22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

לא נשכח, לא נסלח

הסיסמה הזו, שנהגתה לראשונה בעקבות רצח רבין ושהכתומים אימצו אותה לאחר ההתנתקות, מהדהדת לי מדי שנה לקראת יום כיפור, כשהעיתונים והפורטלים והפורומים והבלוגים מתמלאים בהטיות של הפועל ס.ל.ח.. השנה, יצא לי לחשוב על זה גם באמצע השנה, כשניהלתי תכתובת בפורום של ייעוץ הדדי על בקשות סליחה קולקטיביות. לדוגמא, בקשת הסליחה של אהוד ברק מהמזרחיים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ההתנצלות שדורשים מאיתנו על הנאכבה, האסון הלאומי של הפלסטינים.

והנה העניין: הרבה פעמים, אולי במרבית הפעמים, אין אינטראקציה אמיתית ואין הקשבה אמיתית בריטואל הזה של בקשת סליחה ושל נתינת סליחה. בעוד שלפגיעה יש תמיד שני שותפים, הפוגע והנפגע, בסליחה אוחז בהרבה מקרים (לא בכולם) רק צד אחד.

לדוגמא, פלוני מבקש סליחה מאלמוני, כדי לפרוק מעצמו את מטען האשמה, בלי לבדוק אם אלמוני באמת נפגע, ואם כן, ממה בדיוק נפגע. לדוגמא, אליס מחליטה לסלוח לבוב, כדי לחדול מן העיסוק בעוול שגרם לה, וכדי להיחלץ מעמדת הקרבן. ובדוגמא שבה פתחתי, מחנה פוליטי מסוים מכריז שלא יסלח למחנה פוליטי אחר, למרות שהמחנה הפוליטי האחר לא ביקש סליחה ולא חולם לבקש סליחה.

וגם אני, לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי מכריז שלא אשכח ולא אסלח, בלי שמישהו חשב לבקש ממני סליחה. זה היה קצת לפני פסח, כשאיציק טלפן אלי ואמר שאלכס מגיע לביקור בארץ, ושהוא רוצה שניפגש כמה חבר`ה לכוס קפה. יש לי ניסיון לא כל כך מוצלח עם מפגשי נוסטלגיה כאלה. אני תמיד מגיע אליהם עם ציפיות לחידוש קשרים, ותמיד מתאכזב כשזה לא קורה, כשזה מסתכם בהעלאת זכרונות מן העבר ובהשוואת הישגים עד להווה. בכל זאת, אני תמיד נענה להזמנות הללו. מין אופטימיות בסיסית שכזו.

איציק טלפן שוב אחרי כמה ימים ואמר שגם עופר יבוא. הופתעתי. כשלמדנו כולנו בתיכון, עופר היה ליגה מעלינו מבחינה חברתית, הוא היה מה"מקובלים". מה יש לעופר לחפש עם חבורת יורמים כמונו. במפגשי נוסטלגיה קודמים שהיו לי, שמעתי עליו. שמעתי שהוא התחתן עם החברה שלו מהתיכון ונהיה עורך דין מצליח. האמת, גם ראיתי אותו פעם בעזריאלי, חנוט בחליפה שחורה ועניבה. לא ניגשתי אליו. לשמחתי, גם הוא לא זיהה אותי.  במקרה שלו, לא הייתה לי שום ציפיה לחידוש הקשר. אבל החלטתי שלא אתן לנוכחותו להפריע לי  במפגש הזה.

המפגש התקיים ביום ששי בבוקר במרינה של הרצליה. היו לי בדרך פקקים, בגלל מרוץ רעננה שהתקיים באותו בוקר. יצא שהגעתי אחרון, כשהם כבר ישבו מסביב לשולחן עם ארוחות הבוקר שהזמינו. לחצתי ידיים, התיישבתי בכיסא ששמרו לי, וזרקתי כמה משפטי נימוס על הפקקים בדרך, על מזג האוויר המצויין ועל המרינה הנחמדה של הרצליה. אחר כך פשוט הקשבתי להם והייתי נחמד ומנומס כמו בפגישת עבודה. לא עבר זמן רב והבנתי מה עופר עושה שם: אשתו גוססת מסרטן, הטיפול בילדים עליו, והוא זקוק לתמיכה. לא משנה ממי.

אני לא יכול לומר שרחמיי נכמרו עליו. ההיסטוריה של עופר איתי הולכת יותר רחוק מאשר זו שיש לו עם איציק ועם אלכס. אני הייתי איתו בכיתה כבר מבית הספר היסודי, מכיתה ה`. עופר היה התלמיד הכי טוב בכיתה, ואני נחשבתי לילד הכי חכם בכיתה. זה יצר סוג של תחרות בינינו, תחרות שלא היה לי בה סיכוי. למרות שלא היה לי בה סיכוי, עופר לא ויתר על שום הזדמנות לקנטר אותי ולהקניט אותי. ומה שהיה גרוע בהרבה, הוא אהב לקנטר את אבא שלי, מנהל בית הספר היסודי שבו למד עופר עד כיתה ד`.

לעופר היה אוסף של סיפורים על התעלולים ומעשי הקונדס שתלמידיו של אבא עוללו לו. הוא היה שולף סיפור כזה במפגשים חברתיים ונהנה לראות אותי מתפתל. אני לא יודע כמה אמת הייתה בסיפורים האלה, וזה גם לא משנה. קהל השומעים (תמיד היה קהל) היה מגחך בהנאה, ואני הייתי מתחיל להזיע בנסיון להגן על כבודי וכבוד אבי. אני מניח, שהקריירה של עופר כעורך דין הרוויחה מהיכולת שלו להקניט ולקנטר את יריביו. השעה-וחצי-שעתיים שישבתי איתו סביב אותו שולחן הוכיחה לי, שהוא לא השתנה הרבה. הקפדתי לא לתת לו חומרים לעבוד איתם. לא לחשוף חולשות. ליצור את הרושם (שאינו בלתי נכון), שאני מתמודד באומץ עם כל הבעיות שיש לי. לרמוז על הישגים.

בערך בשתיים עשרה, עופר קם ואמר שהוא צריך ללכת. הוא היה שמח להישאר, אבל הוא עכשיו גם אבא וגם אמא, אתם יודעים. המשכנו לשבת שם עוד שעה ומשהו, מביטים בים וביאכטות, מדברים דיבורים של כלום. גם על עופר ואשתו החולה ריכלנו קצת. אני חושב שאלכס היה מאוהב בה פעם. היה לו צורך לדבר עליה. רק כשעמדנו ללכת והתחילו דיבורים על מפגש נוסף, הרגשתי בטוח מספיק כדי לומר לאלכס, שלא שכחתי לעופר על כל העלבונות שהטיח באבא שלי לאורך השנים.

אולי לא אמרתי גם "לא סלחתי". אולי בגלל הפיחות שחל בערך המילה הזו, השחיקה שחלה במשמעותה. אני משתדל לא להשתמש במלים שהפכו לקלישאות, ששוב אין לדעת מה משמעותן המדויקת. אבל הנה העניין: האיש לא השתנה. למרות השנים שעברו ולמרות האסון שהתרגש על משפחתו. אילו ביקש ממני סליחה, זה היה מביך אותי מאד. טוב שלא ביקש. יש לי מספיק על הראש גם בלעדיו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת