00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בשניים

"ואחר כך עוד מתפלאים שאנשים לא רוצים לתרום"

10/09/2007
 
את המשפט הזה אמרה לי המזכירה במשרד אחרי שסיפרתי לה את השתלשלות העניינים. לה גם אמרתי באיזה ארגון צדקה מדובר. לא בטוח שכאן אכתוב את שמו. בינתיים לא אכתוב, אולי בהמשך אחליט אחרת.
 
שבועים בערך לאחור.
נציגת הארגון המדובר מבטיחה לי באותות ובמופתים שהם יקחו הכל. גם את מיטת התינוק ששימשה את דור הנכדים ושבעליל אינה לפי התקן הנוכחי. "מה את דואגת? יש הרבה משפחות שישמחו לקבל מיטת תינוק בחינם, גם אם היא אינה לפי התקן. ניקח אותה, נחדש אותה ובטוח יהיה מי שישמח לקבל אותה". ואם כך היא התבטאה לגבי מיטת תינוק ישנה, זה היה פשוט תענוג לשמוע אותה לגבי שאר הציוד: פינת אוכל + כיסאות, מיטה, שולחן עבודה, שולחן מטבח... היא התמוגגה מנחת ממש.
 
החששות שלי על כך שההובלה צמודה מדי ליום שבו אנחנו מוסרים את הדירה ושבגלל זה אמא שוקלת להביא איזה אלטע זאכען שיכול לבוא הרבה יותר מהר מהם נענו בתחינות ממש. והרי התחינות ועיקרן תחילה: לא כדאי, הרבה יותר מתאים לתרום את הציוד, אנחנו נדאג שהוא יגיע כולו לנזקקים, לכאלה שאין ביכולתם לרכוש ריהוט שכזה. זו מצווה - אמרה הנציגה את מילת הקסם, זו שחודרת אל הלב, וממיסה אותו המסה טובה ויעילה, כמו חמאה במחבת שיודעת שתכף יצטרף אליה איזה סטייק.
 
קיצורו של דבר, הגיעו החולירות, לקחו רק את מה שהיה קל לסחוב, השאירו את מה שהיה כבד, לא נענו לתחינותיה של אמא לפחות להוציא את הדברים מהדירה כדי שנבקש מהעיריה לפנות. ובקיצור - תקעו אותנו טוב טוב.
 
אז מה היה לנו שם:
1. הרבה מתח כי במקום להיפטר מהדברים מראש חיכינו ממש עד לרגע האחרון לפני שהדירה נמסרת.
2. עוד יותר מתח כשראינו שהחולירות השאירו כמעט את הכל שם והיינו צריכים לאלתר פיתרון של הרגע האחרון כדי להעיף משם את הדברים.
3. עוגמת נפש כשבסופו של דבר, ממש בשניה האחרונה, מצאנו סבלים שביצעו את הפינוי תמורת כמה מאות שקלים. והגראנד פינאלה: "אל תדאגי גיברת, לא נשים את זה בזבל. יש ארגון שקוראים לו ________ (להלן: החולירות) נביא את זה אליהם שיחלקו למיסכנים."
 
בשיחת טלפון עם האחראית האזורית התברר לי שלמוביל יש סמכות להחליט מה לקחת ומה לא, על סמך המצב של החפצים, ושכנראה שהדברים לא היו במצב טוב. וואלה. בפעם הבאה שתחשוק נפשי להיפטר מריהוט ולהעבירו למי שגורלו שפר עליו פחות ממני, אדאג לקנות אותו קודם ב-ID-Disign ואוודא שמדובר בפריטים חדשים מהמפעל ולא חס וחלילה בריהוט מתצוגה. הרי יש לנו סטנדרטים פה. או כמו שרילוב היה אומר: "זה לא סתם אנשים, זה ועד"*.
במילים אחרות - ברור שאלה כן היו דברים טובים. אם היא לא היתה עוברת לדירה בגודל קופסת גפרורים היא היתה ממשיכה להשתמש בהם. הקריטריון היחיד שקבע היה כמה בא להם לסחוב. וזה לגיטימי, אין מה לדבר. לגיטימי לגמרי. רק שאם הייתי יודעת את זה מראש ולא שומעת סיפורי אידאולוגיה על גדודי הנזקקים שיהנו מהרהיטים האלה - הייתי מוצאת פיתרון אחר, ולהלן המסקנות:
 
1. כבר היה עדיף לסגת מהאידאלים, למצוא איזה אלטע זאכען שיקח את הדברים ועוד יתן כמה גרושים על הדרך.
2. כפי שציטטתי את המזכירה: "ואח"כ מתפלאים שאנשים לא רוצים לתרום".
 
 
ומילה אישית לעדי - הנה כתבתי... :-) אז מה אמרנו, יש מצב שניפגש בחגים? צריכה לראות כבר את הבטן ההולכת ומתפתחת שלך!!
 
ומילה ציבורית לארז - מה אתה אומר, שנגיד את שם הארגון?
 
וסתם עוד מילה - זהו, עוד יום נגמר... פפפפפפ... לקחת הרבה אוויר! מחר עלול להגיע עוד אחד ומי יודע מה כבר עלול לקרות בו. פפפפפפפפפפפפפ.......
 
* יש זיהוי לציטוט?
 
ולא לשכוח את קטעי הוידאו שלמטה, הם קשורים לרשומה הקודמת של ארז

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל נטע וארז אלא אם צויין אחרת