00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בשניים

סצנה קצרה מההפגנה למען ניצולי השואה

 
Flashes (רשפים), במענה לתגובתך ברשומה הזו הבטחתי שאכתוב סיפור. הנה הוא:
 
אותו יום היה משופע בהפגנות...
בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום, בו התנהלה ההפגנה למען ניצולי השואה, יצאתי להחזיר משהו שהשאלתי מחבר ונתקלתי בהפגנה אחרת, של נכים, ששטפו את רחוב הרצל בירושלים.
 
מאוחר יותר יצאתי מהעבודה ובכדי להימנע מפקקים צעדתי עם ה-MP3 להפגנת ניצולי השואה. היה חם, אבל מהנה לצעוד קצת באמצע היום.
 
ערכנו מצעד מסביב לגן הורדים ושם באחד השבילים הצרים, לפני מחסום ברזל לבן, מצאתי את עצמי צועד ליד אדם נכה בכיסא גלגלים ואיש מבוגר ששוחח איתו- נראה כי הם מכירים היכרות שטחית אך ארוכת שנים.
 
ה"נכה" הזה הוא אמנם קטוע רגליים, אבל עם פלג גוף עליון של מתאבק מקצועי- הוא נראה כמו מישהו שיכול בקלות להרים אדם מבוגר בכף ידו- בלי צחוק.
 
אני מקשיב לשיחה שלהם:
- אתה באת להפגנה של הנכים? (כמובן שהוא התכוון להפגנה הראשונה, שהיתה בבוקר- השרירן כלל לא היה מודע לקיומה)
- אתה יודע שיש לי דעה משל עצמי? בלי קשר לעובדה שאני נכה, אני עדיין יכול לבוא ולתמוך, כאדם, בניצולי השואה!
- (לא מבין) בטח שאני יודע, רק שאלתי אם באת להפגנה של הנכים...
- לא. באתי להפגנה הזו. (כנראה עדיין לא הבין, אבל קלט מהאופן הכן שבו נאמרו הדברים כי משהו השתבש בפרשנות)
- היתה הבוקר הפגנה של הנכים.
- אה- כן? לא ידעתי.
- פשוט אני רציתי לבוא גם להפגנת הנכים, אבל לא יכולתי כי אני מחויב לניצולי השואה, רציתי לדעת איך היה שם...
 
סתם בעיה קלה בתקשורת, אבל הבנתי מהכעס שעטף אותו כמה זה מרגיז כשמתייחסים אליך באופן שונה: כסא גלגלים = מסכן, מפגין, נתמך.
 
אני חוויתי פעם טעימה קלה מאד מהתחושה הזו של להיות נכה.
המתנתי בטרמינל בבן גוריון לאחותי שתחזור מחו"ל. ההמתנה התארכה לשעות וזה היה הטרמינל הישן שעמד תחת שיפוצים, בקיצור: סיוט.
 
באיזשהו שלב התייאשתי והתיישבתי על הרצפה. לאחר מספר דקות השאיר מישהו בסמוך אלי כיסא גלגלים- יש כאלו של נמה"ת שמיועדים לנוסעים הנזקקים להם. חלפו חמש דקות ואף אחד אינו נוגע בכיסא.
 
יאללה! חילצתי קצת את עצמותי והתיישבתי בכיסא!
 
לא חלפו יותר משתי דקות בכדי שאבין כי ביצעתי כניסה לא חוקית ליקום אחר של יחסים בינאישיים.
אפשר לדבר על נקודת המבט הנמוכה ועל דברים רבים אחרים, אבל מה שהפתיע אותי והדהים אותי היו המבטים שלהם זכיתי מחלק מהאנשים.
 
ברור שזה לא מנומס לנעוץ מבטים באנשים, אבל עדיין יש החלפת מבטים טבעית בין אנשים- ראשית, הבחנתי שחלק עצום של האנשים פשוט אינם מחליפים איתי מבט כלל. זה משהו שאתה מבחין בו כשאתה עובר מעבר חד ותוך שתי דקות עובר ממצב של אדם עומד, למצב של אדם בכיסא גלגלים.
 
ובאשר לשאר האנשים...
לאילו מבטים מרחמים זכיתי! אינספור מבטי "איך אוכל לעזור לך?".
ישבתי שם כשאישה מבוגרת שעמדה והמתינה לצידי נתנה בי מבט שממש דיבר וכמו אמר: "איך? איך? איך בחור צעיר כמוך נמצא בכיסא גלגלים? איזה מין עולם זה?".
 
הרגשתי מאד לא נעים, גם משום שאני בכלל לא נכה והיא ממש מרחמת עלי וגם משום שאם הייתי נכה הייתי מרגיש מאד לא בנוח כשמישהו מרחם עלי ככה.
 
והיא נתנה בי עוד מבט שכמו אומר: "איך זה אתה כאן לבד? איך תלך אם תרצה לעבור מעבר לתיקים והעגלות?".
 
זה כבר היה מרגיז! (כאן הבחנתי, אבל רק ברקע, שנכנסתי קצת לדמות)
 
ואז היא נתנה בי את המבט שכמו אומר: "אני לא אוכל לעזור לך! אני רוצה, אבל יש לי את התיקים האלו, איזה חוסר אחריות להשאיר ככה בנאדם מוגבל באמצע הרחוב! והוא בכלל לא יכול לראות אם מי שהוא מחכה לו מגיע! מה פתאום הוא יושב? מי משאיר בנאדם יושב לחפש מישהו בתוך ההמון?!?!"
 
זה כבר הרגיז אותי ושלפתי את הנשק האחרון שהיא יכלה להעלות בדעתה- נעמדתי (כאילו מחפש את אחותי), שלפתי סיגריה (אז עישנתי- פוי!) ונתתי בה את מבט רווי בוז וכעס.
 
כשהיא כמעט התעלפה שם, התיישבתי בחזרה והבחנתי שהיא מפתחת זן חדש של מבטי: "אני שונאת אותך שקרן מסריח, אני עומדת כאן ואתה יושב כמו מלך. ואני עוד ריחמתי עליו- אני לא מאמינה!".
 
כאילו אני רוצה את הרחמים שלה! מי צריך את הרחמים שלך? מי את בכלל? זה שיש לך שתי רגליים לעמוד עליהן אומר שיש לך זכות להרגיש עליונות עלי?
 
ואני קולט... שהכל בראש שלי.
אבל אני יודע שהכל נכון.
 
בקיצור, להציב תמונה של נכים שבאו להפגנה של ניצולי השואה עם הכיתוב "נציגי הנכים, גם הם במפגינים" לא נראה לי נכון, בדיוק כמו לומר שנצפו בהפגנה אתיופי, תימני, ילד עם בעיות קשב וריכוז וגרמני אחד שבאו אף הם לתמוך.
 
כל הנוכחים שם היו אנשים. אנשים מכל הסוגים והצבעים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל נטע וארז אלא אם צויין אחרת