00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

מכתב לדריה

היכרתי אותך בגלריה שעבדת בה.
היית בת 25 בערך, עם כתפיים מכונסות, צוואר כמו בציורים של מודיליאני, נראית נכונה למהלומה שבטוח תגיע, תמיד עם משקפי שמש, חולצות ארוכות שרוול, שפתיים מכווצות.
 היה לך מראה נרדף.
אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו, שאלת אותי המון שאלות,הקשבת בריכוז מורעב, כמו מישהו שלא טעם מילים המון זמן.
לא הסכמת לדבר על עצמך. היה קשה להכיר אותך,הייתי צריכה ממש לשאוב ממך פרטים. אמא סופרת ידועה, אבא פסיכולוג מצליח. ילדה מוזנחת רגשית, בת להורים נוירוטים ויצירתיים, עסוקים בעצמם, בחיי האהבה ובקריירות שלהם.
הם לא ראו אותך ממטר.
עברת לגור איתי כשהתפנה חדר בדירה ששכרתי. זו  הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, ושל מערכת היחסים רווית האשמה והקשה ביותר שחוויתי אי פעם.
 
בהתחלה זה היה מושלם.
חשבתי שמצאתי תאומת נפש. לא הבנתי שלא היה שום דבר אישי בקירבה הדרוכה שלך, שיש בך ריק  עצום שלא ייתמלא לעולם.
 
בשעות אחר-הצהריים היינו עובדות בגלריה, הדבקת אותי באהבתך הגדולה לצילום. בערבים כתבנו. הלמות מכונות הכתיבה נשמעה בשני החדרים. בחצות היינו עושות הפסקה , חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, חוזרות לפנות בוקר והולכות לישון. שקט מחושמל השתרר בדירה. הדלתות המפרידות בין החדרים נשארו פתוחות. הרגשתי את ההמולה הפנימית  שלך עומדת באויר כמו זמזום יתושים, את הרגשות העזים שלך מוצצים את החמצן בדירה.
בבקרים הייתי מבשלת, סירים ענקיים של אוכל , הייתי מזמינה אנשים כדי לדלל קצת את הלחץ בבית, זה תמיד נגמר רע. תמיד היו סצנות, דרמות, אף פעם לא ידעתי מתי תפגעי בעצמך. הסבל שלך השתלט עלי, סבל אגוצנטרי ומכלה. הרגשתי כמו עם מאהב חונק. פחדתי להכניס אנשים הביתה, חששתי לסגור את דלת החדר שלי. לא יכולתי לשים גבול בינינו, פירשת כל הפרדה כמו סוף.
 
יום אחד חזרתי מוקדם מהעבודה, נכנסתי לחדר שלך לקחת משהו. היומן שלך היה מונח פתוח  על המיטה. נאבקתי עם עצמי,  לקרוא או לא לקרוא.
בסוף הסקרנות שלי ניצחה. זו הייתה תיבת פנדורה אמיתית. נשימתי נעתקה למול רשימת החטאים שחטאתי לך, מפגישה עם חברה אחרת ועד לינה מחוץ לבית.
ההלם שחוויתי מהחדירה לפרטיות שלך גרם לי להבין שאני חייבת למצוא חיים בלעדייך, שטווית סביבי קורים של אשמה וחובה.
 
למחרת הודעת לי שאת עוזבת את הדירה.
איכשהו ידעת שקראתי את היומן שלך.
נעלמת מהשטח לכמה שנים,  שמעתי שהפכת לפעילה פוליטית, שערכת כמה סרטים דוקומנטריים.
ניסיתי לחדש איתך את הקשר, זה לא הלך.
 
 
לפעמים אני מתגעגעת אלייך דריה.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, אבל לא ממש יודעת על מה.
אולי על זה שקראתי את היומן שלך.
אבל אני חושבת שאם הייתה לי הזדמנות לחזור על התקופה הזו,  בטח הייתי קוראת אותו שוב.
אולי על זה שלא אהבתי אותך מספיק .
אולי על זה שויתרתי עליך.
סליחה.
 
 
צילום: פרנצ`סקה וודמן
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

100 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת