00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומן חסוי

קרון נוסף לרכבת

נשמר ב29 באוגוסט 2007, 10:34
שלום, והפעם לך, בן שלי.
קוראים לך "פיצי" ואתה בן חמישה חודשים. בערך.
יש לך אחות בת שנה ועשרה חודשים שאתה משוגע עליה. אתה רק רואה אותה מרחוק וכבר מתחיל לצחוק בקול:-)
 
נולדת עם הרבה שיער, מתולתל! מיום ליום השיער מתארך, פשוט לטרוף את התלתלים האלו! במיוחד אחרי המקלחת, הם מסולסלים כהוגן שאנחנו מעדיפים לא לסרק אותם, שישארו ככה מתולתלים אורגינל...
אח"כ כשהשיער מתייבש הם עדיין תלתלים מסודרים, אבל נפוחים יותר וזה נותן מראה של פאה. כי כזו כמות שיער על תינוק כזה קטן. לזלול!
 
אתה קופץ במשקל כאילו אין מחר, מדלג דילוגים על כל העקומות הקיימות. לובש את אותן גופיות שאחותך בת כמעט שנתיים לובשת!
בגדים שקניתי לך לפני חודשיים, כבר לוחצים לך וקטנים עליך, נו, לך תספר להם שעל התוית כתוב גיל 6 חודשים ואתה עדיין עוד לא הגעת למספר הזה...
 
בלי עין הרע, טפו טפו טפו, שום בצל חמסה, מלח מים. שיהיה לך לבריאות.
 
אם כשתגדל תהיה אנין טעם, תדע שהיית כך כבר מגיל 0, אתה לא מתפשר על פחות מהנקה "אישי ישיר".
אין בקבוק, התפטרתי מהעבודה כי אתה עושה לנו סצנות בכי שלא נשמעו מעולם.
שאבתי בשבילך חלבם טהור, קמתי מוקדם בבוקר בהתרגשות, מילאתי שתי בקבוקים בתנובת חלבי, ארזתי יפה, סידרתי, העברתי אותך לידיה של המטפלת המסורה. אבל נאדה, לא בא לך לנסות לאכול מבקבוק פלסטיק זר, הכי טוב הרכות הטבעית שאין דומה לה... בכית, צרחת , ושלא תחשוב שלא ניסינו, אוהוו כמה שניסנו, אבל אין, לא הלך.  אז לא.  עזבתי את העבודה והודעתי שעד שאתה לא לומד לאכול מוצקים אין מצב שאני חוזרת.
 אין מוצץ, ותאמין לי, יש לי קופסת פלסטיק גדולה עם כל המוצצים שניסינו, החל מהכי יפים , ממשיך בחמודים ורגילים וכלה במכוערים אתה יודע, מהגומי האלה החומים. לא מצליח לנו, ברגע שנוגע לך פיסת פלסטיק או גומי בשפתיים ובקצה הלשון, אתה כבר נחנק ומעלה את רפלקס ההקאה.
לא רוצה? לא צריך. זבש`ך. כשאתה בוכה אין לנו שום דרך להרגיע אותך.
אפילו הנקה, אם אתה לא רעב אתה לא לוקח. ילד מיוחד אתה, שתדע.
 
גם בטיטול אתה לא אוהב לעשות. מעדיף בשירותים, ואח"כ שינקו לך במים וסבון. מגבונים? זה תיתנו לתינוקים רגילים, אתה אומר לנו.
מגיל 6 שבועות, אתה מסמן לי כשאתה רוצה לעשות, ואני מורידה לך את הטיטול ומרימה אותך מעל כיור/שירותים, אתה מתרוקן בחדווה, מסמן שסיימת, אני שוטפת לך את הטוסיק החמוד שלך, ומלבישה אותך חזרה.
ככה אתה אוהב.
בתחילה היה לי הרבה אמביציה וכח רצון, השארתי אותך בלי טיטול בכלל, רק קשרתי סביבך חיתול בד שלא יהיה לך קר. אבל כיום, עייפתי, אני משתדלת, באמת שאני משתדלת כמה שאני יכולה, לפחות אחרי השינה של הלילה, או כשאני רואה שממש מציק לך הצורך להתרוקן.
אני מתפללת לה` כל כך הרבה שיעזור לנו לעמוד בזה, והוא עוזר, אני תמיד רואה שיפור אחרי שאני זוכרת להתפלל, אבל אין לי הרבה כח וסבלנות, לצערי.
בנוסף, ישלך אחות שתהיה בריאה, מקסימה ושובבה, אם אני יותר מדי זמן מתעסקת איתך היא כבר מנצלת את הדקות האלו לעולל משהו. לא רציני, רק כמו לקרוע חוטים של קלטות, לדפוק כוסות זכוכית ברצפה, להשליך חרוזים לכל עבר וכדו` לכן, הרבה פעמים אני חושבת שאתה רוצה לעשות, אני מרימה אותך, אבל זה לוקח לך זמן, ובינתיים אני שומעת שקט חשוד, אין ברירה, אני חייבת להלביש לך טיטול, מקסימום תעשה בטיטול, אני חייבת לבדוק מה אחותך בדיוק עושה.
אני מאוד רוצה שנצליח בזה לגמרי, כי אם נצליח, זה יעניק לך שליטה על הסוגרים. וזה נשמע לי חשוב.
 
כשאחותך (פיצית) נולדה, כתבתי לה הרבה, כבר מהרגע הראשון כמעט, אבל אצלך יש לי הרבה פחות זמן.
אתם משתדלים לישון בתורנות, ברגע שהיא נרדמת אתה מתעורר וכן להיפך... שניכם איתי בבית כל היום, אף אחד מכם לא מוותר על דקת תשומת לב, אתה, ככל שאתה גדל אתה רוצה יותר ויותר מהדבר הזה שקוראים לו "אמא". ודווקא על הידיים, למה לא?
בערב, אחרי שפיצית נרדמת, הבית נראה כמו אחרי מהפיכה, בננות בחדר שינה וטיטולים משומשים במקרר (טוב הגזמתי אבל בערך ברעיון הזה)...
אני רוצה לנצל את הזמן, ולהתקלח, לאכול, לשטוף, להדיח, לטאטא, לסדר, לכבס, לתלות, לקפל, לגהץ, לנקות, למיין, ו... קצת לשבת במחשב, להתאוור ולהשתפך.
א-ב-ל, אתה כבר יודע ומכיר שזה הזמן שלך! עכשיו אחרי שאחותך נרדמה אתה יכול לקבל את מלוא תשומת הלב, ולמה שתוותר? אתה בוכה "ומבקש" ידיים. אני לא יכולה לשמוע אותך בוכה, אני מרימה אותך, מנסה לסדר יחד איתך אבל לא הולך, אתה כבד מדי, מנסה להתיישב אבל אתה משתולל בחוסר נוחות, בקיצור, כל הערב עובר בנסיונות לעשות משהו, אבל הם כושלים הנסיונות האלו.
כך קורה שאני מקבלת בקושי 20 דקות זמן מחשב, בשעה שעיני מייחלות להעצם ולהפתח חזרה רק מחר בבוקר.
כל כך חבל לי שאני לא מספיקה לכתוב לך, לתעד את גדילתך, עברת כבר כל כך הרבה בחיים הקצרים שלך, ואני לא מספיקה כלום.
הרבה פעמים אני "כותבת" בראש את מה שאכתוב בערב בבלוג. אבל שוב, מגיע הערב, אני לא מספיקה כלום, מחזיקה אותך על הידיים, כשאתה סו סוף נרדם, אני ממלאה את חובותי לביתנו, וכשאני סוף סוף מגיעה למחשב, אני מעדיפה לוותר על התענוג וללכת לישון.
 
אני מקווה שתוך זמן קצר אחותך תתחיל ללכת לגן בבקרים, ואני אוכל להספיק מעט יותר. אבל רק שתדע, שהעובדה שאני כותבת לך פחות מלאחותך, היא רק בגלל שאני כל כך אוהבת אתכם ומעדיפה לבלות איתכם מאשר לכתוב להנאתי על המקלדת מול המסך...
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

קוביית רשימת הרשומות
קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ י ל פ ל י ת אלא אם צויין אחרת