00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

באמצע הרומן

אני אקרא לו האופנוען, כי אני לא מצליחה לחשוב על שם מתאים בשבילו.

לאופנוען היה אופנוע כבד, קסדה וצלקת.

לעיתים רחוקות הוא היה מסיר את הקסדה.

היא הייתה העור השני שלו.

 על מה הוא שומר כלכך טוב, היא חשבה, מה יש לו להסתיר.

שיער שחור וחלק מתחת לקסדה, בנדנה שנשלפה במהירות מהכיס כשהקסדה הוסרה.

עיניים ירוקות, כמו שלה. והמון קמטי שמש.

גוף חזק, גברי, קרוב לנקודה של תכף משמין אבל עוד לא.

היתה לו צלקת בצורת ברק על הלחי, כמו של הארי פוטר.

היא חילקה את הפנים שלו בצורה משונה, הכפילה את הפרופיל שלו, כמו בציור של פיקאסו.

 

הוא היה נשוי עם  שני ילדים, חי באושר יחסי . איש היי-טק  מצליח שפרש מהבועה בשיא ויצא לחופשה ללא תשלום כדי לחפש משהו אחר. הייתה לו אישה יפה. עורכת דין, מחויטת, כולה קצוות קשים. היא הייתה מושלמת בשבילו, טיפוס שמזיז עניינים, אסרטיבית ויעילה.  אוהבת את ילדיה, כמובן, אבל נוטה להשליך אותם עליו בכל רגע פנוי.

 הוא נכנס לחנות שלה במקרה, חנות של ספרים משומשים במרכז העיר, סמוך לביתו.כשראה אותה שם  לראשונה, מנצחת על ממלכתה הקטנה, הוקסם מן מרכות שלה שהייתה הנגטיב של אשתו הזוויתית.. כשהייתה רואה אותו מגיע אישוניה היו מתרחבים והירוק בעיניה כמעט נעלם.

היא הייתה נשואה שנתיים, בלי ילדים. הוא התחיל להגיע לחנות שלה יום יום. כשהיה מחסיר יום הרגיש את הצורך בנוכחותה כמו צמא עז. הוא התחיל להשאיר לה פתקים קטנים , אחר-כך מכתבים, וידויים קטנים שהפכו להצהרות אהבה לוהטות..

הקשר ביניהם נבנה לאט מאד. כמו שני ילדים הם גילו זה את זה,   שומרים על המילים טוב טוב בקופסה נעולה, חוזרים וקוראים זה בזו, מלטפים את הדפים כמו גוף אהוב שנחשף לראשונה.

במישור החיים עצמם, לא קרה הרבה.

אבל כמו ברעידת אדמה שמתחילה מסדרה של רעשים קטנים, נהימות זועפות של אדמה שמשחררות  בסוף נשיפה עזה של אש,  התחילו הדברים לקרות אצלם, מבפנים החוצה.

הוא התחיל להשתהות אצלה יותר, כשהיא הייתה מושיטה את היד לקבל את המכתב היומי הוא היה תופס לה את היד ולא מרפה, מצמיד אותה ללב שלו.

הפחדנית הזו הייתה מושכת את היד אחורה.

היא רצתה אבל פחדה. גם רצתה שיישאר בדיוק ככה, נשמות מדברות, גופים לא נפגשים. גם הייתה משוטטת בבית כמו לביאה בכלוב, התשוקה הפכה אותה לחסרת-תועלת. תיפקוד אפס.

 

הוא התחיל לחכות לה מחוץ לחנות, בלילה, לפני הסגירה, גורר אותה לחצר החשוכה,

מנשק אותה שם, כשחתולים כחושים מייללים מסביבם וריח קלוש של שתן מהביל מקירות הבתים.

 

היא הייתה מאבדת את כוח הרצון לידו, היא לא עמדה מול הצלקת שאותתה לה סכנה עלומה,מול  מול המילים הכתובות  שלו שהכינו אותה בדיוק לרגע הזה. 

 הוא ביטל את הסירוב שלה כמו בדיחה גרועה.

כשהיא הבינה שהדברים לא יהיו בשליטתה הפעם, היא פשוט נתנה להם לקרות. הדפים נדחקו הצידה, את המכתבים היא מסרה לחברתה הטובה למשמרת. היא ידעה שהסיפור עומד להסתיים.

כמה זמן אפשר למשוך תשוקה במכתבים. כמה זמן אפשר להיות שחרזדה במאה העשרים.

 

 

הערה לסיום: הסיפור הזה נקטע באמצע, פשוט כי הוא קורה עכשיו.

איך אתם חושבים שזה יסתיים?

עוד רומן עירוני מצוי?

או שתהיה פה אהבה גדולה, גירושין, שברון-לב לכל הנוגעים בדבר?

סתם, אני שואלת את עצמי.

אין לי תשובות.

כשאני אדע אני אעדכן.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

84 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת