00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אלת הלהט / קארין

פרוייקט " הפעם הראשונה שלי "


 

משחק חדש מסתובב בבלוגיה,
כללי המשחק: יש לכתוב על הנושא "הפעם הראשונה שלי" ולהעביר את שרביט הכתיבה לחמישה בלוגרים אחרים.

הפעם הראשונה שלי


אפרת ואני נפגשות לשיחה קלילה על כוס יין בחוף הים, שמיכת חוף גדולה נפרשת על גרגרי החול והסיגריה הנצחית בידינו מוצתת מנר שטרחנו להחביא בתוך בקבוק פלסטיק חתוך למחצה.
"מה הפחד הכי גדול שלך" שואלת אפרת לפתע
"אנשים ללא דעת" אני עונה בלי לחשוב פעמיים
"מה זאת אומרת אנשים ללא דעת" חוזרת אפרת
"משוגעים, שיכורים ומסוממים" אני מסבירה "אני מפחדת מחוסר הגיון, חוששת ליצור מגע כאשר אני מודעת מראש לחוסר היכולת שלי לצאת ממצבים שלא ע"י הגיון בריא"
"המוטו שלי, אם אפשר להסביר.. אז מכל מצב אפשר לצאת"

אפרת עונה לצלצול הפלאפון שמרעים את השקט של הגלים, ואני שומעת אותה מסבירה למטלפן את המיקום שלנו, "כן תגיעו, אנחנו מחכות" היא אומרת לתוך שפופרת הטלפון.

 
כשעה קלה אחרי שני בחורים מנופפים בידיהם לעבר אפרת, ואני פוגשת בפעם הראשונה את רם.

 

             

 

דלת כבדה מפלדה נטרקת מאחורי גבי, מולי מסדרון ארוך ואפלולי, ברגליים כבדות ובפרפורי לב אני פוסעת בפעם הראשונה אל עבר עולם אחר, עולם שעד לפני ימים מספר, אם היית שואל אותי מה מפחיד אותי הכי בעולם, הייתי אומרת לך שזה אחד מפחדיי הגדולים, להתרועע, לגעת, לדעת, עולם שכזה.

 

לראות את העיניים שלך, שהיו מושא למבטיי האינסופיים, כמו נילקח מהן ניצוץ האנושיות הטבוע בכל אחד מאתנו כדבר מובן מאליו. צבע הדבש שזרם ברכות נינוחה הומר בשחור  אטום,כזכוכית מנצנצת המביטה אל החלל בלא מבט.

 

שיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה, ויכוחים סוערים על שטויות, מילות אהבה  והבנה הוחלפו בשברי משפטים פזורים, בבהייה בחלל בפה פעור, בשכחה, במשפט השגור בפיך: "לא משנה, כבר שכחתי מה רציתי להגיד".

 
ישות שהכרת, שאהבת, שנטמעת בינות אדי החום שהפיצה, וקווי מתאר גופה נוגנו באצבעות ידך במין הרמוניה המוכרת מהסימפוניות של גדולי המלחינים, אותה ישות ששבתה בקסמיה את לבך, גופך, ביתך, רגשותיך, חלומותיך, הווי תך וישותך,


אותה ישות הובלעה בחור השחור של האנושיות.


ללא שובל תנחומים להלך בו בדמע, ללא קבר לטמון בו עפר זיכרונות, ללא תחושת החופש הנדושה לאחר התנתקות "ה-ביחד", ללא היכולת להשתחרר מכבלי הזוגיות,

 

הפעם הראשונה שלי שאני לא בוכה, לא דומעת למראהו של הסבל האנושי, הפעם הראשונה שלי שהלב שלי שותק, דומם, מופתע מעוצמתו של הריק.

 

 

         

 

אני זוכרת במדויק, כאילו היה זה היום, את כניסתי לחדר הקטן בו שיכנו אותך, עם האורות המסנוורים והקירות הלבנים והמיטה הסתורה והריח.. הריח שעמד באוויר, ריח שחדר לכל נקבובית בגופי, ריח כזה שאתה חש כאילו יש בו את הפיזיות של טעימת מאכל מקולקל, אני זוכרת במדויק את הרגע בו הבטתי בפעם הראשונה לתוך העיניים האחרות שלך,  איך הכתה בי עוצמת ההבנה של המשפט "העיניים כראי לנפש" כאשר התבוננתי לתוך הריק, לתוך התהום שנפערה בעינייך.

 

אני דורשת לדבר עם המטפלת שלך, אני נכנסת לחדרה שואלת אותה  מה האבחון לגביך, היא עונה "הוא סכיזופרן" "מה לא ידעת?"
"לא ידעתי" אני עונה מופתעת, מרגישה נבגדת ופגועה.

  אני יוצאת מחדרה פונה אל החדר המרכזי הגדול שמסביבו דלתות רבות המובילות אל פנים החדרים של השוהים במחלקה, שעת ערב וכל החולים יצאו מחדרם מסתובבים בחדר המרכזי הגדול,
אישה אחת שמריחה אותי, כחיה שחשה בפחד הטרף שמסתובב בין רגליה מתחילה ללכת אחרי,מסתובבת סביבי ומעפעפת בעיניה בהגזמה, מנפנפת בשערה ומעכסת את עכוזה בהתרסה, כאילו מנסה לחקות את הילוכי, חולים אחרים מצטרפים אליה, מתגודדים אחריה ומצחקקים,מגניבים מבט מעלה אל עיניי, וכאשר אני מביטה לעברם הם מרכינים מיד את ראשם מטה,כאילו חוששים לתת לי להתבונן בעיניהם.

אני מחישה את צעדיי אל עבר הדלפק החובק בתוכו את אנשי הצוות מאחורי חלונות זכוכית משוריינת וגבוהה
ובלחישה צרודה היוצאת בקושי מפי אני אומרת "תעזרו לי, היא ..."
שני אנשי צוות פותחים את דלת הדלפק המשוריינת ורצים אל האישה שדולקת מאחוריי, מצמידים את ידיה לאחור ואחד מהם שם על פיה את כף ידו, למנוע מהיריקה המתוכננת לנחות על פניי.

 

 

בימים הבאים אני מגיעה  לבקר אותך כל יום לאחר העבודה,   אתה מבקש לטעום מהאוכל שלי, זה שאתה כה אוהב, ואני חוזרת אל ביתי, מבשלת עבורך וחוזרת שוב בערב עם מטעמים מעשה ידיי.

אנימנסה לדבר איתך בין פרצי המנוחה של הנפש שלך, בזמני המרגוע וההבנה שלך, אתה משוחח איתי לפעמים חמש דקות שלמות כאותו רם שלי, זה שאהבתי, ואז שוב האפלולית מכסה את עינייך ורצף המשפטים כבר לא מובן.

 

אני משוחחת שוב עם המטפלת שלך, מסבירה לה שאין לי שום רצון להמשיך איתך את הקשר,מתנצלת בפניה שזו הפעם הראשונה שלי שאני לא מוכנה לתת מעצמי, מנסה לתרץ מליון תרוצים למה אני חייבת לעזוב, והיא מרגיעה בשלווה, שזה בסדר, וזה מובן.

אני שואלת מה הדרך הנכונה להתנתק ממך בלי לפגוע בתהליך ההחלמה שלך, והיא מייעצת להפחית את הביקורים שלי בהדרגה עד העלמות מלאה.

אני עושה כעצתה עד אשר ביקוריי באברבנעל מופסקים לגמרי, אך הטלפון לא מספיק לצלצל ממך,בבקשות שאבוא, שאהיה, שאתן, ואני מסבירה בנחת שזהו, שאין בי יותר מה לתת, שאתה חייב לשכוח אותי.

 

שעת ערב מאוחרת והטלפון מצלצל, אתה על הקו מבקש שאצא החוצה לשלם למונית, "הגעתי אליך" אתה מודיע בצהלה.

אני יוצאת החוצה עם לב רועד, פונה אל נהג המונית המחייך ומשלמת לו, שואלת "איך הסעת אותו לכאן, אתה לא רואה שהוא עם כותונת של בית החולים?" הנהג ממשיך לחייך, מרים את ידיו באוויר ופולט "נו.. מה לעשות"

אני מפצירה בך להיכנס אל המכונית שלי, משקרת לך במצח נחושה שיש אצלי אורחים בבית ואתה לא יכול להיכנס אליי כך עם כותונת כזאת, כשהילד בבית ער עם האורחים.

אני חוקרת אותך איך בדיוק ברחת, למה אתה כאן, ומפצירה בך שאחזיר אותך חזרה,
אתה מתנגד, חצי משועשע, מבקש שאתן לך לישון אצלי רק הלילה ומחר תחזור, אני מסרבת בתקיפות, והסובלנות הרבה שאפיינה אותי כל התקופה מתחילה להתפוגג,

אני עייפה, מותשת, עצבנית ודורשת שתחזור לשם היום, "נמאס לי", אני צורחת בתוכי ומחייכת אליך,

אתה חש שמשהו בי נשבר ואומר, "טוב תכיני לי רק קפה טוב כזה, ואחר כך תחזירי אותי לשם".

אני מסרבת שוב, ומבטיחה לך שאקנה לך קפה בדרך, ומתחילה בנהיגה לעבר בית החולים, כל הנסיעה אתה חוזר כמנטרה על בקשתך, "אבל את קונה לי קפה, נכון?""הבטחת לי קפה אל תשכחי" "איפה תקני לי קפה" "איזה קפה תקני לי" "עם קצף כזה" "אני רוצה קפה טוב כזה""הבטחת לי קפה נכון?"

אנחנו מגיעים לבית החולים, מול בית החולים יש תחנת דלק שצמוד אליה בית מאפה/קפה, אני רוכשת עבורך קפה חם עם קצף בכוס חד פעמית גדולה, הכי גדולה שיש, את הקפה הכי טוב שיש, את אותו הקפה שייתן לי  כבר מרגוע.

 

 

אנחנו צועדים לבית החולים, עוברים את השומר הראשון בדלת הראשית, נכנסים פנימה אל מסדרונות המחלקה, מצלצלים בפעמון לקרוא לשומר שיבוא לפתוח לנו את הדלת, נכנסים למחלקה הראשונה, מצלצלים שוב בפעמון לקרוא לשומר הנוסף לפתוח לנו את דלת הפלדה של המחלקה הסגורה ונכנסים פנימה.

"אני לא מבינה איך הצלחת לברוח מכל השומרים אני אומרת " ולבי נרגע קצת מהאנדרלמוסיה שתקפה אותו ובתחושה של אנחת רווחה ובטחון שגורמים לי כל הכתלים והדלתות  אני צועדת שוב במסדרון הארוך והחשוך כשדלת הפלדה נטרקת מאחורי, צועדת איתך אל דלפק אנשי הצוות, ומודיעה בשמחה אמיתית "החזרתי אותו"
בשלווה מאוסה אנשי הצוות מרימים את עיניהם ומחייכים "אה, כן הוא ברח" הם מתחילים לצחוק ואתה צוחק איתם,
 "רגע, מה זאת אומרת, ידעתם שהוא ברח ואתם לא עושים כלום?"
"כן" עונה לי איש צוות "כאשר הם בורחים סימן שהם כבר בריאים.. מי שלא בריא לא חושב בכלל על בריחה, וגם אם עוברת לו מחשבה כזאת, הוא לא יצליח לממש אותה"

אנשי הצוות צוחקים וצוהלים על הבורות שלי, "היית צריכה לתת למסכן לפחות הלילה לישון מחוץ לכאן ולהחזיר אותו מחר"
"אמרתי לך" אתה מפזז בשמחה "אמרתי לך שאני יכול היום לישון אצלך"

 

 

הפעם הראשונה שלי שאני חשה את צבע עיניי מתחלף, את התהום נפערת בעיניי, את האטימות והקור החודרים אל מתחת לעורי, אני חשה את עצמי יוצאת מתוך גופי מתבוננת מהתקרה על הנעשה, שומעת כהד מרוחק את צחקוקי הצוות וצהלותיך.

בפעם הראשונה שלי שאני מפנה את גבי, עוזבת אותך מאחור וצועדת במסדרון הארוך
רק  לברוח, לברוח לפני שהם יוכלו להתבונן בעיניי.

 

 

           

 

 

אז זהו,זו הפעם הראשונה שלי בה התאהבתי במשוגע ולא ידעתי עד שהוא אושפז, זו הפעם הראשונה שלי שביקרתי בבית משוגעים,

והפעם הראשונה הכי משמעותית עבורי, שאמרתי די, עד כאן
"אני לא קורבן זבח על מזבח האנושות" וניתקתי קשר למרות שהיו זקוקים לי.

         

נ.ב. לא ידעתי בהתחלה על מה לכתוב כחלק מהמשחק "הפעם הראשונה שלי"  עד אשר אתמול בשעה שתיים בלילה קיבלתי טלפון מרם, אמר שהוא מתגעגע, עדיין אוהב, רוצה לאחל שנה טובה, (עברו בערך ארבע שנים מהסיפור),

חצי כעוסה חצי משועשעת שאלתי למה הוא מתקשר בשעה כל כך מאוחרת, אז הוא ענה לי "מה את רוצה אני משוגע, לא?!" התפוצצתי מצחוק, גם הוא צחק איתי,ולמרות שהשיחה נותקה במסר שהוא לא יזכה לראות אותי שוב ואין טעם להמשיך להתקשר,למרות כך אני חשה שהיום כבר מותר לצחוק ולחייך.. מה שאז בעבר  היה מוקדם לי מדי.

 

      

השרביט הועבר אליי מחיבוקית הננסית

להזכירכם:כללי המשחק-יש לכתוב על הנושא "הפעם הראשונה שלי" ולהעביר את שרביט הכתיבה לחמישה בלוגרים אחרים.

 

ואת השרביט של המשחק אני מעבירה אל:

 

MasterStav

 

G I R L P

 

ZVIKAPAR

 

יוס כבר לא דוס

 

תמרה ב


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

74 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קארין101 אלא אם צויין אחרת