00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אי-שם על הקשת

זכויות יוצרים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות לסולה שלי, למעט מקרים ספציפיים שלגביהם מצוין בגוף הרשומה כי הם מהווים ציטוט מדברי אחרים.

אין לאף גורם, גם לא לתפוז אנשים, זכות להעתיק רשומה זו או חלקים ממנה, ללא קבלת רשות מפורשת מן היוצרת סולה שלי.

ניתן להתייחס לכתוב ברשומה זו ע"י הפנייה (לינק) אליה.

סגירת מעגל, או: תובנות חדשות לשיר ישן

למחרת יצאתי לחצר לצלם תמונת נמלה עבור הרשומה הראשונה על שבוע הבלוגים. כאשר יצאתי לחכות להסעה של בני, ראיתי נחיל נמלים גדולות על יד השביל, כלומר הזדמנות מצויינת לצילום .
היה די קשה למצוא נמלה אשר, כמו בשיר של רחל, נושאת את משאה לבדה. רוב הנמלים נשאו את משאן ביחד! במילים אחרות, כאשר נוצר מצב שבו משא הנמלה רב וכבד מכתפה הדלה, כמאמר השיר, מייד חשו לעזרתה נמלים נוספות.
נמלים בשיתוף פעולה
בשירה של רחל, לעומת זאת, בולטת הבדידות, ואין בו זכר להקהילתיות. כולו כתוב בלשון מדבר יחיד, ואין בו כלל לשון "אנחנו". אני מקלידה כאן מזיכרון, אבל מאחר שאני אוהבת מאוד את שירי רחל, אני די בטוחה שלא טעיתי:
 
רק על עצמי לספר ידעתי
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה -
רב וכבד מכתפי הדלה.
 
גם את דרכי - כדרכה - אל צמרת
דרך מכאוב ודרך עמל
יד ענקים זדונה ובוטחת
יד מתבדחת שמה לאל.
 
כל אורחותיי הליז והדמיע
פחד טמיר מיד ענקים.
למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?
 
 אורות רחוקים 
הייתרון בקהילתיות הוא התמיכה ההדדית. אולי זו המרירות שבשיר, הקהילתיות שהכזיבה, שהרי חופי הפלא (הכינרת במקרה של רחל, אבל אני ממש לא אוהבת לקרוא שירים אך ורק בהקשר של כותביהם) הבטיחו סוג של תמיכה ונחמה, ואליהם מעולם לא הצליחה המשוררת להגיע. הנמלה שבשיר מעולם לא הצליחה באמת להשתייך לקהילה, ולכן לא זכתה לעזרה ותמיכה. זו לא הדרך הקשה שמייאשת כל כך, אלא ההכרח לעשות אותה לבד. אותה "יד ענקים" של הגורל מזכירה לי שיר אחר, של נתן זך, "לא טוב היות האדם לבדו". מתוך השיר:
 
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא.
 
בין אם האדם לבדו ובין אם בקהילה, אי אפשר לנצח את המוות. ואולי זה אחד התפקידים של הקהילה, להרגיע את האדם מפני פחד המוות. זה גם אחד התפקידים המרכזיים של הדת, וכאן אני חוזרת לסדנה שהשתתפתי בה ביום הבלוגרים. במפגש השני של הסדנה קניתי את ספרו של ישי גבריאלי "התיאומוניטריזם", והתחלתי לקרוא בו על תפקידה של הדת כגורם מלכד בקהילה. בספר ניתוח מעניין ביותר של התפתחות התרבות האנושית, הדתות והכלכלה. הניתוח מעניין עוד יותר, כאשר קוראים אותו מזווית אוטיסטית. אבל זה כבר עניין לרשומה אחרת.
מולך
דיבורים על דת ועל סגירת מעגל מתאימים מאוד לימים אלה של חג ראש השנה (אחרת היה לי זמן לכתוב בבלוג???). אז אני מאחלת שנה טוב לכל אלה שהם לבד (אם זה מה שהם מעדיפים), בזוגיות, בקהילה... שתחזיקו מעמד במסע, עם המשא הזה (כל אחד עם החבילה שלו).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

תמונות מן המאמר
מכתש רמון
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סולה שלי אלא אם צויין אחרת