22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המסע לעמק החלומות

ההזמנות שלי


שבת שלום יקיריי

 
 
 
אחר הצוהרים נעימים לכם יקיריי
מה שלומכם?
שלומי מצוייןןןןןןןןןןןןןןןן
אהובי נשמתי
חזר אליי
 
חיכיתי לו ב-4 בבוקר בשדה
כשאותו ראיתי
צרחתי
נשמתייייייייייייייי
והוא עשה "כאילו" הוא לא רואה
והלך לידי
"כאילו" מחפש
ולפתע אליי הסתובב
חיבק אותי חזק
הרים אותי אל אל
ונתן לי נשיקה
אוךךךך איזו נשיקה מתוקה
 
מאז אני שיכורה
 
כל הדרך לבית
הוא נהג
ואני ליטפתי
באהבה בו הבטתי
והוא צוחק
 
מה קרה הוא שואל
כולה עשרה ימים
אמרתי "כולה"
אל תהיה גיבור
כי פעם הבאה
אין לבד
או איתך
או בתיק היד
 
מאז מחבקת אותו
מנשקת
מסניפה את ריחו
אוךךךך אהובי שלי
 
אכלנו יחד צוהרים בכיף
יצאנו קצת לראות את הילדים של אחותי
כי היא טסה אתמול
וחזרנו
הלך לישון
וגם אני עוד מעט אליו מצטרפת
לתוכו מתכרבלת
כן
אציק לו
מכבי האש עדיין בכוננות
 
כשהגענו הם נכנסו
לכוננות
חזקה
כל מכשירי הקשר
נכנסו לפעולה
כולם מוכנים
 
נשמתי ראה את מה שבישלתי
הוא לא האמין
אמרתי לו
כן אני
בישלתי
WOW הוא אמר
אשת חיל
חזרתי ומצאתי
טבחית לתפארת
 
 
 
 
שבת המלכה בפתח
שבת היפה
ואהובי לידי
צמודה אליו חזק
איזה כיף
שבת
 
ומשבוע הבא
סופי שבוע ארוכים ומדהימים
 
עכשיו אני צריכה לתת הרבה
חיבוקים ונישוקים
לשכנע אותו לטוס לחו"ל בסוכות
יש בעיה קטנה
ארצנו בכוננות
לא יודעת אם אוכל לצאת
נראה נחזיק אצבעות
שיהיה שלום
ולא מלחמה.
 
 
 
ברוך אתה ה`
אלוהנו מלך העולם
שציווה להדליק נרות שבת
 
 
 
רוצה לומר
שוב תודה ותודה
לאישה מיוחדת במינה
לורי שמה
על הלב הרחב שלה יש
על העבודות שלה
על הרצון להכין דברים לאחרים
 
תבורכי אישה יקרה.
 
סיפור
 
בעומדו מצטנף בפינתו, הוציא הזר לפתע משרוקית מכיסו, והחל לשרוק מנגינת רועים. מהומה התחוללה בבית המדרש
 

היה זה לפני שנים רבות. בבית מדרשו של (הבעל שם טוב) שררה אווירה של כובד ראש והכרת ערך המעמד. ראש השנה במחציתו של הבעל שם טוב היה מושג, שאליו שאף להגיע כל אדם אשר ביקש להתעלות טפח מעל חיי היום- יום. המתפללים, מקומיים וכאלו שעשו דרך רחוקה כדי להיות במחצית רבם בימי הדין, כולם מרוכזים במחזורים שלפניהם. אין הדעת פנויה לדברים של מה בכך. הן היום עליהם לערוך חשבון עולמם. כיצד נהגו במשך השנה החולפת? האם האירו פנים לזולתם? האם נשאו בעול עם בני משפחתם, עם ידידיהם ועם כל עם ישראל? החשו כאבה וצערה של אלמנה? ההיו לצידה ברגע של בכי וצער? האם ליטפו ראש יתום, אומלל ומיוסר? ההייתה לשונם לשון אמת או חרב חדה? האם עשו את המוטל עליהם כלפי שמים? ועוד כהנה מחשבות והרהורים בריבונו של עולם.

בית הכנסת לא היה גדול במיוחד. בכל פינה שבה היה אפשר להוסיף כסא, שרפרף או שולחן על אלו שהיו שם בכל ימות השנה, הוסיפו הגבאים המסורים.

הבעל שם טוב עמד בפינתו, עטור בטליתו, שקוע בשרעפיו. ניתן היה לחוש את כובד המשא שעל כתפיו. מי לא בא לשפוך שיחו וצערו לפניו? הדלת הנעולה בחדרו שומרת מכל משמר על משא הצרות והדאגות שפרקו לפניו מבקשי עצתו וברכתו. פלוני- פרנסתו קשה עליו, ואלמוני- אשתו חלתה ומבקשת מזור למחלתה. רעהו- ביתו עדיין לא מצאה את בן זוגה, והאחר עדיין לא זכה לילדים. ועוד רבים- רבים הבאים לתוך החדר הקטן, שקירותיו מכוסים בספרים עתיקי יומין.

הנכנסים- עיניהם כבויות, מבטם שפל ומיואש, והיוצאים- עיניהם מאירות וחיוך על שפתיהם. אך הוא, שהיה המאור הגדול, שממנו ``הודלקו`` עיניים כה רבות, שזקף גבה שחוחים- גבו שח מחמת האחריות הרבה המוטלת עליו, וביותר בימים אלו. כרועה המשגיח על כל אחד ואחת מן העדר, כקברניט המוליך ספינתו בין גלי ים סוערים, כולו דריכות וערנות, לבל תישמט מזיכרונו דאגה לפלוני או בקשת אלמוני, שיזכיר בתפילותיו.


אותה שנה קשה הייתה במיוחד. עננים נקשרו באופק, והלבבות הלמו בדאגה.

עבודה קשה ומאומצת הייתה בבית מדרשו, והנה הגיעה עת תקיעת השופר. זה הרגע שבו מתמקדות המחשבות והתקוות ``לבלבל את השטן`` ולהסיר את קטרוגיו, להחליף החובות בזכויות. הקהל ממתין בסבלנות ובאיפוק. יודע הוא כי הנה יצעד הבעל שם טוב אל מקומו ליד הבימה. ``בעל התוקע`` כבר עומד על מקומו. גם הוא ``מפני העדה``, כל המעלות שמנו חכמים בתוקע נתקיימו בו. בחיל וברעדה ניצב הוא, לאחר ששינן בפעם המי יודע כמה את כל ההלכות והמנהגים בתקיעת השופר. אף הילדים נדרכים, עומדים צפופים ודרוכים לרגע זה, גבוה מעל גבוה, משתדלים להביט לתוך קרן האיל ולראות את הקולות הבוקעים. אך הבעל שם טוב מתמהמה. לוותיקים היו זכורים מקרים מעין אלו, איחורים ועיכובים שנבעו מהעבודה המאומצת שנעשתה בחדרו הקטן, עבודה שהייתה מעין ``מלחמה`` במקטרגים ובמלמדי החובה הרבים שניצבו בבית הדין של מעלה, ובפיהם הטענה: מה נשתנו אלו מאלו- ישראל מהאומות שבקרבן הם יושבים? הלוא הם לומדים ממעשי הגויים, הולכים בדרכם, ומלך המשפט- אין לפניו משוא פנים, ויעניש לחייבים, ויקיים את כס המשפט על כנסת ישראל.

ואילו...ואנשים כרום ערכו ומעלתו היו מלמדים זכות על כנסת ישראל, מליצים, מעלים לפני בית הדין את מלוא סאת הצרות והייסורים העוברים עליהם, מראים את מסירות הנפש לכל מצווה, הלכה ומנהג, את דוחק הפרנסה והעניות השוררים בבתים רבים. הללו מחייבים והללו מזכירים, וחוזר חלילה, והבעל שם טוב אינו יכול לצאת מחדרו. המערכה עדיין בעיצומה.



בבית המדרש הממתין והדרוך לא הבחינו, כי בסמוך לאחת הכניסות ניצב מתפלל חדש. מבט שטחי ומהיר מגלה, כי אינו נמנה עם באי הבית הרגילים. לבושו כשל נער בן איכרים, ומראהו אינו אומר כבוד...אף המקום שאצלו עמד היה מוצנע וחבוי, משל רוצה הוא להסתיר את המתפלל, לבל יבייש את המקום הקדוש. מבטיהם של שכניו, שהופנו לעברו, גילו כי הזר כלל אינו יודע להתפלל. הדפים במחזורו עוברים ושבים, בלא קשר לתפילת שליח הציבור. עומד הוא שם, שקוע במחשבות, ואף כי היו בעבר אורחים מעין מיודענו, הפעם אירע משהו שונה.



בעומדו מצטנף בפינתו, הוציא הזר לפתע משרוקית מכיסו, והחל לשרוק מנגינת רועים. מהומה התחוללה בבית המדרש. היו שראו בכך חילול הקודש! בראש השנה יבוא אדם, ובהיכל המלך ינהג בזלזול ובביזיון? ראוי הוא שנגרשנו מכאן בבושת פנים, כגמול על מעשהו הנלוז. והיו שנדו בראשם ואמרו: ``וכי מה מבין הוא בהלכות החג? הרי לקרוא אינו יודע, ומנין ידע שאסורה השריקה בראש השנה?``

עודם מתדיינים אלו עם אלו, וההתרגשות גוברת, נפתחת דלת חדר הבעל שם טוב, ובבואו לבית המדרש נפסקו באחת כל השיחות, והקהל כולו מצפה לתחילת התקיעות. והבעל שם טוב מבטו עובר על קהל המתפללים, סוקר הוא את כל השורות, ומחשבה עוברת בראש כולם: את מי יבקש? שוב חוזר ובוחן הוא את השורות. משהו מוזר קורה כאן. בהבחינו בנער בין האיכרים, רץ הוא לקראתו בשמחה, לוקחו לידו, ליד הבימה, במרכז בית המדרש, ומתחיל לומר ``למנצח לדוד מזמור``- הפרק הנאמר שבע פעמים לפני התקיעות. האור שהפיקו פניו היה שלא מעולמנו. נהרה הייתה שפוכה על פניו, וכולו שמחה של מצווה. התקיעות אף הן עברו בהצלחה, לשביעות רצונו, והדאגה שהייתה על פניו פינתה מקומה לשלווה ולנעימות, השמורות לאלו השלמים עם עצמם ועם בוראם.



מאוחר יותר, לאחר הפצרות הקרובים ביותר, סיפר הבעל שם טוב את פשר הדברים. ``דעו לכם, יקיריי``, פתח את דבריו, ``כי קשה הייתה היום העבודה, ובבית הדין של מעלה קיבלו את טענות הקטגורים והמחייבים. ואנו כמעט אמרנו נואש. לפתע נשמעה השריקה, והמלאך הממונה הביאה לפני בית הדין ואמר: ``הרי לכם בן לעם ישראל! אין הוא יודע צורות אות עברית, אינו יודע כלל להתפלל. עומד הוא כך שעות בבית מדרשו של הבעל שם טוב, אך אהבתו ורצונו להידבק בקדוש ברוך הוא ממלאים את כל ישותו, והוא מחפש דרך לבטא אותה אהבה. משרוקית יש לו בכיס, ובה הוא מפליא לחלל בלכתו לפני הצאן. אמר ועשה, והחל לשרוק לכבוד בורא עולם``. ליבו, שזרם עם הצלילים, היה כה כן ואמיתי, שצלילים אלו של אהבת בן לאביו שבשמיים הכריעו את הכף לזכות. ובבית הדין של מעלה אמרו: ``אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלו בניו!`` המקטרגים נסו בבושת פנים, והסנגורים זכו בדין.

``רק אז יכולתי לבוא ולקיים את מצוות תקיעת השופר, שכן השריקה הבקיעה שערי שמיים``.

מעובד על פי מסורת עממית

 
 
ולך חברי היקר והמקסים
מאחלת לך שבת שלום
שבת נעימה ושלווה
שבת מלאת אהבה
 
לא לשכוח
שהשמש זורחת
וכל יום שאנו מתעוררים
הוא יום יפה ומדהים.
 
שבת שלום לך מלאכי היקר
 

הם היו חברים טובים, פעם.
פעם... הוא ניסה להיזכר מתי.
מים רבים עברו מאז בנהר השכונתי, זה בטוח.

הוא נזכר כשהם הכירו, ביום הראשון בפנימייה.
היה לו חיוך משגע, והוא עזר לו לסחוב את הדברים.
"אתה לא נוגע במזוודות, אתה שומע?", אמר לו בחיוך.
הוא היה קטנצ`יק, וחברו היה כזה גברתן.
הם דברו בלילה, בחצר, על המטרות שלהם בחיים,
ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו,
והתמלא בתחושה של אושר.

היו אלה ימים יפים...
אבל מים רבים עברו מאז,
והמון דברים מלוכלכים ביחד איתם,
מרביתם באשמתו.
עכשיו הם כבר לא נקראים חברים.
הם אפילו נקראים... יריבים.
הוא לא רצה להתוודות -
אבל הוא התגעגע, אוהו התגעגע.

פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו
במטרה לבקש סליחה.
הוא בא לנקוש, ונעצר.
בא לנקוש, ונעצר.

אנשים עושים כל-כך הרבה טעויות בחייהם,
והדבר המינימאלי שנדרש מהם הוא להתנצל.
הוא מעולם לא ידע שזה כל-כך קשה,
זה הכריח אותו להתוודע לכישלון שלו,
ולהודות כמה הוא היה מושחת.

לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת,
כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו:
"חבר, אתה חסר".
הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה,
ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.

יום אחד החליט שדיי, זהו, הגיע הזמן להפסיק.
ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת.
אישה צעירה פתחה לו את הדלת ושאלה לשמו.
הוא אמר לה.

"בעלי השאיר לך פתק", אמרה.
הוא פתח אותו: "חבר יקר,
דע לך כי למרות הריב בנינו - מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך,
אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי אידיוט.
וכשבאת פעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון,
התפללתי שתדפוק ולא דפקת.
כשהסתובבת- רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. הייתי קפוא.
ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי.
אם אתה קורא מכתב זה- סימן הוא שהגעת שוב,
רציתי רק שתדע כי סלחתי."

"מתי בעלך חוזר?", הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות".
"בעלי?", היא גיחכה גיחוך מריר כזה, בלתי ברור.
"בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו".

 

לסלוח מיד

כי לפעמים זה מאוחר מידי

 

לכולם מאחלת

שבת שלום ומבורך

ללא תככים ומלחמות

ללא שינאה ומריבות

רק שלום ואהבה

 

אוהבת אותם

אני

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
ההזמנות שלי

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלב מזהב אלא אם צויין אחרת