00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומן חסוי

אמא, זה כבד.

נשמר ב22 בספטמבר 2007, 22:45
אמא, זה כבד.

יש רגעים בהם הייתי רוצה לשנות את היותי אמא, להיות שוב סינגלית, בלי מחויבות ובלי יסורי מצפון על כך שלא עמדתי במחויבות.
אחד הרגעים האלו תוקף אותי עכשיו-
מוצאי צום.  לא רוצה אף אחד מסביבי, רק שקט, מזגן, אור קלוש ואולי ספר.
כל הקושי של הצום מתנקז אצלי לשעתיים האחרונות של היום ולמוצאי.

את הצום עצמו איכשהו שרדתי, קניתי משחקים חדשים, אם כי פשוטים, כל פעם שרציתי שקט תקעתי להם את אחד המשחקים.
מתוך שיקול אגואיסטי ירדתי איתם בשמונה בבוקר לטייל ברחוב.  עשיתי חשבון שאח"כ יהיה חם ודביק, משתלם לי לתת להם את השעה הזו בבוקר.
מתוך אותה אגואיסטיות הזנתי את פיצית בממתקים כאוות נפשה. לא ניסיתי אפילו להציע לה אוכל הגיוני (חוץ מחצי סנדויץ)
לא הערתי אותה אפילו כששנת הצהריים שלה נמשכה כמעט 4 שעות.... (!) היה לי נוח להיות "אמא טובה".

כשהיא התעוררה מהשינה, הסתכלתי על השעון, גיליתי שנשארו עוד שלוש שעות בלבד. שילחתי את בעלי <שהגיע לבדוק אם אני זקוקה לעזרה או החייאה...> חזרה לבית הכנסת.  אמרתי לו שעד עכשיו היה דפקא בסדר, ומה זה כבר עוד שלוש שעות?
עוד מעט נהיה אויר נעים, ארד איתם למטה וכך אגמור את היום.
הוא אמר שבכולופן, אבוא לאזור בית הכנסת, והוא יצא כל חצי שעה לבדוק אם אני בסדר.
אוקי, מקובל עלי.
הלבשתי, התלבשתי וירדנו בששון ושמחה לרחוב.  אך אז, הגיע השטן בדמות דפיקות לב מהירות, ידיים רועדות, ראש סחרחר וגוף חלש. בקושי הגעתי עד לספסל מול בית הכנסת. הסתכלתי על השעון רק כדי לראות שלא השתנה שום דבר ועדיין יש יותר משעתיים שלימות עד צאת החג. יאוש.
בעלי יצא לבדוק אם אני רוצה שהוא ישמור קצת על הילדים, אבל החלטתי שאני מסוגלת לשרוד עוד חצי שעה.
בינתיים, כמו מלאכים משמים, הגיעו אחייניות שלי, אמא שלהם שלחה אותם לקחת את פיצית לטייל כדי לעזור לי.  תבורך!!
גיששתי בזהירות כדי לבדוק את מידת טוב ליבן, וקיבלתי תשובה "שאמא לא מרשה לחזור לפני 6:30"
הו, ברוך ה`, לפחות הזמן הזה יעבור רק עם פיץ.  עם זה אני כבר יכולה להסתדר.
חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה, לא עוברת רבע שעה ו... דפיקות בדלת... הן מחזירות את פיצית בגלל אלפי סיבות. יותר מדי הרבה סיבות... מה חשבתי לעצמי? אף פעם הסבלנות שלהן לא שורדת יותר מחצי שעה.  לא שהן חייבות לי משהו, אבל לפחות שלא היו מציעות את עצמן, לפחות הייתי מבקשת מבעלי שיעזור לי, לפחות לא הייתי בונה על שעה וחצי שינה...

עכשיו אני בבית, שעה לצאת הצום, שתי ילדים בוכים מצוברחים, אמא אחת צמה, מסוחררת, חלשה, רק מדמיינת את הכוס קפה עם כפית סוכר...
נשאר עוד משחק אחד שלא הוצאתי, נתתי אותו, הזמן עבר, הצום יצא, שברתי אותו, שתיתי כמו גמלה...
כעת אני אמורה להיות אמא טובה חזרה, לא? הרי אני כבר לא צמה.

אבל אני לא רוצה! לא רוצה אף אחד, לא רוצה להיות טובה ולא כלום.  רק שקט, חושך, מזגן, ואוכל!

המזל של הילדים האלה שיש להם אבא מסור ומתחשב.

 אני נזכרת באחותי הגדולה שקינטרה אותי בהריון הראשון "את חושבת שלהיות אמא, זה רק כיף, רק ללכת עם עגלה יפה ברחוב ותינוק לבוש טיפ טופ, חכי חכי , תראי מה זה אמא..."
הנבואה שלה מגשימה את עצמה ברגעים שכאלה, כן, אני רואה מה זה להיות אמא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ י ל פ ל י ת אלא אם צויין אחרת