33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

רולינג ואני

פתח דבר

פיצקי היה כבר בכיתה ד` וגילה חוסר עניין מופגן בקריאה. למרות כל ספרי המופת שקראנו באזניו לאורך השנים. על אף הקלות המפליאה שבה רכש את יסודות הקריאה עוד כשהיה בגן, בלי עידוד מאיתנו, כמעט בניגוד לרצוננו. רמז לסיבת סרבנותו ניתן היה למצוא בהכרזה שהשמיע מדי פעם במין פליאה מדומה: "איזה מוזר זה! גם אתה וגם אמא קוראים הרבה, ואני בכלל לא!". הוא ישב הרבה מול הטלביזיה, הוא ישב הרבה מול המחשב, ואני כבר השלמתי בצער עם נצחונן של הקלישאות הנפוצות, לפיהן זה דור שלא קורא, דור של נצחון המסך המרצד על הדף המודפס.

את השינוי חוללה ספרנית בית הספר, ששיכנעה את פיצקי לתת צ`אנס לסדרת הארי פוטר. עקשן ומרדן כמו שהוא, פיצקי תמיד היה נוח לפיתוי ולתימרון על ידי נשים שהקסימו אותו, ואני מנחש שכך הצליחה אותה ספרנית (שמעולם לא פגשתי) במקום שבו אני כבר הרמתי ידיים. יום אחד עוד אשב ואכתוב על שרשרת הנשים המיטיבות, שעשתה מפיצקי את הגבר המרשים שהוא היום. לאותה ספרנית יהיה מקום בשרשרת הזו. וגם לג`ואן קתלין רולינג, כמובן.

כשהכרך הראשון הגיע הביתה, קצת עיקמתי את האף. שמעתי פה ושם על הסדרה הזו, והיא הצטיירה לי כמין הכלאה של ספרות פנטזיה נודניקית, כזו שממחזרת לעייפה את טולקין קשישא, עם ספרי רוחניות ושיפור עצמי, מהסוג שהרביתי לראות בבתים של הנשים הפנויות שאיתן התחלתי להתרועע. חשבתי לעצמי, נראה כמה זמן ייקח עד שפיצקי ימאס גם בזה.

אבל לא רק שהוא לא מאס בזה, אלא הוא התמכר לזה לגמרי. הוא קרא את ארבעת הכרכים שיצאו עד אז בזה אחר זה, וכשסיים את הרביעי חזר לקרוא את הראשון. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהארי פוטר הפך להיות חלק משמעותי מעולמו של בני, ושאוכל להשתמש בזה כדי לסלול לעצמי ערוץ נוסף אל העולם הזה. החלטתי לקרוא את הספרים האלה ולסגל לעצמי יכולת לנהל שיחה עליהם. התחלתי לקרוא והתמכרתי גם אני.

The boy who lived

יש דיבור כזה בחוגים ספרותיים, על זה שפתיחה של ספר היא תמצית הספר, או הצהרת הכוונות של הספר, או ההזדמנות שניתנת לסופר ללכוד את תשומת ליבו של הקורא. במוספי ראש השנה של העיתונים מביאים לפעמים מקבץ של פתיחות כאלה. עלק מקוריות: התחלה של ספר להתחלה של שנה.

אני לא נלכדתי בפרק הראשון של הכרך הראשון. אני נלכדתי כבר בכותרת של הפרק הראשון: "הילד שנשאר בחיים". זה תפס אותי כל כך חזק, שמיהרתי לחפש באינטרנט איך הכותרת הזו מנוסחת במקור האנגלי. הייתי מופתע מעוצמת ההזדהות שלי עם זה.

כן, גם אני תופס את עצמי כילד שנשאר בחיים. פעם אחר פעם. נופל וקם. ולא רק אני, אני מדבר עם הרבה אנשים, שמתברר שזו חוויה מאד מוקדמת שלהם, חוויה מעצבת: הישרדות פלאית, נגד כל הסיכויים. אולי זו חוויה אפיינית ליהודים: שרדנו את השואה, שרדנו את המלחמות. או חוויה של גברים: שרדנו את המילה, שרדנו את האלימות בבית הספר, שרדנו את הצבא. ואנחנו חיים. לא יאומן, אנחנו חיים.

בעד החיים

יש דיבור בחוגים שמרניים ימניים נגד סדרת הארי פוטר. המתוחכמים-פחות טוענים נגדה שהיא מעודדת כישוף ונהייה אחר כוחות האופל. המתוחכמים-יותר טוענים נגדה ש"אין בה מסר" ולכן היא רדודה ושטחית. אני חושב, שהצלחת הסדרה טורדת את מנוחת אותם חוגים דווקא משום שיש בה מסר עקבי ותקיף בעד החיים. בעד האדם באשר הוא אדם, נגד כל ניסיון לדכא את האדם ולשעבד אותו (ולצורך העניין גם צורות חיים אחרות, למשל ענקים או גמדוני בית, הן בבחינת "אדם"). ההומניזם העמוק של רולינג זורם מתחת לפני השטח לאורך כל צירי העלילה, והוא עולה על פני השטח בנאומים שנושאות באזני הארי פוטר דמויות חיוביות מובהקות כמו אלבוס דמבלדור, רמוס לופין וסיריוס בלק. מעניין במיוחד להתבונן בזרימה שמתחת לפני השטח, באופן שבו רולינג חותרת תחת צורות הדיכוי המוכרות לנו בלי לומר דברים מפורשים.

נגד סקסיזם

בעולם של רולינג אין עדיפות לבנים על פני בנות. אפילו בתחום הספורט, תחום שבו אפילו הפמיניסטיות יודו ביתרון הפיזי שיש לבנים, רולינג לא וויתרה: היא בנתה את הכללים כך, שבקבוצות הקווידיץ` הבנות והבנים יהיו במעמד שווה ויתחרו כשווים. בין שלוש הדמויות המרכזיות, הרמיוני מתוארת באור החיובי ביותר: היא מתוארת כחכמה יותר וכבוגרת יותר מהארי ורון. שלא כמו שלגיה וסינדרלה, הרמיוני מהווה מודל חיובי לקוראת הצעירה. היה דיבור על זה, שרולינג בחרה להעמיד ילד ממין זכר כדמות מרכזית ולהצניע את היותה אשה בעצמה משיקולי שיווק ומכירות. אני לא מגנה אותה על כך. אני רואה בכך חתרנות במיטבה: היא תעשה מה שצריך כדי להגיע לקהל הרחב, שעדיין הוא סקסיסטי ברובו, ושם היא תטפטף את המסר השיוויוני שלה.

נגד גזענות

בעולם של רולינג יש מעמדיות ויש גזענות, אבל הן נחלת ה"רעים". מי שמתעסק בטוהר דם ובאילנות יוחסין הם טיפוסים לא נעימים ורוחשי רע כמו וולדמורט ואוכלי המוות. מבין שלוש הדמויות המרכזיות, רון שייך למשפחה "מיוחסת" מצד שני הוריו, הארי מצד אביו בלבד, ואילו הרמיוני באה ממשפחה "מוגלגית", אין לה ייחוס משום צד. החברות העמוקה בין שלושתם היא אמירה ברורה של הסופרת כנגד החלוקה המעמדית שמאפיינת את החברה האנגלית. הקורא היהודי יוכל לראות בה גם נקיטת עמדה כנגד האבחנה שעושה החברה היהודית בכלל והיהודית ישראלית בפרט בין יהודים לגויים, עם הקטיגוריות המיוחדות למי שיהודי רק מצד אביו או מצד סבו.

אמנם עולמה של רולינג הוא עולם אנגלי מאד, והוא מוקף בעולם אירופאי (שבא לידי ביטוי בעיקר בכרך הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש"), אבל אין בעולם הזה שנאת זרים, ותלמידים ששמותיהם צ`אנג וגולדשטיין הם חלק בלתי נפרד ממנו. בסרטים שנעשו לפני ספריה, דרשה רולינג ללהק רק שחקנים אנגליים. אולם, מקצת השחקנים הללו הם בעלי מראה אסיאתי ואפריקאי, והדמויות שהם מגלמים אינן דמויות שליליות. כמה שונים הסרטים הללו מסדרת "מלך האריות" של אולפני דיסני, שבה העולם מתחלק בחדות לאלה שנועדו לשלוט ולאלה שנועדו לציית, ושבה הדמויות השליליות צבועות "במקרה" בצבעים יותר כהים מאשר הדמויות החיוביות. צבעים כהים במובן המילולי, לא המטאפורי.

טוב ורע

עם צאתו לאור של הכרך השביעי (שטרם קראתי) כתב בעל טור ישראלי, שבספרי הארי פוטר אין טשטוש פוסט מודרניסטי בין טוב לרע, וששם ברור מאד מי הטובים ומי הרעים, מיהם בני אור שיש לתמוך בהם ומיהם בני חושך שיש להיאבק בהם ולהביס אותם. אני לא לגמרי מסכים עם זה. רולינג מקדישה עמודים רעים לתיאור נסיבות חייהם של ה"רעים", נסיבות שנותנות סיבה להאמין שה"רעים" לא נולדו רעים, ושאילו הייתה ילדותם קלה יותר, לא היו נהיים רעים כל כך. פה ושם היא גם נותנת לקורא לשאול את עצמו עד כמה דמות מסוימת באמת "רעה". עד הספר הששי, שאלתי את עצמי אם סנייפ באמת "רע", או שהוא רק דואג להשאיר לעצמו אופציה פתוחה לחבור לכל מי שינצח. בספר הששי מתברר שבדראקו מאלפוי, אולי הדמות הכי מגעילה בכל הסדרה, יש גם צד עדין ומעורר חמלה. יש בסדרה עוד דמויות משנה רבות, שיותר משהן "רעות", הן פשוט חלשות, נעדרות חוט שדרה. שוב ושוב שואל הארי את עצמו אם הוא "טוב" או "רע", ושוב ושוב הוא שומע מן האבות המטאפוריים שלו (בעיקר מדמבלדור) שטיבם של אנשים לא נקבע לפי התכונות שנולדו איתם, אלא לפי הבחירות שהם עושים. אין אנשים רעים, יש רק מעשים רעים.

הורים ובנים

בסוף כל אחד מחמשת הכרכים הראשונים שיבצה רולינג שיחה בין הארי פוטר לבין דמבלדור, מנהל בית הספר. בכל חמש הפעמים שהגעתי לקטע הזה, הייתי על סף דמעות, לפעמים גם מעבר לסף הזה. עד כדי כך גדולה אצלי הכמיהה לאבא כמו דמבלדור: חזק, חכם, אמיץ, טוב לב ובעל יושרה. אבא שידריך, אבא שיתמוך ויעודד. יש הרבה דברים טובים להגיד על אבא שלי, אבל הוא לא היה איש להישען עליו. המושגים שלו על העולם היו מיושנים ומופרכים. הוא חשב שהביקורת שלו זו מתנה שהוא נותן לנו. בכרך השלישי נכנסים לסיפור שני חברי נעורים של אביו המת של הארי: רמוס לופין וסיריוס בלק. גם הם ממלאים כלפי הארי תפקיד אבהי דומה, וגם אליהם יצא ליבי. אנשים טובים, שמנסים לעשות את הדבר הנכון בנסיבות חיים קשות. גם הם, כמו הארי, איבדו את משפחותיהם. יש להם רק זה את זה.

מול ארבעת הגברים חסרי המשפחה הללו מעמידה רולינג את משפחת וויזלי, מודל של משפחה גדולה וחמה שפורשת את חסותה על הארי. משפחת וויזלי היא משפחה מסורתית: מר וויזלי יוצא כל יום למשרד, גברת וויזלי היא המנהיגה הבלתי מעורערת של הבית והמשפחה. נקרעתי מקנאה כשצפיתי בסצנה מהסרט השני ("הארי פוטר וחדר הסודות"), שבה מראים ארוחת בוקר בבית וויזלי: כל הראשים הג`ינג`יים סביב השולחן, מנשנשים ומפטפטים בנחת. אני לא יודע לומר אם אני מאמין שיש משפחות כאלה במציאות, או שאני מאמין שהן קיימות רק בסרטים ובספרים.

האחווה הבין דורית בין ארבעת הגברים ובתוך משפחת וויזלי מסמנת עוד צורת דיכוי נפוצה שרולינג חותרת תחתיה: הדיכוי על רקע גיל. בעולם של רולינג, מבוגרים וצעירים משתפים פעולה אלה עם אלה ותומכים אלה באלה. לא כמו בעולם של דיסני, שסוגד לעלומים ובז לקבוצות הגיל האחרות. שבו הילדים תמיד קצת אהבלים וזקוקים למשמעת, שבו הזקנים מתחלקים לשתי קבוצות: נודניקים פתטיים שחייהם מאחוריהם, או חורשי מזימות רוחשי רע.

אחרית

פיצקי קיבל רישיון נהיגה בחודש שעבר, ובפעם האחרונה שנפגשנו, נתתי לו לנהוג. הוא נהג יפה מאד: יציב, בטוח, שומר מרחק ומפעיל שיקול דעת. סיפרתי לו שראיתי לאחרונה את הסרט האחרון שיצא בסדרה ("הארי פוטר ומסדר עוף החול"), ופיצקי אמר שזו הפעם הראשונה שהסרט יותר טוב מהספר, לדעתו.

אני זוכר שהספר הזה יצא, ופיצקי רץ וקנה אותו עוד בגרסה האנגלית. הוא היה אז בחטיבת ביניים, והפתיע אותי שהאנגלית שלו מספיק טובה כדי להתמודד עם כרך ענק כזה. יותר מאוחר הוא הביא לי את הספר המתורגם ששנורר מידידה שלו. זה היה הספר האחרון שקיבלתי ממנו: את הששי כבר הייתי צריך ממש לקנות. קניתי אותו בנתב"ג וקראתי בו כל הדרך לפראג ובחזרה.

מאז, אני מפתח לי פנטזיות ביחס למה שצריך לקרות בכרך האחרון. לא יכול להיות שזה ייגמר במין קרב מגידו קלישאי וצפוי בין הארי לבין וולדמורט. אני הייתי הולך על סגירת מעגל עם הכרך הראשון: ששוב תהיה שם אישה שתביס את וולדמורט, תציל את הארי ותשלם על כך בחייה שלה. אבל רולינג בטח תפתיע אותי שוב. אל תגלו לי איך זה נגמר. אני אחכה לספר.

 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת