בכדי לקבוע עמו פגישה אנו תמיד נזקקים למקח וממכר של זמן. מפאת גילו הוא משתדל להקדים את השעה ואני מפאת גילי מנסה לאחר אותה. הוא תמיד מתחיל גבוה ובסוף אנו מגיעים לעמק השווה ואפילו שאני מאחר הוא מחייך בהבנה: "עומרי, ידעתי שתאחר ובגלל זה קבעתי איתך ב-18:30 כדי שנתחיל ב-19:00" – מכיר אותי המניאק.

 

 

המפגש עם הנס ואישתו, שבכיף יכלו להיות ההורים שלי, כלל שתיית קוקטיילים מוזרים בתוך תא קרור בטמפרטורה של מינוס 15 מעלות, וברמן הונגקונגי קירח, שהוסיף חטא על פשע, והוסיף ותידלק בקוקיילים שהפילו אותי עוד לפני ארוחת הערב. מ-LKF חתכנו ל-Kellet Island שהיה בעצם אי דייגים קטן, שהלך והתחבר לו לסנטרל ב-50 השנים האחרונות. שם, במועדון הפרטי של יורדי הים, אכלנו ארוחת ערב. מעניין לראות אישה שביום מעסיקה את עצמה בעזרה לניזקקים, מנהלת בתי תמחוי והתרמות לכפרים עניים בסין, ובלילה גוערת במלצר על כך שלא מזג נכון את היין ב-50 דולר. לא יכלתי יותר, היה לי חם. הלכתי לשרותים שבכיף נראו כמו מקום שהייתי יכול לגור בו. הבטתי בעצמי במראה ולא זיהיתי את עצמי. ניגבתי את פניי הרטובים במגבת כותנה נעימה.

 

בשארית כוחותיי נגררתי לעוד סיבוב משקאות ב-LKF, הפעם בעוד אחד מאותם בארים שאני לא נכנס אליהם אם אין מאחורי איזה מליונר צעיר. לאחר שסיימנו עוד בקבוק יין וחבריי הסתחבקו עם כל נפש חיה באותו פאב, איחלתי בהצלחה לזוג הקשישים ויצאתי לחוש את הלילה. תוך חצי שעה כבר הייתי בחזרה במלון – בגפי, מרוסק על המיטה.

 

 

העיר Shenzhen, שנמצאת מרחק של פחות משעה מהונג היתה המועמדת הטיבעית להיות הונג קונג של סין, אך האם היא תוכל להיות כזו? תרשו לי להיות פסימי ולומר שלא יקום ולא יהיה, לפחות לא ב-100 השנים הקרובות (או 200, כפי שאמר לי אתמול נהג מונית סיני). קשה לי, מהמקום בו אני יושב עכשיו, מושב אוטובוס מג`עג`ע, להיות אופטימי. קשה לי להבין את נהג המונית שעצר לי שעה קודם לכן ובמקום לדבר, הרים מקלות אכילה דימיוניים וקירבם אל פיו בתנועות הולכות ובאות מתוך קערת אורז בדיונית כמסמן שברוב חוצפתי אני מבקש לעצור מונית בשעה בה מדינה שלמה עוצרת לארוחת הצהריים. אני טומן את ראשי בין ידיי ואת אוזניי אני מכסה במוסיקה הבוקעת מתוך מכשיר מתוצרת "תפוח", לא מפני שאני מבקש לנתק עצמי מהעולם, נהפוכו, אינני נוהג לעשות כך בדרך כלל, אלא שמוסיקת פופ זולה הבוקעת מעליי מבקשת לכלותי. אני חש בחילה. השילוב  הזה של קפיצות, עצירות פיתאומיות, היפ הופ ציוני באוזניים מעורב בכתוביות קריאוקי מרצדות מול העיניים מאלצות אותי לסגור את המחשב הנייד...

 

ובאותו לילה הונגקונגי שילמתי את החשבון האחרון למלצר האנגלי ההומו, צפיתי בגיטריסטית ההונגקונגית מתנדנדת הביתה בין הסמטאות, ותקעתי מבט תמים בבחורה שישבה ממולי.

 

 

 

אחרית דבר

כעבור מספר חודשים ביקרתי שוב ב-Shenzhen. אין ספק שהעיר, כמו חברותיה הערים האחרות המתפתחות בסין, הולכת ונהיית ידידותיות יותר לסביבה, או במילים אחרות, לנו, הזרים. גם Ningbo, העיר שבה אני עובד, אוכל, ישן, מבלה, ויש האומרים גם חי, תהיה מקום שיהיה נחמד לגור בו בעוד כ-5 שנים, יש האומרים שכבר עכשיו. בשורה התחתונה, האנשים, זה מה שיעשה את ההבדל, בדיוק מאותה סיבה שהונגקונגים וטאיוואנים מתעקשים שהם לא סינים (?).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Omiz אלא אם צויין אחרת