00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

תרגיעו

את הביקור שלנו בישראל ניתן לתאר כמדהים! מבלים עם המשפחה, החברים, סופגים קיץ, עושים שופינג, אוכלים היטב ושותים קפה משובח, והכל במחירים סבירים להפליא.
את הביקור שלנו בישראל ניתן לתאר כמזעזע!! חם ודביק עד שכל יציאה מהבית הופכת לסיוט. בכל יום עד השעה חמש חוסים בצילו של מזגן, וגם ככה את מיטב ביקורנו אנחנו מעבירים במקלחת.

הביקור שלנו בישראל נחמד מאוד. לא מדהים ולא מזעזע. לא מהמם ולא בלתי נסבל. איפשהו באמצע. אנחנו מבלים, רואים את כל מי שאנחנו אוהבים, בחום כבד. באמת חם מאוד, אבל הי, בישראל יש מזגנים בכל חור, קל מאוד להימלט מהחום. לעומת זאת, מה שאי אפשר להימלט ממנו, הוא הרף המטפס והולך של מה שמוגדר כ קיצוני.

כמה ימים אחרי הגעתי ארצה אני מגלה שהדופק שלי עלה ואני מבלה את ימי במצב מסוים של דריכות. פעם אולי הייתי רגילה לכך אבל היום אני כבר לא בכושר, ולכן אני מסיימת כל יום מותשת מציפייה. התחושה שמשהו עומד לקרות מרחפת באוויר. משהו בחיי עומד להשתנות. כשאני כבר לא עומדת במתח מגיע הציוני ומגלה לי שהכל בסדר. שזה לא אני, וגם לא המצב, זה רק איך שמתארים אותו (את המצב) שגורם לי לחכות כל הזמן שהנעל השנייה תיפול. רוב הזמן היא לא נופלת.
אם היינו מדינה אירופאית קרירת מזג, תקופה זו של השנה היתה אמורה לספק חדשות על נסיך בחופשת הדיג שלו, זן חדש של ענבים בצבע תכלת שמימי, ושבירת שיא גינס בקטגורית תולעת המשי הארוכה ביותר בעולם. אבל אנחנו לא כאלה. ולא רק שאנחנו לא כאלה, אומרות החדשות, גם מדינות אירופאיות קרירות מזג אינם יכולות להרשות לעצמן להישאר כאלה, בימים בהם האקלים משתגע, וגורם לחצי יבשת להתייבש מחום ולחצי השני לטבוע במבול. כבר מספר ימים שאיני צופה בתקשורת אירופית, ולכן אין לי מושג מה עשו הנסיכים, הענבים ותולעי המשי לאחרונה, יתכן שאיש לא התפנה להתייחס אליהם כשדברים רציניים כאלה קורים, אבל אני בספק. בשבוע בו סוכלו בלונדון מספר פיגועי טרור חמורים מצאה התקשורת הבריטית את המקום לדווח בהרחבה על האיחוד בין יורש העצר לחברתו לשעבר. בצרפת של סוף יולי הנושא העיקרי בחדשות היה הטור דה פראנס על שלל השערוריות שסיפק. ובישראל? שביתה כללית של המשק, בג"צ בהרכב מורחב לדיון בעתירות נגד עסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר קצב, עוד קורבנות של אלימות הנוער. אם כבר שכחתם מכל אלה זה לא כי אתם סנילים אלא כי מאז היו הרבה עניינים חדשים, מרגשים ומרעישים.

 

אחד הדברים שהציוני ואני הרגשנו בהם עם הגעתנו הוא מפלס הלחץ העולה מכלי התקשורת. זיעה נוטפת מכל כותרת וכל פרסומת, לא מהחום, מהמאמץ. זוכרים מה ששמעתם אתמול? היום הרבה יותר! וי וי וי איך אנחנו הולכים להדהים אתכם!, או לקרוע אתכם מצחוק!! או לדכא אתכם עד מוות!!! אינפלציה של סופרלטיבים. כל סיפור עיתונאי מתחרה בשותפיו לעמוד או למהדורה. הכל מדהים, מזעזע, חדשני, ביותר, לראשונה. "מפלס הכנרת הגיע לגובה הנמוך ביותר מזה 4 שנים". "הטמפרטורות הגבוהות ביותר מתחילת העונה". "עוגת השוקולד המדהימה ביותר בעולם". די! באמת? עוגת השוקולד המדהימה ביותר? בעולם? ולי יש את המתכון? זה בהחלט יעזור לי להתגבר על הזעזוע שאחז בי למקרא סיפורם קורע הלב של בני משפחת דקל, בעיקר מוני בן השבע וים בן השלוש, שביתם נפרץ בעת אירוע משפחתי ומחדרם נגנבו טלפון סלולארי ומסך מחשב. והפרסומות? מנסות להתחרות בחדשות. מי יפתיע אותנו יותר - שטראוס או מיקי ויעקב? השער של ידיעות או התוכי של בזק? כל מבצע הוא חסר תקדים, מדהים או בלתי נתפס. וירוס ההקצנה.

וכמו בכל וירוס, האוכלוסייה כבר נשאית. תשאלו מה נשמע? תקבלו - זוועה. לא ישנתי כל הלילה. התינוק בכה, הבעל נחר, השכנים עשו סקס והציפורן נתפסה במצעים. מסיבת הסיום בגן? סיוט. 24 ילדים עם הורים וסבים ואחים ורעש נורא בחצר ללא מזגן. הקינוח? מטריף, הדבר הכי מדהים שיצא לך לטעום. הסרט? סופני, סרט חובה. תסלחו לי, אבל לא יתכן שבמהלך שבועיים כמעט כל מי שאני מכירה לא ישן כל הלילה לפחות פעם אחת. ולא יתכן שכל מסיבות הגן היו מדהימות או סיוטיות. אני יודעת מה זה מסיבות בגן, זה בד"כ סתמי ומנג`ז, למעט 5 שניות שבהם הילד שלך מזייף סולו, שאז זה ממש מרגש. ולמה כל סלט חסה וכל מרק פראסה חייבים לקבל כוכבים במישלן? הפתרונים לאלוהי האקסטרים. מה קרה לסתם "לא משהו" או אחיו הגדול "גרוע"? איפה "טוב" ושכנו מהקומה העליונה "מצויין"? במחסנים, מעלים אבק, כפי שקרה לכל הביטויים הבינוניים האלה. כולם הרי יודעים שבחורה "טובה" היא בעצם טיפשה, ו"נחמדה" הוא קוד למכוערת. להיות טוב, או רע, איכותי או גרוע, זו חוסר מקוריות  חסרת תקדים, שעמום קטסטרופאלי או בקצרה - פאתט.

לפני מספר ימים יצאנו למסעדה עם זוג חברים, שכמו כולם, גם אותם לא ראינו שנה. לפתע, בלי שצפינו זאת מראש, מצאנו את עצמנו בתחרות "למי יש יותר גדול". רילוקיישן? זה קל, כולם יכולים. הציוני מנהל X אנשים? הוא מנהל 2X. אנחנו נסענו להולנד? וליוון? הם נסעו לאיטליה, ולטורקיה, ומתכננים לנסוע לתאילנד (או אוסטרליה). המסעדה יקרה? פחות מזו שבה אכלו לפני שבוע. יש להם יותר ילדים, יותר מחשבים ויותר דיסקים. כל בעיה שהיתה לנו היתה להם גם, חמורה בהרבה, אבל הם פתרו אותה במהירות רבה יותר. חייהם הרבה יותר מורכבים משלנו, אבל שלא נטעה, הם מאושרים ומרוצים. ככל שהכסף יכול לקנות שביעות רצון, הם יקנו את שביעות הרצון הכי חדישה ומשוכללת שיש. בשלב מסוים הרגשתי שדבר מלבד התנצלות מפורשת על כך שאנחנו חיים בפריז ונהנים מזה לא יספק אותם, ואולי בעצם גם זה לא. הם לא רוצים התנצלות, הם רוצים לראות אותנו כאן, מזיעים כמותם, לחוצים כמותם. באותו המרוץ ובאותם הכללים, הם ינצחו אותנו בתחרות המשונה הזאת, שבכלל לא נרשמנו אליה. בלילה הם ודאי אמרו לעצמם שהיה מה זה כיף איתנו ואיך הם מתגעגעים אלינו בטירוף. גם הציוני נהנה ולא הבין מה לא בסדר. בסה"כ ארבעה אנשים שסוגרים פער של שנה. ככה זה, אומרת לי חברה טובה, במדינה הזאת כולם משתתפים בקרב גלדיאטורים. הכל מלחמה - חניה, תור בסופר, יומולדת לילדים והישגים מקצועיים. יופי שככה כולם, אני חושבת לעצמי, אבל אנחנו אמורים להיות בחופש, וגם ככה אני בתחרות מול העבודה של הציוני,  והזאטוט השאיר את ארסנל החרבות שלו בצרפת, עם מה הוא אמור להילחם בתור למגלשה של הבריכה? שנתיים בחו"ל ונהייתי רכיכה. זה ברור לי מאוד, כי אני זוכרת את עצמי אחרת, ששה אלי קרב. תנו לי עוד כמה ימים בארץ והכל חוזר אלי: הציניות, התחרותיות, ההיסטריה, הקיצוניות. זה לא שאי אפשר להחזיר אותי לשם היום, הכל נמצא, צריך רק קצת מאמץ מרוכז כדי לחלץ זאת ממני. פתאום אני מתחילה להבין למה הרבה מאלה שהכירו אותי שם בצרפת, חשבו שאני אדם רגוע, קולי ונינוח, כשלי היה כל כך ברור שאני לא כזאת. אני מתחילה להבין שאולי אני הרגועה והנינוחה נמצאת שם איפשהו בפנים, רק מחכה שיתנו לה הזדמנות לצאת ולפרוח.

בשביל זה לא צריך לרגש אותי, לא יותר מידי לפחות. ואם כבר, אין לי צורך שיודיעו בחדשות ובפרסומות איזה רגש אני אמורה לחוות, מתי ובאיזו עוצמה בסולם ריכטר. לא בא לי להזיל דמעה מול הרדיו שבאוטו כרגע, גברת שדרנית גלגל"צ. הבטחה לחוויה מטלטלת לא תגרום לי לקרוא את ספרו החדש של ההוא, אבל 3 שעות פנויות ברצף עשויות להביא לכך. ואם זה מהווה נחמה למישהו, אני מוכנה להודות כי אסופת הכישרונות החדשים המופיעה בתכניות פריים-טיים שונות אכן מדהימה אותי. אם כי לצערי, אני נדהמת שלא מהסיבות המומלצות. לכל אלה שעדיין שואפים להטריף, לטלטל, לזעזע ולהדהים, באופן בלתי נתפס וחסר תקדים, קבלו הודעה חשובה: הרגישות נעלמה מהשטח והאדישות תפסה את מקומה. נסו להזיז איזה נים קטן, במקום להצהיר על רעידת אדמה רגשית, או לחילופין מיצאו לעצמכם קופירייטר שימציא סופרלטיבים קיצוניים עוד יותר. אולי נשתכנע.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת