00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

חמישה סיפורים על כלבים

17/10/2007
1.כשהייתי ילדה גרנו בדירת שלושה חדרים. זה אומר חדר להורים, חדר עם מיטות מתקפלות לנו (אני, אחי ואחותי) וסלון עם פינת אוכל. כשגדלנו קצת אז לכבוד אחי סגרו את ה"פינת אוכל" למין קיטון, חדרון. במונחים שלי היום זה היה צפוף. אז, זה היה באמצע בין אלה שהיה חדר לכל אחד כי היו רק שני ילדים ובין אלה שהיו חמישה באותו חדר ולא סגרו אצלם שום מרפסת. בקיצור, זה לא שהרגשתי מקופחת אבל לכלב לא היה מקום. לא שחשבתי אפילו לבקש.
לרינת חברה שלי היה כלב קטן. נדמה לי שקראו לו רקסי, והוא היה חמוד ועשה לה פיפי בחדר.
 
 
2.כשגדלתי ועברתי לגור עם החבר שלי בדירה שכורה אמרתי אני רוצה כלב. אמירה כללית כזאת, לא ממש מחייבת. אז הוא הביא לי כלבה קטנה וחמודה. קראתי לה בשם מפוצץ: הנרייטה השלישית, שתחשוב שהיא נצר לשושלת, אבל היא לא ענתה לי. אז קראתי לה די והיא קשקשה בזנב. מתוקה. אכלה לי רק נעליים שמאליות והשתינה כמו זכר, עם הרמת רגל. כשהתחתנו היא הלכה לגור עם אמא שלי כי בדירה שגרנו בה אי אפשר היה להחזיק כלב. היא חזרה אלינו כשעברנו לדירה משלנו. כשהבכור נולד היא קינאה וכשהוא התחיל לזחול היא דחפה אותו אז אמא שלי לקחה אותה בחזרה "שלא תעשה כלום לילד".
 
3.אמא שלי לא אוהבת כלבים. היא אפילו פוחדת מהם. אבל די שינתה אותה. או שאולי הוציאה ממנה משהו שהיא לא ידעה על קיומו. בפעם הראשונה שדי ראתה את אמא שלי, היא התרפקה עליה. וכשאמא שלי הלכה הביתה, די הלכה אחריה וחזרה אלי באי רצון. כשדי  היתה בת שש-עשרה וחצתה לאיטה את הכביש אחרי אמא שלי, בא איזה מטורף במהירות מופרזת ודרס אותה. היא מתה במקום. היום יש לי כלב אחר שאוהב את אמא שלי יותר מכל אחד בעולם. אתמול היא אמרה לי: כשכל הנכדים יגדלו ואני אהיה משועממת אני אקח לי כלב לטפל בו.
 
 
4.אני מטפלת בכלב שלנו. יש לי שני ילדים שתמיד מוכנים להפיל את התפקיד על מישהו אחר. תכף אני ארד, שהוא ירד, סבתא תבוא עוד מעט. היו תורנויות, היו לוחות. אז היו. בבוקר עוד לפני שהם זזים אני יורדת. זה מזמן לי לפעמים פגישות משונות.
שלשום עצר לידי רכב בחניה בזמן שאני מתחילה את הסיבוב עם מוקה. חשבתי שאני מפריעה לו לעבור כי מוקה רחרח שם איזה עמוד בדיוק, אז זזתי הצידה וסימנתי לו עם היד שיעבור. הוא הוציא את הראש והתחיל לצעוק עלי: מה את חושבת שאת עושה. אני בתמימותי: מטיילת עם הכלב. האיש נהיה אדום, הוא היה מבוגר ולרגע חששתי שיקבל התקף לב. אמנם לא הכרתי אותו אבל שיערתי שהוא גר בקומפלקס שלנו. את לא מתביישת? את יודעת איפה את נמצאת?
הבנתי שמה שמכעיס אותו זה קיומו של הכלב המחובר אלי ברצועה והאפשרות שהוא ילכלך את האיזור אבל עניתי בנחת: אני נמצאת בחניה.
זאת לא החניה שלך, הוא צועק עלי.
גם שלי, אני עונה.
שקרנית.
נסחף לגמרי. אני אזרחית שומרת חוק, מטיילת עם שקית ואוספת מה שצריך. עכשיו התעצבנתי: אתה מפריע לי לעבור, תיסע. אמרתי לו.
הוא פתח את הפה לומר משהו אבל ויתר.
הלכנו לגינה. הייתי נסערת מהזעם שהופנה כלפי וגם מבזבוז זמן הטיול. לפעמים אנשים סתם נטפלים.
 
5.אנשים נלחצים סתם. יש להם פחדים. יש להם דעות קדומות. יש להם משקעים.
לפני שנתיים בערך באו שכנים חדשים. זוג עם תינוקת. ירדתי איתם במעלית, נחמדים כאלה. יום אחד ירדתי עם הכלב והיא הצטרפה אלי עם התינוקת בזרועותיה. שמתי לב שהיא מחזיקה אותה בצורה מגוננת, שונה מהפעמים הקודמות.
את פוחדת מהכלב?
לא.
אז למה את מחזיקה ככה את הדס?
לא יודעת, ככה יצא.
את משדרת לה שמכלב צריך להזהר.
היא תינוקת.
היא מרגישה אותך.
היא חייכה אלי, לא חשבתי על זה, והרפתה מעט מהלחץ.
לפני שבוע הדס רצה אל מוקה. משכה לו בזנב. זה אסור, אמרתי לה. תלטפי.
אם לא את, היא בטח היתה פוחדת מכלבים אמרה לי אמא של הדס.
אולי.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת