00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הפנקס

מה שלא הורג - מחשל.

זה היה מקום עבודה הראשון שלי.מקום עבודה הראשון של מ-8:00 עד 17:00.
משרד ליבוא אישי של פרטי עיצוב לבית יוקרתיים במיוחד. חדר תצוגה אחד גדול.
דלתות, חלונות, תריסים בשווי של דירה בשרון.
ערימות קטלוגים של מיטב מעצבים איטלקיים לריהוט, תאורה, מטבחים, קרמיקה.
חלום של כל חובב עיצוב. כבר דמיינתי את עצמי יושבת ומדפדפת בקטלוגים בכל רגע פנוי. הבעלים חיפש פקידה. לענות לטלפון, להוציא חיובים, להגיש קפה ללקוחות.אני מיד התחלתי לפנטז על עצמי מתפתחת בעולם העיצוב הזה. התקבלתי.

 מהר מאוד גיליתי לאיזה גיהינום הכנסתי את עצמי. בצבא לא קיים דיסטנס כזה. אני הבוס ואת האפס. ישבנו צמודים אחד לשני בשקט מוחלט. מעולם לא היה פונה אלי אם זה לא צורך עבודה. תמיד מבט זועף, תמיד לא מרוצה, תמיד מחלק פקודות.

למזלי (או לא) רוב זמני ביליתי לבד בחדר תצוגה מפואר אומנם, אך אפלולי ושקט כמו קבר.הבוס היה נוסע כמעט כל שבועיים לאיטליה או נפגש עם לקוחותיו העשירים (מאוד מאוד עשירים ומפורסמים), עם מעצבי הפנים שלהם ואדריכלים.

היה אסור לי לעזוב את המשרד לרגע. אינטרנט לא היה (שנת 99 ואינטרנט בעבודה זה לא דבר מובן מאליו).
היצור היחיד שאירח לי את החברה הייתה תוכית ז`אקו ענקית. היא היתה האהבה היחידה של הבוס. עם אישתו הוא מעולם לא דיבר ברכות כזאת כמו שדיבר עם התוכי המזורגג הזה.

רוב שעות היום התוכי היה צורח. אני יכולה להישבע שהוא צרח עלי. שמעתי אותו מחקה את קולו של הבוס "אווווולגה!!!!!!!!" וככה מ-8:00 עד 17:00.

מהר מאוד מיגרנה הפכה לכרונית. השיער התחיל לנשור, העור החוויר והפכתי לאומללה. רציתי לעזוב, אפילו לחזור לצבא (!!!!) העיקר לברוח מפה.
אך המשכתי. אמרתי לעצמי "עבודתך הראשונה ואת רוצה לברוח כבר בחודש הראשון!"
הגאווה עצמית לא אפשרה לי להרים ידיים מהר כל כך. הייתה בי גם תקווה לשינוי.

חרקתי בשיניים והמשכתי. עוד חצי שנה ארוכים של סיוט. עד שלקחתי שבוע חופש ומצאתי עבודה חדשה.

 

3 חודשים לאחר מכן נתקלתי באחד המתקינים שעבדו עם הפוץ שהיה הבוס שלי. הוא סיפר לי ששברתי את השיא בכך שנשארתי 7 חודשים תמימים. כולן עזבו לאחר 3 חודשים או פחות.

עד היום אני מודה על ניסיון הזה. תאמינו לי, כל מקומות עבודה הבאים נראו לי גן עדן לעומת המקום ההוא.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל olgaer אלא אם צויין אחרת