00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרויקט פרשת השבוע

קורא יקר!

יש לך דבר תורה מיוחד לשבת ? העברת שיעור בבית הכנסת? ריתקת את הקהל עם  "וורט" מדהים ? רוצה לשתף בכך את כל הציבור ? האתר הזה נבנה עבורך .

שלח את מאמרך לפרסום באתר באמצעות מערכת המסרים באתר או לתיבת הדואר האלקטרוני    amirdover33@gmail.com

יש לערוך את המאמרים במסמך וורד .

פירסומו  של המאמר הינו ע"פ שיקולי המערכת . המערכת שומרת לעצמה הזכות לערוך את המאמר .

מערכת היכל יהודה

אין משגיחין בבת קול - האומנם ?

"אין משגיחין בבת קול" – האומנם ?

             השפעתה של הקבלה על פסיקת ההלכה

 

 

האומנם קבלה והלכה הינן שתי רשויות אשר אין האחת נוגעת במלכות חברתה או שמא כרוכות הן זו בזו ואוחזת האחת בעקב חברתה ?

 

 

 

 

יש שבקשו ללמוד מהסוגיה הידועה בענין תנורו של עכנאי[1] כי אין ליתן לעניני הקבלה לבוא ברשותה של ההלכה שהרי "לא בשמים היא" והלכה נקבעת ע"פ כללים סדורים דוגמת "אחרי רבים להטות".

 

מאידך מצינו בתלמוד שרוח הקודש פתרה ספקות ובעיות קודם לימי בית שני, בשם ר` אליעזר אנו מוצאים בסוף מסכת מכות - [2]

 

א"ר אלעזר, בג` מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה...

 

ובמשנה מסכת ידים[3] מצינו ש"ה` מגלה סוד ליראיו" (ביטוי שהופיע אח"כ פעמים רבות אצל פוסקים שונים כפי שנראה בהמשך הדברים) אף בימי בית שני  -

 

בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית? גזר ר"ט מעשר עני וגזר ר"א בן עזריה מעשר שני א"ר ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראיה ללמד ... וכשבא ר` יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד אמר לו מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית בכה רבי אליעזר ואמר (תהלים כה) סוד ה` ליראיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית:

 

ועוד מצאנו [4]המעשה המפורסם, שבפטירתו של רבי  -

 

"...ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא. ..."

 

ואולם הרמב"ם פסק בהלכות יסודי תורה כי  [5]

 

א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה...

 

אנו נבחן להלן האם נעזרו פוסקי ההלכה הראשונים והאחרונים בבת קול, באותות מהשמים וכיוצ"ב בפסיקת ההלכה וכיצד הדברים מתישבים עם דברי הרמב"ם ודברי הגמרא במסכת בבא מציעא .

 

הדס קטום – רוח הקודש מבקרת בבית המדרש של הראב"ד

 

הראב"ד [6] שאף היה מראשוני המקובלים בפרובאנס שפסקיו וחיבוריו ההלכתיים מופיעים ביטויים כמו - "הופיעה רוח הקודש במדרשנו" "כך הראוני מן השמים" וכיוצ"ב

 

כך כדוגמא הרמב"ם פוסק במשנה תורה -  [7]"הדס שנקטם ראשו כשר"

ועל כך משיג הראב"ד ואומר  -

 

"... א"א כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו  ודברי ר` טרפון שאמר אפילו שלשתן קטומים כשרין ענין אחר הוא ולא שנקטם ראשו והכל ברור בחבורנו ומקום הניחו לי מן השמים..." [8]

 

על דברי הראב"ד הללו כותב ר` יוסף קארו בספרו "בית יוסף" את הדברים הבאים[9] -

 

ײ... והראב"ד (בהשגות שם, תשובות ופסקים להראב"ד סי` ו) ובעל המאור (טו:) ז"ל חילקו בין נקטם ראשו לקטום דהכא. ופירושם רחוק מן הדעת עד כאן וכתב הרב המגיד (שם) שהראב"ד שיבח סברתו וכתב עליה שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר ראה הרמב"ן (שם סי` ז) דבריו והשיב עליהם ויש קצת אחרונים מחמירים כדברי הראב"ד וכן ראוי להורות עכ"ל..."

 

עיננו הרואות, ר` יוסף קארו אינו משתכנע מעצם העובדה ש"הופיע רוח הקודש בבית מדרשו של הראב"ד  על מנת שהדבר יהווה בסיס להלכה ואולם הוא מציין כי מי שרוצה להחמיר כדעתו רשאי לעשות כן[10] .

 

ראוי לציין כי דברי הראב"ד לעיל במחלוקתו עם הרמב"ם עשו רושם גדול , בעל שו"ת עטרת פז[11] מתייחס לצורה הבוטה בה היה הראב"ד משיג לעיתים על דברי הרמב"ם ובין השאר מתייחס לגילוי רוח הקודש שנעשה לראב"ד כדבר ממשי ולא כרעיון סימלי, ואלו דבריו[12] -

 

ובאמת לפ"ז יש להבין את השינוי בצורת השגותיו של הראב"ד על הרי"ף מהשגותיו על הרמב"ם, שלדוגמא בהשגותיו על הרי"ף הוא כותב בשו"ת תמים דעים (סי` לח) הנה ראיתי בהרב אלפסי ז"ל דברים נפלאים ממני ואולי מבלי ראות עיני הרואה כאשר יסתכל בעיני השמש מפני חלישת טבעו, ואמת היה לי לעצם את עיני ולסגור דלתי פי וללכת אחריו אל הימין ואל השמאל וללכת אחריו מאין נטות, אבל כי הוא מלאכת שמים והמלאכה גדולה ואין בה תכלית לבשר ודם וכו`, ע"ש. ועוד כיו"ב שהוא נזהר מאוד בדבריו כלפי הרי"ף. אולם בהשגותיו על הרמב"ם חזינן דהראב"ד אשתפיך חמימי ומשיג על הרמב"ם בכל תוקף וביד חזקה כעין הא דחזינן בהל` איסורי ביאה (פי"ח הלכה יא) שכותב שם, זה הלשון חושך ולא אור, ובהל` ביאת מקדש (פי"ח הלכה א) אמר אברהם דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם שלא תפס דרך הגמרא ופרטיו לא באו דרך הגמרא, ובהל` שמיטה ויובל (פ"ב הלכה ד) כתב, אמר אברהם עקם עלינו את הדרך ובלבל לשון משנתינו ונתן את הראשון אחרון וכו`, ועוד כיו"ב כדחזינן בכל פינה וזוית בהשגותיו על הרמב"ם. וכאמור לעיל כל זה לא עשה הראב"ד הקדוש ז"ל אשר רוח אלוהים נוססה בקרבו ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו ח"ו מתוך פחיתות וזלזול בכבודו של הרמב"ם דזה לא יעלה על דעת איש ח"ו, אלא רק מהטעם האמור לעיל ללחום לקינאת ה` צבאות כדי שלא יסמכו עליו בהוראותיו. וע"ע במבוא הנ"ל לס` "שם כתוב" (עמוד לא) שהביא תשובה מהראב"ד שנמצאה בכת"י ובו רואים שהראב"ד מתייחס בכבוד להרמב"ם שכותב עליו לא שבאנו לחלוק על דברי הר"מ במז"ל (= הרב משה בן מימון זכרונו לברכה) שלא ביאר מקריעה וכ"ש על דברי גאון הרי"ף, אבל מה שהניח הוא אנו השלמנו ואפשר שהיה לו ספק והניחו ומסוד ה` ליראיו נתגלה לנו. ע"ש... ומכאן תשובה נגד שלשלת הקבלה שכתב כי הראב"ד לא השיגו כאוהב ומבקש דעתו זולתי כאוייב ומספר גנות הרמב"ם, דליתא וח"ו לעלות על לב דברים כאלו של אותו צדיק שהעידו עליו שנגלה לו אליהו כמו שתמצא בספר יוחסין. עכ"ד. ע"ש. ...

 

נראה כי הרב זביחי הבין בפשטות כי אכן רוח הקודש ממש נגלתה לראב"ד ולא שמדובר בלשון או ביטוי מליצי שכוונתו לומר כי הגיע הראב"ד לידי "הארה" או "תובנה" מסוימת . למעשה בדרך הבנה זו הלכו רבים וטובים כך לדוגמה המהר"י בן לב [13] המתייחס לדברים בספר תשובותיו בשאלה פרשנית משפטית מענינת שבאה לפניו [14]-

 

ראובן ושמעון עשו שטר קומפרומישו על דין דברים שהיה בניהם שכל שיפשרו פלוני ופלוני הברורים שיקיימו דבריהם ונטלו קנין והדיינים הפשרנים גזרו מה שגזרו וכתבו הגזרה ומסרו ביד הנדונין ונפל ספק בלשון אחד מהגזירה שאפשר לפרשה בשני פנים שקולים ושאלו לדיינים הפשרנים מה היה כוונתו באותו הדבר סתום שאפשר לפרשו והסכימו לדעת אחד שכוונת` היה על אחד מדברים ושאל השואל אם נאמנים לפרש דבריהם או אם נאמר שאחר שכתבו הגזירה ומסרוה ביד הנדוני` שוב אין להם עסק בה ומאי דמשתמע לתרי אנפי יהיה נדון לזכות המוחזק דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

....

 

דכיון דאלו הפשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי הראות בעיניהם שהוא נאות ויושר הם נאמנים לפרש דבריהם כי היכי דנאמנים לומר לזה זכינו לזה חייבנו הכי נמי נאמנים לפרש דבריהם דאין סברא לחלק איברא דאם הפירושים לא היה להם כח שקולים אלא דחד הוה משמעות דחוק וחד משמעו מרווח אפשר שלא היה להם כח לפ` דבריהם במשמעות דחוק אחר שכתבו הגזרה וחתמוה ומסרוה בידם אבל היכא דשקולים הם ומשתמע הכי ומשתמע הכי למה לא יהיה כח לפרש דבריהם.

 ....

 ואם לחשך אדם לומר דהא אמרינן בפרק הזהב בההיא דינא דתנורו של עכנאי שאמר להם רבי אליעזר לחכמים אם כמותי הוא מן השמים יוכיחו יצאה בת קול ואמרה להם מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא אמר רבי ירמיה אין משגיחין בבת קול כבר נתנה לנו והרמב"ן ז"ל מזה המעשה למד בההיא פלוגתא דנקטם ראשו של הדס דהראב"ד פסק כסתם משנה דתנן נקטם ראשו פסול וכתב כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו והעלינו שהוא פסול כסתם משנתנו וכו` ומקום הניחו לנו מן השמים ע"כ וכתב המגיד משנה ועם כל זה השבח שהוא משבח סברתו כבר ראה הרמב"ן דבריו והשיב עליהם וכו` ואין ספק שהרמב"ן האמין לדבריו שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו ומקום הניחו לו מן השמים ונראה לכאורה שהם דברים כפשוטן שהופיע רוח הקדש בבי מדרשו והורה כדבריו ועם כל זה חלק על דבריו וכיון דכן היה נראה לכאורה דלא יהא כח ההדיוט חמור מכח גבוה וכד מעיינן אשכחינן דלאו קושיא היא ... איכא למימר דשאני התם דגלי קרא וקאמר לא בשמים היא ודרשא גמורה היא דאי לאו הכי לא הוו עבדי הלכה למעש` נגד הב"ק (= הבת קול) וגדול` מזאת אמרו אלה מועדי השם אשר תקראו אותם במועדם אל תקרי אותם אלא אתם אתם אפילו שוגגין אפי` מוטעין אבל בנדון דידן שקבלום עליהם לדיינין פשרני` כל זמן דאיכא לאסתפוקי במאי דכתבי ומשתמ` לתרי אנפי לא אמרינן דיהא נדון לזכות המוחזק כל זמן שהם זכורי` למאי נתכוונו ועוד אוסיף שנית ידי לכתו` בזה העניין וכעת תו לא מידי נאם המר יוסף ן` לב.

 

ראוי לציין שגם רבי חיים ויטאל[15] והחיד"א תפסו את לשון הראב"ד בפשוטה והאמינו שאכן פסק ההלכה על פי חזיון שמימי כל שהוא, ומענין לציין שכך סבר אף הרב קוק זצ"ל המתיחס לענין בתשובתו הארוכה ביותר בשו"ת משפט כהן [16] העוסקת בקדושת בית המקדש בזמן הזה[17] .[

 

מאידך אחרים כר` משה אבן חביב סברו כי מדובר בלשון מליצית ובגוזמה .

 

ואגב לצורך האיזון נאמר כי רוח הקודש לא פקדה רק את בית מדרשו של הראב"ד אלא אף את מדרשו מדרשו של בעל הפלוגתא שלו הרמב"ם, וכך מצינו בתשובתו של בעל "הציץ אליעזר"[18]  הדן באיסור הליכה לבתי תפילה של רפורמים[19]

 

...משפט היכליהם ראשית מלאכתם של ראשי התנועה הרפורמית היתה כראשית מלאכתם של אנשי דור הפלגה. לבנות ולהקים להם מגדלים - גבוהים היכלי תפארת למען עשות להם שם בארץ. ושם החלו לעשות במחשך מעשיהם בהמתקת סוד - מרעים לקצץ בנטיעות ככל העולה על רוחם הגאה.

 

שמו בשמים פיהם בדברים העומדים ברומו של עולם במצות ה`, הרבו דבר שוא ומדוחים בשומרי מצוה ילעיבו, ובביאת משיח יכזיבו, יהרבו נעריהם בזקנינו ואבותינו וחכמינו בעלי הקבלה והמסורת בעלי התלמוד הגדול והנורא, וקולם כנחש ילך, החציפו והעיזו פניהם אל קדושינו אנשי כה"ג =כנסת הגדולה=,,, גם לאלה לא נשאו פנים ושמו בהם תיפלה שלחו אצבע וחקקו און לעשות שמות בארץ לנתק את מסרותינו ולהשליך עבותינו מד` ומתורתנו ומשיחנו (שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי` של"א).

 

תא חזי איך שרוח הקודש הופיע בבית מדרשו של רבינו הרמב"ם ז"ל בקבעו בספרו הי"ד פסק הלכה בנוסח דלהלן:

 

ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם (רמב"ם פי"א מה` ע"ז ה"א).

 

אין כאן המקום לבוא ולבאר בהרחבה כוונת דברי הרמב"ם בפסקו זה (עיין שם בראב"ד ומג"ע ושו"ת רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי` רנ"ז. ומרכבת המשנה, וביו"ד סי` קע"ח סעי` א` ועוד)[20], אבל האם לא מרגיש הקורא עם קריאת דברים אלה הד - קול לאיסור היכלי החיקוי של הריפורמים הדומים בהרבה בצורתם ובתוכנם להיכלי - העכו"ם, ואשר קויים בהם באמת גם אזהרת הקרא של פן תנקש אחריהם, במדעם ובדעותיהם כפי שמזכיר שם הרמב"ם בקשר לכך.

 

וברור בעל ה"ציץ אליעזר" לא התכוון לומר שאכן פקדה רוח הקודש את בית מדרשו של הרמב"ם אלא שהרמב"ם היה די גדול לראות בעיני רוחו שיבואו יהודים ויקלקלו.[21]

 

כך הראוני מן השמים

 

ביטוי אחר הנפוץ בין פוסקים שונים הינו "כך הראוני מן השמים"[22] , אביא מספר דוגמאות -

מתקופת הגאונים אנו מוצאים תשובות רבות של הרב נטרואי גאון בהם הוא מקדים כי פסק ההלכה המובא על ידו הראוהו מן השמים, ואולם חשוב לציין כי הרב נטרואי אינו מסתפק בכך ומנמק את פסקו תוך הבאת סברות רבות נביא דוגמא אחת מיני רבים

 

לרב נטרונאי. {וששאלתם משומד אי יורש את אביו ישראל אי לא}.

כך (הראוני) [הראונו] מן השמים: שמשומד אינו יורש את אביו ישראל, מאי טעמא, דכיון דאשתמד ליה נפק ליה מקדושה דישראל ומקדושה דאבוה, ואשכחינן דלא הויא ירושה אלא לבר ישראל דמתיחס בתר אבוהי, דכתיב (בר` יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך, זרע כשר דמתיחס אחר ישראל, דכתיב (שם יז, ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא משומד שאין מתיחס אחר אביו ישראל. ושוב מצינו באברהם אבינו כשאמר לו הקב"ה (שם טו, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אף על פי שהיו לו ישמעאל ויצחק, לא פרע חובו אלא יצחק, שנאמר (שם כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע; וכשבא יצחק, אף על פי שהיו לו עשו ויעקב, לא פרע חובו אלא יעקב, ונכנס למצרים

 

נראה אם כן כי הביטוי "הראוני מן השמים" הכוונה כי הפוסק מודה לבורא עולם על שהנחה אותו וכיוון את ליבו לתשובה ראויה ונכונה ולא שראה הרואה אותות מן השמי ם כך ניתן אף להבין מתשובות של הרשב"א המכילות ביטוי זה [23]-

 

 

"...ומה שהעליתי מלבי בקשתי ובחרבי לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעידה לי עדים נאמנים מה שאמרתי מתוך הלכות ובאורים נכונים. ואתה כי נתת אל לבך לתור לי מנוחה ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה.[24]

 

 

 

החלומות של המרדכי  -

 

כך נאמר במרדכי ריש ב"ק -

 

 ולרבנו מאיר נראה בחלום דוקא בתבן וקש אין שומעין לו (השוכר את הפועל ואמר לו טול מה שעשית בשכרך), אבל במידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו, ופסק הלכה כך.

 

ועוד מספר המרדכי בדבריו על מסכת עבודה זרה [25]

 

"...בשנת תתקי"ב אירע מעשה שחתני אליקים הוציא יין מן החבית לכלי קטן ששתה העו"כ (= העובד כוכבים) ממנו יין כשר ושאלני אם היין כשר, ואמרתי לו יודע אתה אם הכלי נגוב, ואמר הן והתרתיו, ויום שבת היה. ולאחר אכילה ישנתי, ובא אלי מורי חמי בחלום וקרא השותים במזרקי יין ואוכלי בשר חזיר, ובהקיצותי הבנתי כי הודיעני על היין שהוא נסך, שלא היה נגוב, ונסיתי ולקחתי אותו כלי עצמו, והנחתי ב` ימים ולילה א` ולא ניגב, וידעתי שלא יפה התרתיו ואסרתי את היין שבחבית, והתעניתי ב` ימים להשותה אותו ..."

 

ר` יוסף קארו מביא בשו"ת ,אבקת רוכל"  תשובה מפי ר` משה מטרני הדן בזכויות ירושה של שתי נשים יהודיות בשם חנה ושרה הוא כותב [26]

 

"... לא חננתי לחנה ולא שררתי לשרה כי אם כדין דנתי את דינה כפי מה שהראוני מן השמים מפי סופרי` ומפי ספרי` נאם הצעיר משה בר יוסף מטראני זלה"ה ..."

 

והנה ברור אם כן שהביטוי הנ"ל משמעותו הגעה לתשובה לאחר עיון מעמיק בדין בצד הודיה לקב"ה שהשכיל להביא את המעיין לתשובה נכונה .

 

 

דג ושמו בורביטא- חלומו של רבינו אפרים והעדר נדודי השינה של בעלי התוספות 

 

הגהות אשרי[27] כותב בענין מחלוקת באשר לכשרותו של דג מסוים הנקרא בורביטא  [28]

 

"...רשב"ם כתב בשם רבינו שלמה דהיינו דג טהור שקורין בורביט"א ור` יהודה חסיד אמר כל מי שיאכל בורבוטא לא יזכה לאכול לויתן ופעם א` התירו רבינו אפרים ואמרו לו בחלום שהתיר שרצים וחזר בו ואסרו וכל הפוסק מלאכלו ינוחו ברכות על ראשו. ע"כ..."

 

על הדברים האחרונים זועם הנודע ביהודה [29] -

 

"... אני אומר דברי חלומות ל"מ ול"מ (=לא מעלים ולא מורידים), ומעולם לא שמעתי להוכיח דין מבעל החלומות הזה וחלומות שוא ידברו, ואם שרבינו אפרים ז"ל היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו, שנאמר לו בחלום שהתיר השרץ, והיה חושש פן יש ממש בדבר, והיה תולה זה על שהתיר דג ברבוטא, מ"מ אם היה מתאמת לר` אפרים שיש לדג זה קשקשים, כמו שנתאמת הדבר לבעלי התוספות היה תולה פתרון חלומו על ענין אחר שהיה מתיר, והיה חושש לו, אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא ואין בו ממש ואני שואל למעלתו למה לא בא בעל החלום הזה לשאר בעלי התוס` ולר"ת ולגדולי הפוסקים אשר התירו ברבוטא ולגלות להם להיות נראה מה יהיה חלומותיו ?!..."

 

הרדב"ז גם הוא חולם חלום [30] - השפעת הקבלה וחזיונות על הלכות תפילין

 

 

"... נשאלתי ע"ז (אם יש חשש איסור לשנות לעשות מתפילין לדעת ר"ת לעשותם לדעת רש"י), והוריתי שהדבר מותר, ובאותה הלילה הראוני בחלומי שלא הוריתי יפה, וחזרתי בי ועיינתי בדבר וראיתי שיש בזה זלזול בכל גאוני עולם, ולכן אני גוזר אומר שאסור לעשות כן מן הדין מהטעמים שכתבתי..." 

 

כך המקום לציין כי לרדב"ז היתה גישה ברורה ומסודרת בכל הקשור לקבלת דבר מן השמים ואו דבר שמקורו בדברי קבלה[31]  -

 

שאלה שאלת על מה סמכו העולם לחלוץ התפילין בתפלת מוסף ראש חודש:

 

תשובה דבר זה לא נמצא בגמ` ולא בפוסקים הנמצאים אצלנו ונמצא בספר אלקנה על המצות ועליו סמכו ונהגו כולם לחלוץ התפלין. ואעפ"י שאינם יודעים טעמו של דבר אלא (כגון) [כיון] שראו למקצת המתעסקים בספרי הקבלה שחולצין אותם גם הם עושים כן מצות אנשים מלומדה כהלכתא בלא טעמא. אבל הוא ז"ל נתן טעם יעויין מספרו. כי אין אדם רשאי לכותבו בתשובת שאלה הנעתקת ממקום למקום. וגם אני נוהג לחלוץ אחר שראיתי הספר ועמדתי על הדבר לפי שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו ואם קולא לא אחוש לה וטעמו של דבר לא ראיתי לכותבו פה וא"ת הרי מנהג זה הפך הגמרא שהרי דין התפילין כל היום הא לא קשיא שאם היינו נוהגים כך שפיר קאמרת אבל כיון שהן צריכין גוף נקי לסבה קלה אנו חולצין אותם ובלא סבה נמי מיד אחר רביע שעה צריך לחלוץ א"כ כדאי הוא אלקנה להקדים בשבילו רביע שעה ומ"מ אין אני מורה לאדם לחלוץ ושלא לחלוץ ואפשר לתת קצת טעם לפי הפשט כיון דבמוסף דומה ראש חדש לימים טובים שנקראו אות ראוי לעשות לו היכר זה ועוד שהתפילין נקראו כתר והוא אומר כתר בקדושת מוסף ואין ראוי שיהיו שני כתרים ביחד ואפילו ביחיד שאין שם קדושה כיון שהוא זמן הראוי לכתר ראוי שלא יהיו על ראשו תפילין והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן` זמרא:

 

הרמ"ע מפאנו [32]  דן אף הוא בעניני תפילין והשפעת דברי קבלה על הלכות הנוגעות להם וכך הוא כותב [33]

 

"...וכל שיהיו דברי הגמרא סובלים פירושים שונים ויתבאר האחד מהם על פי הזהר חייבים אנו להטות לבבנו אליו ולעשות על פי הוראתו, הרי ששנינו בגמרא יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות ולא ידענו אם חולו של מועד בכלל או לא וכעת השמיענו הזהר דאיתיה בכלל לא יהא אלא כאלו אמרו רש"י או אחד מן הגאונים בפירוש הגמרא מי לא צייתינן ליה ואם יחלוק הזהר על מי שהיה מן המפרשים או מן הגאונים כל שיסבלהו לשון הגמרא ידחה כל זולתו מפני פירוש הזהר, ומעתה האוטם אזנו משמוע תורה והתברך בלבבו לאמר שהזהר לא אמר כך ושתלמיד טועה הוסיף מדיליה קורא אני עליו למען ספות הרוה את הצמאה, ועוד שהי` לו ללמוד מהרא"ש ולא למד כי הוא פסק להניח תפילין בחול המועד בדברים מעטים וענוה מרובה ולא נכנס לתגר זה ולא מעט בכבודו של חול המועד לאמר שאין בו קדושה כלל.

 

ומעת שבאנו לכך נבוא לדון בדרי השו"ע אודות הנחת תפילין בחול  המועד  -

 

הבית יוסף מביא את דברי התוס` במנחות ל"ו עמ` ב` המביא ראיה מהירושלי שחול המועד הינו מועד להנחת תפילין וכן את דעת הרא"ש לפיה גם הבבלי סובר שיש להניח תפילין בחו"מ והב"י מוסיף ואומר  "ויש מניחים ללא ברכה והמברך לא הפסיד" וכך הוא כותב בהמשך דבריו     [34]

 

ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש דפוס מונקאטש שה"ש ח.) על פסוק (שיר השירים א ג) לריח שמניך טובים ..."  בכסף משנה [35]  הוא מוסיף וכותב  מפורשות "המניח תפילין בחולו של מועד קןצץ הנטיעות "

 

המהרש"ל , ר` שלמה לוריא, מגדולי חכמי פולין במאה  ה-16 , רבה של לובלין כתב בספר תשובותיו לענין זה  -

 

" גם הוא (=ר` יוסף קארו) כתב המניח תפילין בחול המועד חייב מיתה ואנחנו מניחין ומברכים עליהם. ואף שבני ארץ ישראל אינם מניחים תפילין כלל בחול המועד, לפי שהרשב"א בא וביטל המנהג לפי סברתו, שתפס דעת ר"י מבעלי התוס` ולא שחשו לבד לדברי הזוהר" מילים אחרות לדעת המהרש"ל העובדה שבני א"י אינם מניחים תפילין אין זה בשל בשל דברי הזוהר אלא בשל הסברה.

 

מענין לדעת כי ר` גבריאל פונטרימוליו אשר דעתו מובאת ב"פחד יצחק" [36] וכן בשו"ת "שמש צדקה" פסק כי לאלו החוששים מדברי הזוהר באשר להנחת תפילין בחול המועד  - יעשו עצמן כאילו הם מניחים אך יוציאו הפרשיות מתוך הבתים ...!

 

אכן דיעה זו נראית משונה ביותר אבל בספר בית ישראל לר` ישראל טויסיג חלק ח` מובא בשם ספר "חיים ושלום" כי "ידוע מנהגם של גאונים כר` יונתן איבשיץ ובעל החת"ם סופר זצ"ל להניח תפילין בחוה"מ בלי פרשיות " ( לי אישית הדברים נראים משונים ביותר שלא לומר -  "מצוצים מהאצבע")

 

עוד על עניני תפילין וזוהר  -

 

בבית יוסף  דן מרן בשאלה האם יש לברך ברכה אחת או שתיים על התפילין [37] ובין השאר הוא כותב כך[38] -

 

"...האגור (סי` לו) כתב וזה לשונו ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת ...ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי אם היה שידעו מאמר זה ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל ..."

 

על דברי בעל ספר האגור[39] האלו כותב מרן –

 

"...ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים ומה שכתב אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומשום הכי אין להפסיק ביניהם: והרב מהר"י ן` חביב כתב ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים ושהראו לו רבים מהם אותם המאמרים וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים והוא ז"ל כתב שהיה נוהג לברך שתים כדברי ר"ת ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואע"פ שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

 

בעל ספר האיגור רצה אף לומר ע"פ הזוהר כי על תפילין של יד מברכים בישיבה ועל של ראש בעמידה וכל זאת על פי דברי הזוהר ועל כך צווח המהרש"ל[40]

 

ששאלת אותי על מנהגי אם להניח תפילין של יד בישיבה או בעמידה מפני שראית הרבה מן המדקדקים בדיקדו"ק עניות להניח תפילין של יד בישיבה דע אהו` חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחלשי הראות לא יביטו באור הזוהר ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו אלא שכך מצאו בספרי רשב"י ודע אהו` שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם ראיתי מהם שלא נהגו כך אלא כדברי התלמוד והפוסקים ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצוח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו וכאשר כתב הקאר"ו וראייה לזה שהוא כתב סודות גדולות ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפילין של ראש ושל יד ואנו לא אשגחינן ביה ומברכין שתים גם הוא כתב המניח תפילין בח"ה חייב מיתה ואנחנו מניחים ומברכין עליהן ואף שבני א"י אינן מניחין תפילין כלל בח"ה לפי שהרשב"א בא וביטל המנהג לפי סברתו שתפס דעת ר"י בעל התוס` ולא שחשו לבד לדברי הזוהר ולא תאמר שהזקנים שהיו לפנינו לא ידעו מהספרים החצונים שנמצאו לע"ע ביד הלומדים הלא האגור נמי כתב שמצא ג` דינים בהזוהר וזה שזכרתי אחד מהן וכל הקדמונים למדו ודקדקו הרבה בספר ההוא ואפ"ה לא חשו לזה כי האמת שהוא עצמו כתב שלא מצא דבר זה בכל המחברים שראה בימיו ועתה פקח עיניך וראה אם היה בזה ממש אי אפשר שלא הזכירו שום מחבר אחר גם לא אישתמיט רמז בתלמוד בבלי וירושלמי ספרא ופסיקתא ושאלתות ויפה כוונ` הקאר"ו שהביא הרבה דברים מהזוהר וזה לא הביא כי לא חש לזה ועוד דע שכוונת רשב"י לחלק תפילין של יד משל ראש וכאלו הן בנויין על שתי יסודות שתפילין של יד הוא רמז לתפילה מיושב ושל ראש לתפילה מעומד ואזיל לטעמיה שכתב נמי המניח תפילין בח"ה חייב מיתה משום שתפילין של יד הוא הרמוז לה ושל ראש רמז לשבתות וי"ט ואנחנו אין חוששין לזה אלא שתיהן עניין אחת הוא וקשירה א` היא אלא שזהו כנגד הראש וזהו כנגד הלב ומי שבא לדרוש ידרוש אבל האמת יורה דרכו ומי שלא ידע להשיג סודה על הנכון בקל יבא לקצץ בנטיעות. עוד מצאתי בליקוטים שצריך להניח תפילין בעמידה דאין לך דבר קדושה יותר מזו ועוד שדומה לעבד העומד לפני רבו ומקבל עליו חותמו העשויה לעבדות ולא חילק בין יד לשל ראש וגם משמע להדיא שיעמוד מיד ויקבל חותמו שעיקר חותם תפילין של יד שנ` כחותם על זרועו לכן אהובי אל תלך בדרך אתם ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושים כאילו הן יודעים ומבינים רז תורה וצפוניה והלואי שידעו הגלוים מה יפה כח של רבי שמשון מקינון אחר שלמד סתרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו וד"ל עוד אומר לך שקבלתי מחמי הגדול מהר"ר קלונימוס ז"ל שקבל מהחסיד הגדול מהר"ר דניאל ז"ל שהיה תלמיד מובהק ושימש מהר"ר איסרל בעל תרומת הדשן ז"ל וראה הנהגתו שנהג כמו שאנו נוהגין ע"כ נהוג כדרכך ויהיה להם מה שלהם אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה.

 

לשונו החריפה של המהרש"ל יש לכאורה מעין תקיפה עקיפה של ספר הזוהר ו/או המפרשים על פיו, ויש לזכור את הפולמוס העצום שהתחולל סביב מקורו של ספר הזוהר [41] לכן מענין לראות את הסוגיה הבאה –

 

המהרש"ל מתייחס לסוגית הנונים ההפוכים בפרשת "ויהי בנסוע הארון" ואלו דבריו [42]

 

שאלה הנונין של ויהי בנסע הארון שמהפכין אותן בתחילה וסוף ויש מוסיפין נונין וכמה פני` שונות בין הסופרים יורינו מר איך לנהוג. ?

תשובתו של המהרש"ל ארוכה ואולם הוא מצטט על מנת לחזק דעתו אף מהזוהר  -  

 

"... ומה שהוא כתב שהם הסימנים כבר כתבתי שהוא טעות ואינם מפי הקב"ה והסימנים מפי הגבורה והיינו הפרשיות פתוחות וסתומות וכן בזוהר אינו משמע כלל שהנונין משום סימנים הן והנון של מתאוננים יוכיח ..."

 

על כך כותב באירוניה מופגנת מחבר ספר "בן יוחאי " [43] -

 

 "וזה דבר זר וחדש לרבינו (= הכוונה לרבי יוסף קארו) שישכח מלהעתיק מקום מפורש בזוהר בדין שלא הוזכר בתלמוד וכזאת לא מצאתי בכל ארבעת חלקי שולחן ערוך שחיבר , ומן השמים נגזר כך כדי להשאיר ברכה ע"י החריף מהרש"ל ז"ל, שעל ידי זה הודה ברבים על קדושת ואמיתת ספר הזוהר"[44]

 

גם לענין חליצת התפילין לפני תפילת מוסף אומר ר` יוסף קארו כי המנהג הוא בספר הזוהר [45]

 

"... ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפילה אומרים כתר ואין להיות באותה שעה כתר בתפילין מעין מה שאכתוב בסי` ל"א בשם הזוהר במדרש שה"ש על הנחת תפילין בחוה"מ"

 

 

מאידך לענין גילוח הזקן במספריים פוסק ר` יוסף קארו שמותר למרות שע"פ הזוהר לפרשת נשא משמע שאסור לגלח אפילו במספרים [46]

 

לעומת זאת בעל השו"ע פוסק שאין על נשים לצאת לבית הקברות אחר הנפטר כאשר פסק זה מבוסס על הזוהר כלשונו – "ובספר הזוהר פרשת ויקהל כתוב שיש למנוע מנשים לצאת לבית הקברות , מפני שאם יוצאים גורמים רעב לעולם, וכן ראוי למונעם "[47]

 

ובבית יוסף כתב שמהזוהר אף המנהג שבן אומר קדיש על אביו  -

 

"כתב הכל בו נמצא בהגדה, פעם אחת פגערבי אליעזר באחד שהיה מקושש עציםוכו`, אמר לו, אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא. על זה פשט המנהג לומר בנו של המת קדיש ויפטיר בנביא, והמעשה הזה הוא בזוהר פרשת אחרי מות "

 

ברכת נשים על הלולב ותשובות מן השמים

 

שאלה נוספת הקשורה בחג הסוכות ניתנה בה הלכה בדרך הקושרת קבלת דבר מן השמים באופן ניסי , ומכוון אני לשאלה האם  נשים רשאיות לברך על לולב בימי הסוכות ? למעשה מצד הדין יש לומר כי מדובר במצווה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממצות שכאלה, ואולם לא כך פוסק ר` יעקב ממארויש אשר חי במאה ה-12 וכתב ספר תשובת אשר ע"פ טענתו כל התשובות שניתנו בו נתנו לו בשאלת חלום שעשה , בשאלה הראשונה המופיעה בספרו הוא פוסק כי נשים רשאיות לברך על הלולב ואף מנמק את הדבר , אביא את נימוקי מתוך התעסקותו של החיד"א[48] בתשובה זו  על תשובתו זו של בעל שו"ת מן השמים [49]

 

"...מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות ערערתי על זה, דנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן, והם פסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו, והם אמרו דהוא מנהג טעות, דקצתן נהוג הכי בבלי דעת, ויש לבטל המנהג. ואחר זמן האיר וזרח ספר נחפה בכסף למורי הרב זלה"ה(= זכרונו לחיי העולם הבא), ושם ראיתי שכתב שהוא מנהג טעות וכל המבטל המנהג תע"ב (= תבוא עליו ברכה). ע"ש דך קפ"א ע"ד. ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי"ש מרבוואתא קמאי, דמייתו ליה הרב שבלי הלקט והמרדכי כמ"ש בקונטריס שם הגדולים דף ל"א (מע` גדולים ערך רבינו יעקב החסיד), שהיה שואל מן השמים ומשיבים לו. וכתוב שם (סי` א) וז"ל, שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר, אם יש עבירה, ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות. והשיבו, וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהלכם וברכו את ה` אלהיכם. והעד מגילה וחנוכה. ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולב נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב"ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליהם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם.

 

 

בשו"ת אומץ יוסף [50]חוזר החיד"א על פסקו זה ואף מנמק מדוע הוא סטה במדעת הרמב"ם ופוסקים נוספים שסוברים שנשים אינן רשאיות לברך על הלולב  -

 

"...נהגתי לומר לנשים שיברכו על לולב כמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלים ת"ו, שכן השיבו לר"י ממרוויש מן השמים. והסביר בדבש לפי מער` נ` אות י"ב שלא שייך לומר בזה "לא בשמים היא", כיון שאין בידנו כח להכריע בין הראשונים, ואין אנו עושים כפי כבנתינו בתורה, אלא עושים דרך פשרה, וא"כ נכון יותר לעשות כהפוסקים שהסכימו עימהם מן השמים. ע"ש. והיא סברה גדולה. ואינה "עשית דת" שכתב הרמב"ם בהלכות יסו"ה פ"ט ה"ב שאין נביא רשאי לעשות דת. אלא העמדת הדת היא. דעשית דת היא חידוש מצוה בתורה. אבל להכרעת דין שעד היום היה בספק מחמת הגלות לא יקרא עשית דת, ופשוט..."

 

ובענין זה כתב הרב עובדיה יוסף ניכוחה [51]

 

 

הבאתי ג"כ דברי הפתח הדביר ח"ג (דף ל ע"ב): דהא דתפסי עמא דארעא המנהג להתיר דלא כמרן, ראוי למחות בידם, משום דאנן בני ספרד נקטינן כד` מרן, והמיקל כמור"ם(= כמורינ רבי משה איסרליש) היפך דעת מרן צריך כפרה. וא"כ הא ודאי דלא שבקינן להו במנהגייהו, אלא מחינן להו במרזפתא דנפחא עד דמשנו מנהגייהו, דהו"ל מנהג איסור, כיון שעושים נגד מרן. ע"כ. וא"כ מאחר שלא היה שום אחרון שהורה לנשים לברך היפך דעת הרמב"ם ומר"ן, זולת החיד"א ז"ל שאחר שראה תשו` מהר"י ממרויש שהשיבו לו מן השמים, סמך עליה לעשות מעשה, להורות לנשים לברך על מ"ע שהז"ג, מפני שדימה בדעתו הקדושה שאילו היה רואה מרן תשובת מהר"י ממרויש היה פוסק כמותו, וכנראה שבאותה שעה לא שת אל לבו דברי מרן שהכשיר הדס שנקטם ראשו נגד דעת הראב"ד שסמך על רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשו ופסלו, ואע"פ ששם המחלוקת בדאורייתא, וגם סופו לבא לידי חשש ברכה לבטלה לד` הראב"ד, ועכ"ז לא חשש מרן לד` הראב"ד, משום דלא בשמים היא, כ"ש כאן דכללא דספק ברכות להקל קאי אאיסדן, ושב ואל תעשה עדיף. ומה גם שי"ל שבנידון מהר"י ממרויש דהוי דברי חלומות קיל טפי, שאין משגיחין בדברי חלומות, כמ"ש בסנהדרין (ל) וגם מהר"י ממרויש לא כיון להכריח את הקוראים בתשובותיו לנהוג ע"פ מה שהשיבו לו בחלום, ואינו אלא כגילוי מילתא בעלמא, וכל מי שאינו רוצה לסמוך עליו הרשות בידו שאין זה כנבואה ורוח הקדש, אלא חלום שהוא א` מס` בנבואה. וכמש"כ בספרי יבי"א (סי` מא אות יח). וכן מצאתי עתה בשו"ת יד מאיר בהקדמה שבכל מ"ש מהר"י ממרויש לא היה בדעתו שנהיה מוכרחים לפסוק כן, כמו שישיבו לו מן השמים, דהא לא בשמים היא, והרי כתב בתשובה סי` ג שהקב"ה אומר שהלכה כר"ת בתפילין דהויות באמצע, ומנהג כל העולם כרש"י זולת המדקדקים וכו`. ע"ש. וא"כ מכיון שאין דברי החיד"א מבוססים להלכה, וכפי שעינינו הרואות כמה מנהגים שלנו נגד מ"ש בשו"ת מן השמים, בענין ברכת ההלל בר"ח וחוהמ"פ. ובענין שהחיינו על מקרא מגילה ביום, ועוד, ולא חששנו כלל לדבריו, אלמא דנקטינן לגביה כללא דלא בשמים היא. ולכן מ"ש ידידנו הרב: שהברכ"י אחר סתירת הזקנים את מנהג הנשים המברכות, (שנהגו מעצמן בבלי דעת), מביא בנין של קיימא למנהגן זה, הנה המעיין ישר יחזו פנימו במש"כ באורך בשו"ת יבי"א ח"א (סי` מא) יווכח שאין זה בנין של קיימא, אלא - במחכ"ת של מרן החיד"א - הוא בנין על יסוד רעוע, להשען על משענת קנה רצוץ של דברי חלומות שאינן מעלים ולא מורידים מבחינת ההלכה. וכמו שהבאתי מהשבולי הלקט (סי` קנז) שהשיב כן ע"ד מהר"י ממרויש שאין משגיחין בדברי חלומות. ע"ש. וכ"כ הגאון משאוול בשו"ת זכר יהוסף בקונט` שבסוה"ס (די"ב ע"ג), שהמעיין בפוסקים יראה שכמעט כל התשובות של מהר"י ממרויש הם דעות דחויות לדינא, ועל כיו"ב נאמר כבוד ה` הסתר דבר, ושגם החיד"א אחר כל אריכות דבריו ע"ז, העלה, שמי שנראה בעיניו שתשו` מהר"י ממרויש היפך מכללי ההוראות, יוכל לחלוק ע"ז, כי לא בשמים היא. ע"כ. וכ"כ הגאון מלבי"ם בארצות החיים (סי` ט, המאיר לארץ ס"ק כא). ומהר"י פלאג`י בס` יפה ללב ח"ב בקונט` אחרון (סי` רסט). ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"ר שמ"ח גאגין ז"ל ביריעות האהל שבס` אהל מועד ח"א (דצ"ג ע"א), דמאי דנקיט החיד"א ליסוד בנין כדברי שו"ת מן השמים, אדרבה לא צייתינן ליה, כי לא בשמים היא. ע"ש. וכ"כ הגאון החסיד מהר"א עזריאל אב"ד ירושלים, וראש המקובלים, בשו"ת כפי אהרן ח"ב (סי` ח) בדין ברכת הנשים על לולב ושאר מ"ע שהז"ג. ע"ש. וכאשר הבאתי כ"ז בשו"ת יבי"א ח"א (סי` מב). והנפתי ידי שנית בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי` ט אותיות ה - ח), בדין צירוף קטן למנין, שאין להשגיח במ"ש להקל בזה בשו"ת מן השמים, היפך פסק מרן הש"ע וגדולי האחרונים. והבאתי שכ"כ בשו"ת אבני צדק (חאו"ח סי` ז), ובשו"ת תורת יקותיאל (סי` ל - לא): דמהיכא תיתי לסמוך על מהר"י ממרויש לעשות מעשה היפך פסק הש"ע ורוב הפוסקים, והרי קי"ל לא בשמים היא, ואין משגיחין בבת קול. עכת"ד. ודון מינה ואוקי באתרין.

 

 

אי התרת עגונה מינקת בגינה של רוח הקודש

 

דומני כי מקרה קיצוני של השפעה על פסיקת הלכה מטעמים מסטיים ניתן לראות בתשובות של ר` יעקב ברייש[52] בשו"ת חלקת יעקב [53]

 

הנה ענוותו תרבני להתייעץ ולבקש ממני לחפש היתר עבור האשה שנהרג בעלה על ידי הרוצחים בפולני`, וכבר יש לה היתר להתירה מכבלי העיגון מרבנים מובהקים על פי אומדנות והעדאת עדות על מיתת בעלה, וכעת היא באת כשארי הבורחים משם לפאריז בעירום וחוסר כל בלי מזון ומחי` ובלי שום משפחה עם תינוק בן י"ב חודש מבעלה הנהרג, ועתה נזדמן לה שידוך עם ת"ח וי"ש היושב על כסא הוראה במדינות אלו ורוצה לנושאה, אם יהי` אפשרות להתיר לה לינשא תיכף, יען כי הוא שרוי בלא משפחה ואי"א לו להמתין עד כלות כ"ד חודש כדין מינקת חברו המבואר בגמרא ובשו"ע, והאשה היא כשרה וצנועה במעשי` אכן יען כי העניות מעביר על דעת קונו ויש חשש שלא תהי` אנוסה לסור מדרכה הטוב או לינשא למי שיזדמן לה ואשה בכל דהו ניחא לה ובפרט כשהיא גלמודה ועזובה וגם עבור התינוק יהי` חשש שלא יתגדל על ברכי התורה ויהדות וכידוע במדינות אלו בפאריז ואגפי`.

 

אחר שבעל חלקת יעקב מביא אין ספור טעמים להתיר את גזירת כ"ד חודש של מינקת הוא מבהיר שכל מה שאמר זה אך ורק מצד העיון ההלכתי ואולם אין הוא פוסק כך הלכה למעשה וכל כך משום שחושש הוא לפסוק כנגד הגאונים והפוסקיחם השונים שלא התירו גזירה זו -

 

"... אכן כל זה כתבתי, בתנאי כפול, לא להלכה ולא למעשה, יען כי האחרונים וביחוד הפנ"י הנ"ל לייט על מאן דמזלזל בגזירה דרבנן הלזו, וכן בחת"ס אע"ז בכל התשובות מתיירא מאד להקל בענין מינקת וכן בתשובת השיב משה ושארי אחרונים, ורוח הקודש הופיע בבית מדרש דהני גאונים וקדושים, להחמיר בגזירה זו, נראה בעליל דגזירה הלזו חמורה מאד בעיניהם, ומי יודע אפשר יש טעמים כמוסים עוד אחרים בגזירה זו, ובגלל זה ח"ו להימנות מהמתירים, ואם כי נמצא באיזה תשובות להקל קצת באיזה אופנים, זה נמסר רק לגאוני הדור, וכתבתי זאת רק בפני המליזים על הרבנים שהם חכמים רק להרע ולהטיב לא ידעו (עי` עירובין כ"ו ב` מאמר דריש גלותא) וכוונתם שהרבנים אינם רוצים לייגע א"ע לחפש איזה היתר אף במקום דוחק השעה והזמן. ועי` משנה עדיות פ"א מ"ו למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת, ובתויו"ט שם בשם הראב"ד, וה"נ כעין זה שלא יאמר מי שימציא איזה היתר בזה"ז אלו ידעו הרבנים היו מתירין, אבל אנו הרואים חומר האיסור בספרן של צדיקים נאמר לו שקול טיבותך ושדי` אחיזרא כבר קדמוך רבנן ועכ"ז נסוגו אחור שלא להיות מסייע להרוס ולסתור גזירה דרבנן החמורה הלזו, והשם יהי` בעוזרה דאלמנה עלובה הלזו.

 

למעשה מה שאומר בעל "חלקת יעקב" הוא שעל מנת שלא יצא לעז על הרבנים שאינם מיגעים עצמם בדין תורה הוא דק פורתא טרח ומצא את כל הפתחים להיתר ואולם אין הוא מתיר בסופו של דבר בשל מניעה הלכתית שאין רוצה הוא לבטל גזירה שגזרו חכמים , חששו ללא ספק נטוע בטעמים מיסטיים אשר אף הוא אינו יודע לקרוא להם בשם (ובלשונו - "טעמים כמוסים")

 

יצויין שהשאלה הופיעה אצל בעל חלקת יעקב פעם נוספת , הפעם השואל היה רב ארץ ישראלי ותשובתו של בעל חלקת יעקב היתה לא פחות נחרצת [54]-

 

שאלה בענין מינקת, בתוך שתי שנים

 

לכבוד הרב הגאון חו"ב, חובר חיבורים מחוכמים, שלשלת היוחסין, כש"ת ר` מ` יחזקאל גוטמן שליט"א, רב בגבעת עליה יפו יצ"ו.

 

אחדשה"ת בכבוד.

מודה אני לו בעד ספריו הנחמדים, הנשלח לי - ולוטה פה מכתב בכדי לקבל ספרי בשם.

 

ובדבר שאלתו בגרושה צעירה שבעלה נתחייב כחק לשלם תשלום חדשי למזונות הולד, וכפי הידוע, אין מניקין כאן יותר מי` חדשים בשום אופן אם יש להקל אחר שתגמלהו בזמן הרגיל לכל, מאחר שנשתנה הטבעיות והרגילות להניק רק עשרה חדשים, וביחוד, כי כבר מצאה לה צעיר אחד שרוצה לינשא, ואם לא נתיר תדור עמו ח"ו בלי חופו"ק - ומבקש ברוב ענוותנותו להביע לו חוות דעתי העני`.

 

תמה תמה אקרא - הלא אין תורה כתורת א"י, מקום גאונים וגדולים מובהקים שבשם תצא תורה, ומי ירהיב בנפשו עוז בחו"ל, לחוות דעתו בשאלות הנוגע להישוב בשם, ובפרט בענין חמור כזה - ומהנאות שלא להשיב כלל בזה - רק להראות כי כבודו גדול מאד בעיני, ושאין מסרבין לגדול, אשרטט לכת"ה איזו מילי בקצרה.

 

 

הנה בתשובה לעיל סימן ל"ח, הארכתי קצת בשאלת מינקת בצדדי ההיתר בזמן הזה, דמפני פקודת הרופאים אין מניקין לכל היותר אף א` מני אלף יותר משנה, ועוד צדדי היתר שיש בהעובדא בשם - וכתבתי כ"ז לא להלכה ולא למעשה יען כי האחרונים, וביחוד הפנ"י בסוף כתובות, לייט על מאן דמזלזל בגזירה זו, וחת"ס והשיב משה ושארי אחרונים מתייראים מאד להקל בגזירה זו, ורוח הקודש הופיע בבית מדרשם, ומי יודע אפשר יש טעמים כמוסים בזה - ואם כי נמצא באיזו תשובות להקל קצת באיזה אופנים בדבר פרטי ובכמה סניפים להיתר, אבל בשאלתו דמר, הדבר נוגע לכל הכלל, שאין שום סניף להתיר, כי לפי פסק השולחן ערוך גם בגרושה לא תנשא עד לאחר כ"ד חודש, רק הסניף דחשש פרוצות, שלא תדור כך עם אהובה, ואם נחוש לזה בדור הפרוץ הלזה בעוה"ר, צריכין אנו לבטל כל הגזירה משום חשש זה ....

 

דומני כי אין להתעלם מכך שבעל חלקת יעקב תולה את הסיבה לאי ביטול הגזירה על ידו בכך שאינו יודע טעמם הניסתר של חכמים "שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשם " ואינו מנמק וזאת בטעם הפשוט לכאורה של "אין בית דין מבטל את שגזר חברו אלא אם היה גדול בחוכמה ובמנין "[55]!

רוח הקודש המופיעה בבתי המדרש משפיעה על בעל חלקת יעקב בפסיקת הלכה אף לענין איסור הכשרתו של גט הנדפס ע"י מכונה [56] -

 

"...ואחרי ככלות הכל - אני חושש שבגט הנכתב ע"י מכונה יש חשש פסול דאורייתא דלא מהני אף בשעה"ד ומקום עיגון - דהרי אף לגבי שחיטה דקיל הרבה מכתיבת הגט דלא בעי כלל כוונה ואפילו הכי מבואר בתב"ש (=תבואת שור)[57] סי` ג` ס"ק ד` וז"ל זרק אבן והכה בסכין והלכה הסכין ושחטה נ"ל דפסולה מספק דכח כחו הוא ...והכ"נ כן דבכל אופן החוטין אינם מחוברין יחד שיהיו נידונין כגוש אחד, והוי כח כחו ופסול מספק לדעת התב"ש דלא מקרי כח גברא לענין שחיטה ומכל שכן לענין כתיבת הגט דבעי גם כוונה וכתיבה לשמה - ומהרש"ם בבקיאתו הגדולה בח"ג סי` שנ"ז מביא גמרא נפלאה מנחות דף ז` וז"ל מכי מהדר לי` מנח לי` אדפנא דמנא ומניד לי` ונפל ממילא דנעשה כמי שהחזירו הקוף, וברש"י שם, הרי לן בהדי` דכשמניד כלי עם קמח ומחמת הנענוע נפל הקמח דזה מקרי רק כמו שהחזירו הקוף ומזה הגמרא משמע לכאורה כהאי דינא דתב"ש כשזרק האבן והכה בסכין ושחטה דזה הוי כמעשה קוף בעלמא (ועי` רמ"ה סנהדרין ע"ז שהבאתי בספרי חלי"ע או"ח סימן ע"ד ומה שביארתי בשם) ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו דתב"ש לאסור שחיטה כזו.

 

הפוסקים מגדירים את היחס בין קבלה להלכה

 

אחר /שראינו את יחסו של הרדב"ז לדברי הלכה שיש בהם סתירה בין התלמוד למקובלים , נביא עמדות נוספות בענין -

 

ר` יצחק קארו דוד של בעל "שולחן ערוך" כתב כך[58]

 

"...וראינו חכמי הקבלה שסברתם שמצות יבום קודם למצות חליצה א"כ ראוי לפסוק הלכה כהם והשכל גוזר כן שאם חכמי הקבלה פסקו הלכה הפך פסק התלמוד יפסוק הדין כתלמוד ערוך שבידנו אבל אחר שלא נפסקה הלכה בתלמוד וגם כל הפוסקים לא פסקו הלכה כמי אלא איש לדרכו פנו ויש הכרעה בקבלה כאח` מהם ההכרעה היא לחכמי הקבלה וכן מקובלני מרבותי וראיה שהרי בחול המועד יש מחלו` אם נניח תפילין אם לא ולא איפסיקא הלכה כמי ואמר שמצאו חכמי ספרד מאמר במדרש הזוהר שמצות תפילין אינה נוהגת בח"ה ושאסור להניחם לא הניחום עוד בח"ה ועוד שבכל ספרד נוהגים בכל הדינים ובכל ענייני איסור והיתר כסברת הרא"ש והוא היה מניחם ומברך עליהם ומשעה שמצאו המאמר ההוא לא הניחום עוד כל החכמים וכל הקהלות אין גם אחד וכ"ש בדבר דלא איפסיקא הלכתא אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה שנכריע כחכמי הקבלה ..."

 

הרב הקוק הבהיר את הדברים באופן הבא[59] -

 

"...ומכבר חשבתי להסביר את אותם הענינים שנמצאו לכמה מרבותינו בהכרעת פסקי הלכות ומעשים ע"פ דברי הופעות רוחניות, בצורות שונות של גילויים מן השמים וחלומות ונשמות, שי"ל שלא יהיו בנגוד גם לד` הרמב"ם, בפ"ט מיסוה"ת, שכל החלטת דין והלכה מצד נבואה היא הכחשה לתורה שאמרה לא בשמים היא. והוא בדוגמת המבואר בכתובות כ` ובתוס` שם, בפסול כתב בעדיות, דהיינו דוקא כשהפסול הזה בעצמו הוא יסוד העדות, אבל לא כשהוא רק מעורר וגורם לקבוע את העדות מיסודה העצמי הכשר, שכן גם אותו צד של בשמים, באותם הענינים של הגדולים ההם, לא היה בעצמו המכריע והמחליט את ההלכה בהם, אלא רק המעורר והגורם, לפי מעלת סגולתם האישית, לכוון בירור ההלכה לפי דרכיה של תורה ומתוך מקורותיה, וכשהתאימו מסקנותיו לתכנם של אותם הגילויים הרוחניים הוכרעה והוחלטה ההלכה, ולפי דעתם ונטיתם של הגדולים ההם הובלטו ופורסמו עם זה ידיעות אותם הגילויים...וה"נ סוד ד` ליראיו של הראב"ד הוא מכוון לא לסברא בעלמא, שאינה מוכרעת כלל אליבא דדינא, אלא למה שנגלה ע"פ הופעה של קדושה שלמעלה מהשכל האנושי, שהשיג בה את הבדלי המצבים של מדרגות הקדושות של בית ראשון ובית שני, כמו שביארו גדולי הקבלה, שהי` הראב"ד ז"ל אחד מראשי אבות העולם, שהקבלה הנסתרת של סודות התורה נשתלשלה על ידו, כמבואר בספרים המדברים מענין זה. ...אבל הראב"ד לא החליט כלל את ההלכה, והדין נותן לכך, שלא להחליט ההלכה, ע"פ סוד ד`, שהרי אין פוסקים הלכות ע"פ רוה"ק, ולא בשמים  אלא שלגבי סברת הרמב"ם, שלא מצא לה מקור והיתה בעיניו כסברא בלא יסוד, השתמש הוא לדחותה ולפקפק עליו ע"פ הארת רוה"ק שלו, שנגלתה לו ע"פ סוד ד` הבחינה של קדושת המקדש בבית השני בימי עזרא וערכו לגבי הבית הראשון ולגבי אור הקדושה של הבית השלישי והגאולה העתידה במהרה בימינו"

 



[1]   בבא מציעא דף נ"ט, א-ב

 

[2] תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב  וכעין זה מצינו בראשית רבה (וילנא) פרשה פה ד"ה יב ויכר יהודה "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק בשלשה מקומות הופיעה רוח הקודש, בבית דינו של שם, בבית דינו של שמואל, בבית דינו של שלמה"

 

[3]    משנה מסכת ידים פרק ד משנה ג

 

[4]    תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קג עמוד ב

 

 

[5]    רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ב

 

[6]     רבי אברהם בן דוד, מבקרו הגדול של הרמב"ם בהלכה (בעל ההשגות), נולד בסביבות השנה ד"א תת"פ (1120) לערך בנרבונה, פרובנס, ונפטר בפוסקיירה, פרובנס, בשנת ד"א תתקנ"ט (1198). הראב"ד היה אישיות בולטת באסכולה הפרובנסלית של רבנים ותלמידי חכמים. ישיבתו המפורסמת בפוסקיירה משכה תלמידים מקרוב ומרחוק. בין כתביו הרבים: הלכה, פירושים לגמרא ותשובות, ובולטות השגותיו לספר יד החזקה של הרמב"ם, המודפסות באופן סטנדרטי כמעט בכל מהדורות הרמב"ם אחרי שנת ה"א רס"ט (1509).

 

 

[7]   בהלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה ה

 

[8]   המשנה בסוכה פרק ג משנה ב אומרת - "הדס הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב:" במשנה ד` אנו מוצאים מאידך "רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום רבי טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים רבי עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת"

 

 

[9]  בית יוסף אורח חיים סימן תרמו אות א (א), י ד"ה נקטם ראשו

 

[10]     ובפני יהושע (ר` יהושע פלק נולד ב-1680 בקרקא נפטר ב –1756) בהתיחסו לסוגיה ( אותה הוא פותר בדרכו היחודית ולא ארחיב כאן בתשובתו המענינת בענין) מדגיש אף הוא כי הפוסקים השונים לא שינו דעתם עקב רוח הקודש שהופיע בבית מדרשו של הראב"ד -

 

במשנה ר` ישמעאל אומר שלשה הדסים כו`... בזו הסוגיא נתחבטו הקדמונים שהרי"ף והרמב"ם [הל` לולב פ"ח ה"ה] והרא"ש ז"ל [סו"ס י`] כתבו דר` טרפון דמכשיר בקטומין פליג אסתם מתניתין דלעיל דפוסל בהדס שנקטם ראשו, ולפי"ז כיון דשמואל פסק כר` טרפון אידחי לה הך סתם מתניתין דלעיל מהלכה וכ"כ הרמב"ן [במלחמות כאן] בשם כל הגאונים... והראב"ד כתב שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו על דבר זה. וגם על שיטה זו הקשו עליו הרמב"ן וסייעתו וכתבו שאחר כל השבח הזה עם כל זה אין פירושו עולה לנכון ...

 

והנה אנו רואים כי הרמב"ן וסיעתו לא "התרגשו" יתר על מידה מהעובדה שרוח הקודש ביקרה בבית מדרשו של הראב"ד .

 

 

[11] הרב פנחס זביחי נולד בירושלים בשנת תש"ך, צאצא למשפחת רבנים ונכבדים מאנוסי משהד (פרס). למד שנים רבות בישיבת `פורת יוסף` ובישיבות אחרות, ובגיל צעיר נסמך להוראה על-ידי גדולי ירושלים. כיום משמש כרב בירושלים. מחבר ספרים רבים, ביניהם ספר `מזהב ומפז` על סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ועוד. ספר שאלות ותשובות `עטרת פז` הולך ונדפס בירושלים משנת תש"ן ואילך, וכולל בתוכו בירורי הלכה, חידושים ותשובות.

 

[12]    שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד סימן ג ד"ה [ובאמת לפ"ז

 

[13]  רבי יוסף בן דוד אבן לב נולד במונסטר שבתורכיה (כיום יוגוסלביה) בשנת ה"א רס"ה (1505), עבר לשאלוניקי בשנת ה"א רצ"ד (1534) ושם כיהן כרב וכדיין. לאחר סכסוכים עם אנשי האוליגרכיה של הקהילה, עבר לקושטא ושם היה לראש הישיבה, בישיבתה המפורסמת של דונה גרציה מנדס. הוא נחשב לגדול בדורו, ותשובותיו משמשות תקדים מכריע אצל פוסקי ההלכה. הוא נפטר בשנת ה"א ש"מ (1580).

 

[14]   שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן קטז

[15]    בהקדמה ל"עץ החיים" , ורשא תרנ"א

 

[16]    ראה שו"ת משפט כהן הלכות בית הבחירה סי` צ"ו סע` ז`

 

[17]   הרב קוק מתייחס בתשובתו למחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בענין קדושת בית המקדש בימינו הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד אומר -

 

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.

 

והראב"ד השיג על דברים אלו -  בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ` אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה` ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

 

ואמר הרב קוק  - שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן צו – "...סוד ד` זה, אע"פ שאין אנו כדאים לעמוד בסוד קדשו של הראב"ד ז"ל, מ"מ ברור הוא שאין כונתו כלל בזה על סברא אנושית פשוטה..."

 

 

[18]  ציץ אליעזר

רבי אליעזר יהודה ולדנברג, יליד שנת ה"א תרע"ז (1917), כיהן כאב בית דין בירושלים. בספריו ציץ אליעזר הוא עונה על הרבה שאלות מודרניות, במיוחד בשטח ההלכה והרפואה. הוא כתב גם ספר הלכות מדינה, העוסק בבעיות הלכה ומדינה.

 

[19]    שו"ת ציץ אליעזר חלק ה  פתיחה פרק ב

 

[20]    רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה א

 

 ...ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. +/השגת הראב"ד/ ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו"ם. א"א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים.+

[21]   הופעות נוספות של רוח הקודש בבית המדרש -

 

שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן רעב ד"ה ו) אך - מדבר על רוח הקודש בבית המדרש של המהרש"א -

 

 "...אך אף לפי` המהרש"א מוכח דהטעם רק משום דלא אמרינן גוד אסיק באין ניכרות. והנה תמוה דברי המהרש"א משום פרש"י הנ"ל. אך הופיע רוח הקודש בבית מדרשו של מהרש"א דמוכח ברשב"א שבת כוותי`. שהוא כתב פרק הזורק גבי עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבע וזרק לתוכו מאי דאין אויר העומד רשות היחיד רק קרקעיתו יעוין שם..."

 כמו כן נזכרת הופעה של רוח הקודש בבית המדרש של ר` חיים הלברשטם בשאלה לענין כשרותו של תרנגול ההודו  -ראה שו"ת יהודה יעלה חלק א - יו"ד סימן צד

 

"...ואודיע לו ג"כ כי בשנת תרכ"א אחר שכתבתי תשובתי להגאון דיארמוטה ני` קבלתי עוד מכתבים מכמה רבנים גדולים הי"ו להתיר התרנגולים. והתירן ברור בעיניהם. ... וכן כתב הרב הצדיק מפורסם /המפורסם/ בק"ק ליסקא הה"ג אב"ד מ` הרש ליסקא ני` כי הרב הגאון העצום מופת הדור אספקלריא המאיר` ציס"ע כו` כקש"ת מו"ה חיים האלבערשטאם אבדק"ק ני` התירם. ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו כו`. וכן שאל כתב לי ג"כ הגאון מו"ה מנחם מענדל אבד"ק דעעש ני` להתיר וכתב לי ג"כ כן כי שאל לכמה חשובים ומופלגי תורה מאה"ק ואמרו לו כי הם התרנגולים השכיחים בעה"ק ובפרט בצפת וטבריא המה לרוב כו`. וגם הגאון אור עולם ציס"ע מו"ה יוסף שאול הלוי נ"ז נ"י בעה"מ מפרשי ים התירן בבירור ודי בזה..."

 

[22]    בחיפוש בפרויקט השו"ת מצאתי בספרי השו"ת את הביטוי הנזכר למעלה מ - 80 פעם !

[23]    שו"ת הרשב"א חלק א סימן תצד

 

[24]   בסריקה שעשיתי ע"פ פרויקט השו"ת הביטוי מופיע אצל הרשב"א בלמעלה משלושים תשובות . כמו כן מצאתי כי מרבה להשתמש בביטוי זה אף רבינו גרשום מאור הגולה בתשובותיו

 

[25]  מרדכי ע"ז פ"ה הגהה לסי` תתנ"ח

 

[26]   שו"ת אבקת רוכל סימן פ

 

[27]    הגהות אשרי

ספר `פסקי הרא"ש` נדפס לראשונה בסוף מסכתות התלמוד בדפוסי ונציה ר"פ. הוא מסכם את הסוגיות להלכה, כאשר הוא מבוסס בעיקר על פסקי הרי"ף, ומביא הרבה מפירושי ופסקי בעלי התוספות. בסוף כל מסכת צורף `קיצור פסקי הרא"ש` על אותה מסכת, כנראה מעשה ידיו של בנו, ר` יעקב בעל הטורים. כבר בדפוס הראשון צורפו לפסקי רא"ש `הגהות אשרי`, לקט פסקים מאת ראשוני אשכנז (תוספות, הראבי"ה, אור זרוע, `מהרי"ח` - ר` יחזקיה ממגדינבורג ועוד), המשלימים את דברי הרא"ש. מלקט `הגהות אשרי` הוא ר` ישראל מקרמז` (אוסטריה, המאה הי"ד), אבי-סבו של ר` ישראל איסרלין בעל `תרומת הדשן`. במשך השנים נוספו לדפוסי התלמוד הגהות נוספות ש`נבלעו` בתוך הגהות אשרי. הגהות אשרי נמצאות לפנינו על רוב המסכתות, והיתה להן השפעה רבה על הפסיקה במשך הדורות.

 

[28]   מסכת עבודה זרה פרק ב סימן מא

 

[29]    נובי"ת יו"ד סי` ל`

 

[30]    תשו` הרדב"ז ח"ו ב` אלפים רפ"ו

 

[31]    שו"ת רדב"ז חלק ד סימן פ

 

[32]    רבי מנחם עזריה מפאנו נולד בשנת ה"א ש"ח (1548) באיטליה ונפטר שם בשנת ה"א ש"פ (1620). מפורסם כרב וכבעל צדקה, הוא כתב חיבורים רבים, ביניהם תשובותיו, קיצור הלכות לרי"ף (אלפסי זוטא) וספרי קבלה.

 

[33]     שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קח

[34]   בית יוסף אורח חיים סימן לא

 

 

[35]   כסף משנה , הלכות תפילין פרק ד` הלכה י`

 

[36]    שם אות ת`

 

[37]     אורח חיים סי` כ"ה

 

[38]    בית יוסף אורח חיים סימן כה

 

[39] ר` יעקב לנדא כתב את הספר בשנת 1480 והוא כולל דינים ופסקים המסודרים בסדר הטורים

 

[40]    שו"ת מהרש"ל סימן צח

[41]    וראה לענין זה מאמרי – "מי כתב את ספר הזוהר"

 

[42]   שו"ת מהרש"ל סימן עג

 

 

[43]    ר` משה קוניץ , שימש כרב באובן שבהונגריה וספרו נדפס בוינה בשנת 1815 הוא עצמו נפטר ב – 1837 , הספר עצו כולל 7 פרקים בחייו של ר` שמעון בר יוחאי המתארים שתי תקופות בחייו האחת בעודו קרוי ר` שמעו סתם – זוהי התקופה בה הסתתר במערה והשניה לאחרי כן עת יצא מהמערה כתב את הזוהר ונפסקה הלכה כמותו .

 

[44]    בן יוחאי, קמ"ה עמודה ב` , אגב אמירה זו אינה מדויקת ויש מקומות רבים שהשו"ע אינו מביא מהזוהר וכנראה שלא הגיע לידיו הספר בשלמותו שכן רק בימיו נדפס הספר לראשונה ( ההדפסה נעשתה בשנת 1558)

 

[45]    אורח חיים סי` כ"ה

[46]   שו"ע יורה דיעה , קפ"א

 

[47]   שו"ע יורה דיעה סי` שנ"ט

 

[48]    רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב החיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים. לרגל שליחות היישוב בארץ ישראל הוא יצא לחוץ לארץ כשד"ר (שלוחא דרבנן) פעמים מספר וביקר במצרים, בצפון אפריקה וברוב ארצות אירופה. בין ספריו המרובים מצויים ספרי שו"ת, פירושים לתנ"ך ולתלמוד, ספרי קבלה, ספרי ביבליוגרפיה, יומני נסיעות ועוד. בין השאר כתב החיד"א כמה ספרים שבהם הערות וביאורים על השו"ע,   יש לציין כי רחיד"א מרבה להביא בספריו חומר רב מכתבי יד, הן מתקופת הראשונים והן מחכמים מאוחרים יותר. החיד"א נפטר בשנת ה"א תקס"ו (1806) בליוורנו, שם שימש בשנותיו האחרונות ברבנות. בשנת תש"ך (1960) הועלה ארונו ארצה, והוא נטמן בבית הקברות שבהר המנוחות בירושלים.

 

[49] " ברכי יוסף אורח חיים סימן תרנד ס"ק ב

 

[50]    שם סי` פ"ב

 

[51]    שו"ת יביע אומר חלק ה - או"ח סימן מג ד"ה (ח) ומ"ש

 

[52]  ר` מרדכי יעקב ברייש נולד בפולין בשנת תרנ"ו (1896). שימש כרב בכמה קהילות בפולין וגרמניה, ומשנת תרצ"ד, לאחר שברח מן הנאצים, כרב הקהילה החרדית בציריך, עד פטירתו בשנת תשל"ז. בציריך חיזק וביסס את הקהילה החרדית ומוסדות החינוך שלה. בשנת תשי"א יצא לאור החלק הראשון של ספר תשובותיו `חלקת יעקב`, שנתקבל בהערכה רבה. חלק שני נדפס בשנת תשי"ט, וחלק שלישי בשנת תשכ"ו. בשנת תשל"ט לאחר פטירת המחבר הדפיסו בניו את החלק הרביעי. כל חלקי שו"ת `חלקת יעקב` כללו שאלות מכל חלקי שו"ע. בשנת תשנ"ב יצאה לאור בתל-אביב מהדורה חדשה של ספרו, ובה שלושה כרכים בסידור חדש לגמרי ע"פ סדר שו"ע

 

[53]    שו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן לח ד"ה הנה ענוותו

[54]   שו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן לט

[55]   ראה לדוגמא עבודה זרה ל"ה ,ב`

 

[56]   שו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן קה ד"ה כב) ואחרי

 

[57]   ` אלכסנדר סנדר שור, נפטר זולקווא, תצ"ז. חיבר "שמלה חדשה" ו"תבואות שור" על הלכות שחיטה וטריפות. לימד תורה בכמה קהילות בפולין, והתפרנס מייצור יי"ש. 

[58]   שו"ת בית יוסף תשובות רבי יצחק קארו סימן א ד"ה תשובה זה

 

[59]    שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן צו

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל היכל יהודה אלא אם צויין אחרת