כל העם במילואים?
כידוע,באופן מצער זה כבר מזמן לא ככה.אם נתעלם לרגע מעשיית הצדק המוסרי לאנשי המילואים,המהווים 10 אחוז מכלל המשרתים בצה"ל,הנושאים על עצמם את הנטל הכבד והמכובד הזה,האם המצב הוא לטובתנו?
האם לטובת כל מדינה מוקפת אויבים,לשמור על הכשירות המקצועית גבוהה של צבאה על כל יחידותיה,על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעמוד השדרה שלה-כוח המילואים?
בתור מישהו שמכיר את המצב על בשרי ולא מתוך סיפורים של משהו,אני יכול לטעון שישנו הבדל מהותי ברמת הכוננות,הציוד,והכשירות בין הכוח הסדיר וכוח המילואים.אנשי מילואים תמיד מקבלים ציוד מיושן ביותר,ומצומצם ביותר.האימונים שהם עוברים מסתכמים שלושה ימים ,גג שבועה של ישיבה באוהל,ומטווחי איפוס הנשקים מדי פעם.
האימונים שמתבצעים הם ברמה אלמנטרית ביותר,כגון מטווחי הנשק האישי ותרגילי פרט וחוליה.
אני לא מזלזל בחשיבות האימונים האלה,אך מלחמת לבנון השניה הראה דווקא שיש צורך באימונים ברמה הרבה יותר מתקדמת,אימונים שמשלבים שיתוף פעולה של מספר יחידות וחילות.על כל חייל מוטלת האחרייות להיות מוכן לנהל קרב,תוך כדי הפעלת סוללות ארטילריות,הכוונה של חיל האוויר,ועבודה מול ספינות של חיל הים.
היות ושדה הקרב היא ממלכת האי וודאות,כל חייל חייב להיות מוכן לקחת פיקוד על מחלקה או על גדוד לפחות.
זה מה שלימדו אותי בצורה תאורטית,אך לא בצורה מעשית.
וצה"ל צריך להפוך לצבא מעשי כדי לנצח במלחמה הבאה
הוספת תגובה
תגובה אחת