44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

ככר צפניה

 

בקצה הצפוני מזרחי של הכיכר, לאורך הכביש העולה אל מרכז אפרידר, עמדו שלושה בניינים. בנייני שיכון נמוכים, שלוש קומות כל אחד, וארוכים. הראשון השתרע לאורך הכביש, השני בהמשך לראשון אבל יותר פנימה, והשלישי ניצב לשני. שלושת הבניינים תחמו מדשאה קטנה, תחומה בארבעה שבילים מרוצפים, שבינה לבין הכביש חצצו שיח נוי קוצני וגדר אבן נמוכה. בפינה עמד עץ רחב צמרת ורב צל. כיוון שהשכונה עמדה על משטח משופע, עמדו הבניין הראשון והבניין השני על עמודים, הראשון במלואו והשני בחלקו. המדשאה התפרסה על טרסת עפר. בקצה המזרחי שלה, אחרי השביל, עמדה גדר סורגים נמוכה, ומתחתיה, הרבה מתחתיה, מגרש כורכר ריק שאפשר לשחק בו כדורגל. היום כבר לא עושים גדרות כאלה. לא בטיחותי. זו הייתה שכונה מתאימה מאד לגידול ילדים.

בשכונה הזו גדלתי מגיל שנה עד גיל חמש וחצי. גרו בה עוד חמישה ילדים בגילי: אורן גר בבניין הראשון, נחשון בבניין השלישי, ובבניין האמצעי גרנו רונן, תלי, ברוך ואני. בימות החורף הבהירים התרוצצנו על המדשאה, ובקיץ היינו משחקים מתחת לעמודים, בצל. אני זוכר את עצמי מחכה בקוצר רוח שהשעה תהיה כבר ארבע, ואוכל לרדת למטה. החיים היו למטה. תמיד היה שם מישהו לפגוש. ואם לא היה, אפשר היה לצפות בילדים הגדולים משחקים, ולחכות שעוד מישהו ירד.

תלי היה איתי בגן כרמלה, אחר כך עבר לגן ויצ"ו. נפגשנו שוב בגן מירה, והמשכנו לגן חובה יחד. אבא שלו עבד בבית אריזה. אני זוכר אותו חוזר לפנות ערב מהעבודה, נושא ארגז פירות על שכמו. אמא של תלי הייתה אחות בבית החולים העירוני. בחופשות היה תלי מתלווה אליה לקיטנות שארגן בית החולים לילדי העובדים, וחוזר מלא בחוויות שעוררו את קנאתי. תלי היה ילד מושקע: תמיד נקי, מסורק, מסודר. ילד יפה, ילד שילדים מבקשים את קרבתו ונענים במשורה.

המשפחות של רונן ושל נחשון היו מיודדות. שניהם דיברו רומנית בבית, ולשניהם היו עקבות של מבטא זר. לנחשון היה גם ליקוי דיבור. אני זוכר שהאחיות שלי היו מחקות אותו כשהזכרתי את שמו בבית. "לונן!", הן היו מאנפפות, "בוא נלוץ!!". הבניין של נחשון לא היה על עמודים, ולא היו בו עוד ילדים, לכן נחשון היה בא לבניין שלנו, לרונן. לימים, הלכו שניהם ללמוד יחד בבית הספר לתקשורת של בזק. פגשתי את האימהות שלהם לפני שלוש שנים, כשאבי נפטר והן באו לביקור ניחומים אצל אמי. אמא של נחשון לימדה הרבה שנים בבית הספר שאימי לימדה בו. אמא של רונן הייתה אחות בקופת חולים. אבא של רונן עבד בסניף הדואר במרכז אפרידר. לא זוכר במה עבד אבא של נחשון. אולי ב"אגד".

אורן גר בבניין הראשון, שהיו לו עמודים משלו. ראיתי אותו בעיקר בגן: גן מירה ואחר כך גן חובה. הוא היה ילד גדול מימדים, תמים וטוב מזג. הגודל שלו הקסים אותי. עד היום אני מוקסם מאנשים גבוהים ומוצקים. אבל לא רבים הוקסמו ממנו כמוני. למעשה, אני זוכר שהוא היה די מבודד. לא תמיד מסורק, לא תמיד מסודר. אני זוכר שבגן חובה הייתה מלחמה בין שני מחנות: המחנה של איתי, המלך המוכתר של הגן וסביבו עדת מעריצים וחנפים, והמחנה של אורן, שמנה רק את אורן ואותי. אני זוכר ארבעה ילדים מתקרבים אלי בוקר אחד בחצר, וילדה מתולתלת בשם מיקי צועקת: "הנה חייל של אורן!". לא זוכר מה היה אחר כך. לימים הזכירה לי אחותי, שכשהביאו לגן תרנגולת חומה ותרנגולת לבנה, אורן ואני החלטנו שהחומה תיקרא על שמו והלבנה תיקרא על שמי. הקורא הנבון בוודאי כבר מבין את מה שאני למדתי רק כמה שנים אחר כך: אורן היה מזרחי.

יותר מכולם אהבתי את ברוך. ברוך גר בכניסה הראשונה של הבניין בקומה הראשונה. אנחנו גרנו בכניסה השניה בקומה השניה, וחלונות השירותים והאמבטיה שלנו פנו לאותה ארובת אוויר. יום אחד ישבתי בבית שימוש ולפתע שמעתי את ברוך שר לעצמו בנחת. צעקתי אליו, והוא ענה. עד היום מזכירים לי במשפחה את השיחות שהייתי מנהל עם ברוך דרך בית השימוש. זיכרון מוקדם אחר שיש לי ממנו הוא שאנחנו יושבים על הספה בסלון אצלי, ובינינו יושב אבא שלי שקורא לנו את סיפורה של שלגיה מספר מצוייר של וולט דיסני. כשהגיע אבא שלי לקטע שבו המכשפה מתקרבת בחשאי אל הבית, פרץ ברוך בצחוק מתגלגל ולא יכול היה להפסיק. "בחשאי!", הריע, "בחשאי!!". כל כך הצחיקה אותו המילה הזו. שנים אחרי שעברנו משם עוד המשיך אבי לכנות את ברוך "ברוך בחשאי". איפה היית היום? נסעתי באופניים לברוך. אה, ברוך בחשאי!

ברוך חי לבד עם אימו. ידעתי שיש לו אחים גדולים ואחיות בקיבוץ, פעם אפילו ראיתי אחת מהן. אימו, ברכה, הייתה גננת, וברוך היה איתה בגן שלה, לא איתנו בגנים באפרידר. ברכה הייתה אפורת שיער וכבדת גוף. היא הייתה חייכנית כמו שגננת צריכה להיות. הייתי אצלם בבית יותר מאשר בבתים אחרים, בעיקר בחופש הגדול. גם אחרי שעברנו משם לרחוב הטייסים, וגם אחרי שכבר לא היינו באותה הכיתה בבית הספר, עדיין המשכתי לדווש לשם בחופשות. לגמוא את העליה מברנע לאפרידר, להמשיך משם לכיכר צפניה, להגיע מיוזע אליהם הביתה ולבלות עם ברוך בקרים שלמים. לא הייתי מטלפן לפני, הייתי פשוט מגיע, וברוב המקרים הם היו בבית.

היה משהו קסום אצלם בבית. אף פעם לא היו שם צעקות, מריבות, תלונות, פנים חמוצות. היה שם גם הרבה מקום: לשני אנשים בדירת שני חדרים וסלון יש הרבה יותר מקום מאשר לחמישה אנשים באותה דירה. היינו משחקים במשחקים שלו, ואמא שלו הייתה מפטפטת איתי, נותנת לי הרגשה שאני מעניין ורצוי. לא עניין אותה במיוחד אם הבית נקי או מסודר, וכך יכולנו לשחק גם בסלון, לפעמים ביחד איתה. אין לי מושג מדוע החליטה לקרוא לבנה בשם דומה כל כך לזה שלה. אולי חשבה, שבכך תקשור אותו אליה חזק יותר מאת שאר ילדיה. זה לא עזר: באמצע בית הספר היסודי, באחת הנסיעות הקיציות שלי אליו, בישר לי ברוך שהוא עובר ללמוד בקיבוץ כילד חוץ. אחרי שברוך עבר לקיבוץ, כבר לא חזרתי לכיכר צפניה. פעם פעמיים עוד פגשתי אותו בים, וזהו.

ברוכי, אם אתה קורא את זה, תתקשר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת