00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דברים שרציתי לומר ולא היה למי...

סיפור מסע קסום - חווית לידה וקסם הבריאה

איך מתחילים? אולי מהסוף? אז נכון לעכשיו אני מול המחשב, לידי בעגלה הדבר הכי נפלא שקיים בעולם כולו, ישן אחרי שאכל לי ציצי וחצי, מתרפא לאיטו מחווית הברית העצומה, גיבור קטן ומקסים שלי... אז החלטתי שלא ללכת לישון למרות שיש חוסר גדול בשעות הנימנום שלי ולכתוב קצת ולחזור על החוויה המאתגרת, המופלאה והעמוקה שעברנו יחד.
 
הקדמה קטנה...
יום חמישי 11:30 19/7/07 עם בטן מלאה כל טוב מחכה בתור לרופא הכי מג`נון בעולם, אבל חייבת לציין אחלה בן אדם, מגלים כי עדיין המצג הוא ראש ואפילו מקבלת טיפ שהלידה תהיה לי קלה כי המצג הוא הכי סבבה שיש, עם כוחות ותקוות גדולות וכמה סיפורים שלא בעניין הבטן מתגלגלים בחדר (חסר לי רק איזה חצי חלומי ב"ארומה" ושוקו חם) והולכת הביתה - לנוח.
 
ערב...
יושבים בחוץ ואני מתחילה להרגיש קצת כאבים, מתפלק לי איה קטן החוצה, מבט מבוהל מבעל אחד חמוד ואני ממהרת להסביר שזה כלום זה רק ההתחלה זה פשוט דמה לא אמיתי.... הבעל לא ממש מאמין לי ויש לו תחושה שאוטוטו זהו... (צודק...). הלילה עובר ללא כאבים מיוחדים, קצת הגב לא נורא, קוראת עוד כמה דפים מהספר "לידה פעילה" ומתחילה שוב לדמיין את כל הסיטואציה קדימה... מתחילה לפחד...
 
יום שישי צהריים20/7/07 זהו כבר כל היום אני עם כאבים, זה לא עצר בעדי לשטוף את הבית ולנקות כמו משוגעת... להרים להוריד לשטוף...
 
שישי ערב סעודת שבת - הסיפור מתחיל....
טוב אם למישהו נראה שאני מוותרת על העוף ממולא באורז ופירות יבשים, ממש טועה, אני טוחנת בין ציר לציר פולקה כיד המלך, טעים לי וכואב לי, אז אחרי הגרפסים התחלנו משחק חדש, הספירה גדולה החלה, כל המישפוחה התארגנה על שעונים והתחלנו לספור ציר כל 6 דקות.... ציר כל 5 דקות.... איה לי.... ציר כל 4.... פה התחיל החצי כבר להלחץ, כולם התחילו להגיד אולי כדאי שנצא לבית חולים, ואני מה פתאום, מנסה למשוך עד כמה שאפשר, אחרי כמה נידנודים בנדנדה בחוץ החלטתי שזהו, הכי הרבה אני אחזור הביתה ואחכה את הלילה בבית, נשיקות לכולם, הסברים לקטנה, מעמיסים את התיק המלא לעייפה ויוצאים למסע לעבר אסי ("אסף הרופא").
 
אני אקפוץ לעיקר,
אחרי מוניטור שהראה צירים נאים מחיקה 70% ופתיחה אצבע, נכנסתי לרופא על מנת שיאמר לי מה הלאה לחכות, לבוא, להשאר, סודוקו, טאקי, דוקים... מה... ואז התחיל הסיפור, בעודי יושבת על הכסא ומחכה לבדיקת האולטראסאונד הרופא מתחיל לדבר ברצף ובין המילים שיצאו לו מהפה הסתתרה המילה עכוז, בהתחלה לא הבנתי וביקשתי ממנו לחזור על דבריו "את יודעת הוא במצג עכוז"... אההההההההההההההה!!!
טוב איך אני אסביר לכם מה הרגשתי באותו רגע, כל כך אבל כל כך התאפקתי לא לפרוץ שם בבכי ולשבור שם את האולטראסאונד, בעלי ששמע וגם לא ממש האמין הביט בי בחמלה רבה כי ידע עד כמה רציתי לידה רגילה, זהו גורלי - הילד התהפך בשבוע 38 יום לפני כניסתו לעולם - מה זה בדיוק אומר? מה? איפה הסטטיסטיקות שאומרות שהסיכוי קלוש להסתובבויות וגלגלונים בבטן בשבוע הזה? מה זה אומר על אופיו של הקטן הזה? מה עכשיו עוד פעם לחתוך...?
 
השעה היתה כבר מאוחרת קרוב ל-2 בלילה, הרופא היה די עייף וניסה לתמרן את המצב כך שינסה להפסיק את תדירות הצירים (מה שנראה לי לא סביר בעליל) וכך נקבע שעה מסודרת לבוקר בכדי שהניתוח לא יהיה חרום ומעכשיו לעכשיו, הניסיון היה לשווא, מי שחושב שיכול לעבוד על הבן שלי טועה! כשהוא רוצה הוא רוצה! הצירים השתוללו וכך גם המוניטור וכך גם השכל שלי....
 
לא היתה ברירה נכנסתי לניתוח.
לא - זו לא היתה חוויה נעימה - מצטערת - היה לי קר גם מבחינה נפשית וגם גופנית, הרופאים היו עייפים לאחר משמרת לילה ואני חייבת לציין שהפעם לא הרגשתי טוב בחדר הזה! האמת עליה להאמר.
ולמרות הכל... 
 
איליי הנפלא נולד בשבוע 38 פלוס במשקל 2,800 קילו של נחת אושר ויופי בלתי יאומנו!!
ברוך השם!
 
אני לא ממש רוצה לחזור על סיפור הניתוח עצמו כי זה מעט מתסכל אותי החוסר אונים הזה ולהיות בידיים שלהם מבלי למצוא טיפה חיוך או הסבר או משהו אנושי... ההרגשה שהם רצו כבר לגמור עם העניין כמה שיותר מהר... 
אז אני ישר אקפוץ לחדר התאוששות שדווקא שם היתה אחות מקסימה וחייכנית ששיחקנו "הזזת רגליים" בשעות האלה לאחר הניתוח... וגם שיחקנו ברעיון שזה המצב הכי טוב לשעווה כוללת ... היא התנדבה, אבל כבר גילחתי למשעי הכל... (בל נשכח שחשבתי שתהיה זו לידה רגילה ורציתי לקבל את פני האורח כמו שצריך).
 
מי שלא חווה על בשרו את חווית ההרדמה לא יבין עד כמה זה יכול לחרפן אותך כשאתה לא מרגיש חלק ניכר בגופך, בין המלחמה להזזת רגליים לבין המחשבות שהתרוצצו לי בראש הערכתי את המצב ככה שהכי חשוב הכי הכי חשוב שהילד יצא בסדר - אני כבר אסתדר. הייתי כבר בסרט הזה לא?
 
קדימה למחלקת יולדות א`.... אחרי שעשו לי בנג`י ממיטה למיטה שוב אותו שעון קיר הביט בי - שונאת אותו! השעה 06:00 בבוקר... בין מחשבות, נשיקות מהבעל, מאמא ומאבא ומחשבות מה עם הילד... נרדמת קצת, מתעוררת, מטושטשת, כואבת... לא מוכנה לקחת משככי כאבים...
 
שוב הרוטינה המוכרת, ההתעוררויות המבהילות האלה עם האחיות שבודקות חום ולחץ דם בדיוק כשאת מצליחה להרדם, לקום לראשונה אחרי הניתוח (לא נעים), לדאוג האם הילד בסדר, ואם הוא בוכה, ומה הוא צריך, ביקורים, מתנות, פרחים, הילדה שבאה לבקר אותי ונוגעת לי בבטן לוודא שהוא באמת יצא ולא עובדים עליה, חברה במיטה ימין שמאוד עזרה לי להעביר את חווית "הספא אסף הרופא", הכמעט התעלפות שלי אחרי המסע לעבר חדר היונקים בפעם הראשונה. וההיא במיטה שמאל שנחרה בטרוף...
 
והרגע הזה לראות אותו!! איזה מדהים הדבר הזה! מפליא מה אני ובעלי יצרנו שנינו, וואו... זה שלי?
 
ההנקה הראשונה שלי היתה בלי עין הרע מוצלחת ביותר!! אך גם היתה בי תהייה האם יהיה לי פעם חלב לבן כמו להיא שמניקה לידי ולמה שלי עדיין כזה צהוב... (הסתדר לי מהר העניין אני הפכתי תוך כמה לילות ל"תנובה") העזרה והבקיאות שהפגנתי בהנקה עצמה גרמה לי ללא ספק להתמודדות קלה יותר עם כל המצב, נורא חששתי שלא אצליח להניק או שמשהו ישתבש סביב הנושא הזה, היה חשוב לי מאוד לא להוסיף אף תוספת ואמרתי לאחיות שיקראו לי כל הזמן ולא משנה לי כמה פעמים - שלא יראו לאיש הקטן הזה מה זה בקבוק!!! רק אמא!.
 
והימים חולפים להם, אבל אין לי מושג על זמן עולם חיצוני, מערכת ההתמצאות שלי נמצאת על זמן אחר, הנקה, ביקור רופאים, ביקור אורחים, הנקה ביקור רופאים, אורחים....וגם קצת לישון וקשה להרדם...
 
ואז הגיע היום בו נבדקתי ע"י הרופאה והיא מצידה שיחררה אותי כבר הביתה, שמחה וצוהלת (טוב לא ממש צוהלת קופצת, יותר שמחה מבפנים, כי אני הרי חתוכה קצת והחבר הטוב שלי היה המעקה באותו הזמן), ועושה צעדי לעבר חדר היונקים, והעגלה שלו לא שם, חנוקה משהו מתנפלת באלגנטיות על אחת מהאחיות ושואלת איפה הבן שלי ואז נפל הפור - צהבת! פאק! לא משתחררים!
 
ואני גומעת מבפנים את הדמעות, מנסה להבין מה בדיוק קורה, האחות מסבירה ואני חצי מקשיבה חצי מתאפקת לא לפרוץ בגל הבכי הגדול שסער בי, ושוב לוקחת אותו מניקה לא מוותרת, מסיימת הנקה, טלפון לבעל...
אחרי שחזרתי בשנית לחדר, מלווה בבעל, מתגלה לי מחזה שמבחינתי זיעזע בי את הנשמה - הבייבי הקטן שלי מכוסה עיניים עם טיטול לגופו בתוך "קופסאת האור", בוכה.
 
טוב אז זהו אני בן אדם חזק מטבעי - עד כשזה מגיע לילדים שלי, שם אין לי תקנה אני מטורפת, הבכי יוצא לא מפסיק לי... ככה עוד יום וחצי, במחשבה על שחרור כן או לא, על בדיקות דם שמכאיבות לו, על עייפות, על ניסיון להיות חזקה וחייכנית בהנקות. לא וויתרתי לאחיות שרמזו על תוספות - רק אני, רק הציצי שלי בעניין - הוא יצא מזה גיבור שלי!
 
סוף טוב הכל טוב הצהבת במגמת ירידה - משתחררים הביתה.
 
חייבת לציין שכאן הזמן והמקום לומר תודה לבעלי שגמע ממני ימים לא קלים והתמודד עם התפרצויות זעם ובכי ונשאר חזק ואופטימי - כל הכבוד!
 
גאווה גדולה ואושר גדול להכנס עם תינוק הביתה, מזה נורא פחדתי, להכנס ללא בייבי, פחדתי שאצטרך להשאיר אותו בבית החולים, אבל אלוהים שמע אותי ותודה לאל הכל בסדר.
 
מכאן הכל השתפר - אין כמו בבית! אז נכון שהילדה מעט מקנאה ומתנהגת בהתאם להרגשה שלה, אבל חייבים להיות סבלניים וקשובים, זה נורמלי.
נראה לי שזהו נגמר לי הזמן לבנתיים, יש עוד סיפור הברית אך אשמור אותו לפעם אחרת.
 
תודה לאל שבשמיים שנתן לי ילד בריא וחזק להביא הביתה, וילדה נהדרת ובעל מקסים ותומך, תודה על המשפחות התומכות שלי ושל בעלי, ותודה על הרגע הזה בו אני עושה אנטר והכל בסדר... תודה לאל!
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרדסית כחולת עיניים אלא אם צויין אחרת