44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

בליינדייט

אז אתם חושבים שאתם יודעים הכל על תסביכי מיניות? אז אתם חושבים שכבר שמעתם הכל על חבר`ה עם בעיית אישיות? כלום לא שמעתם, ומאום אינכם יודעים. בואו ואספר לכם על וזחטי (שם בדוי), אשה גדולה מהחיים. או אולי זה החיים שהיו קטנים עליה.

וזחטי צלצלה אלי ביום שבת חורפי ונאה, חודשים ספורים אחרי שעזבתי את הבית. הגיעה אלי מאתר הכרויות. שיחת הגישוש הופכת חיש קל לשיחה גולשת, מה זה גולשת, מהממת. וזחטי מפגינה שנינות, הומור, פתיחות וטעם תרבותי משובח. תחומי העניין שלה חופפים לאלה שלי, העבודה שלה מרתקת את המציצן הקטן שבי (היא פסיכולוגית), ואנחנו באותו צד של המפה הפוליטית. אם לא היה לי כבר בליינד דייט לאותו הערב, בליינד הייתי קובע איתה. מכרתי לה סיפור על פגישה שיש לי בענייני עבודה. תתארו לעצמכם, הרגשתי כל כך קרוב אליה, שראיתי צורך להמציא תירוצים. הייתי טירון.

אלא שהבליינד של אותו ערב היה מאכזב, ונגמר חיש קל, והערב עוד היה צעיר. צלצלתי לוזחטי, ומכרתי לה את פרק ב` בסיפור, על ביטול הפגישה. וזחטי הזמינה אותי אליה הביתה, לפרבר בפאתי גוש דן. לא הכרתי את הסביבה, ולא יכולתי לבוא עם הצעה למקום נייטרלי, אז הסכמתי. אני מטפס במדרגות, והנה וזחטי צופה אלי מלמעלה. אוי ואבוי. וזחטי קטנטונת, ממושקפת וגזוזת שיער, מין נחליאלית שכזאת. כבר אמרתי שכל זה קורה בחורף?

אני נכנס לדירה, ומתרשם מהריהוט הפשוט והאסתטי. וזחטי בחרה הכל בעצמה, וחלק מהדברים גם הרכיבה במו ידיה. מדפי הספרים והדיסקים מכים אותי בהלם. איזה טעם משובח. אילו בחירות מנומקות, ואיזו חריצות. כל כתבי הזה, וכל כתבי ההוא, מוסיקה קלאסית ומוסיקה אתנית. מה אתם יודעים. אז חומרים לשיחה בוודאי לא חסרו לנו. אני סיפרתי על העבודה שלי ואיך התגלגלתי אליה, וזחטי גמלה לי בסיפורים פיקנטיים על המטופלים שלה. המדרובים, כמו שהיא קראה להם. מדרוב בערבית זה פסיכי, כנראה. אני הערתי הערות מלומדות על הספרים, וזחטי השוויצה שהיא מכירה את בני הזוג של בתיה גור ואלף בית יהושע, שהם כולם פסיכולוגים.

היא שאלה גם על הגירושין שלי ועל הילדים שלי, ואני סיפרתי את כל סיפור חיי הבוגרים, כיאה וכיאות לבחור החדש והבלתי משופשף בזירת הפו"פ, שעוד לא למד לענות תשובות לאקוניות, סגורות. זירת הפו"פ. אוי, וזחטי מאסה בה. הבליינדייטים מעלים בה תחושת קבס, היא אומרת, ואני מתפעל לי בשקט מהשפה הגבוהה. אחר כך היא מספרת על איזה אידיוט אחד שהיא יצאה איתו לפני כמה שבועות, ועלו אליו הביתה, ולא היה על מה לדבר, ונהיה מאוחר, והיא אשכרה לא יודעת למה היא שכבה איתו ונשארה לישון שם עד הבוקר. לגלות לך משהו, היא שואלת. כשאני נזכרת בזה, אני מרגישה כאילו עברתי אונס. היא משתתקת ותולה בי מבט. מישהו מנוסה ממני היה אומר לה, כן, אני מבין, זה באמת קשה מאד. אני רק נבוכתי, ומלמלתי שזה בכל זאת לא בדיוק אונס.

מה שבטוח בטוח, החזרתי את השיחה לספרים ולתקליטים. אלה שגדלתי עליהם ואלה שמזכירים לי רגעים מן העבר. גם וזחטי תרמה את חלקה, וסיפרה על ההורים, ועל האח והאחות, ועל הקיבוץ. והנה דבר שנתקלתי בו מאז עוד כמה פעמים: כמו שסתם בן אדם בונה במשך העשורים הראשונים של חייו סיפור מורכב עם אמא ואבא שלו, ככה בני קיבוץ מסתובבים עם סיפור לא פתור עם אמא, אבא והקיבוץ. אחר כך אתה מתבגר, ונעשה בעצמך אמא או אבא, ומתחיל להבין את אמא ואבא שלך, ואולי גם לומד להתעמת איתם ולעמוד מולם. אבל לך תתעמת עם קיבוץ? וזחטי עזבה את הקיבוץ, אבל המשיכה לשאת אתה זכרונות על ילדות מופזת בשמש, ומרירות כבושה של מתבגרת שלא הובנה כהלכה, ושל מבוגרת שחשה בלתי שייכת, טובה מדי בשביל המקום שממנו באה. אני עזבתי ראשונה, אמרה וזחטי בגאווה, אחר כך אחי ואחותי התחתנו ועזבו, ובסוף גם ההורים שלי קיבלו שכל ועברו לעיר.

מה אני אגיד לכם, לא הרגשתי איך הזמן עובר, ונהייתי רעב. הצעתי שנלך לאכול משהו, ונסענו במכונית שלה לאפרופו המקומי, שם ירדנו יחד על קערת סלט והמשכנו לדבר, ובשלב מסוים וזחטי אמרה לי, וואו, יש לך עולם כל כך עשיר. זה לא סוג המחמאות שמדבר אלי, אבל וזחטי לא התכוונה להחמיא, היא באמת התפעלה. כשחזרנו אליה, במגרש החניה, וזחטי הניחה לי לנשק קלות על שפתיה, וכשהתכוונתי להיפרד, היא שאלה אם אני רוצה לעלות. עליתי. ישבנו בסלון מחובקים, המשכנו לדבר, ואני ניסיתי לנשק אותה שוב. היא לא התנגדה אבל גם לא הגיבה, ואחר כך אמרה, שקשה לה עם נשיקות, שהיא מסוגלת לשכב עם מישהו שהיא לא אוהבת, אבל לא להתנשק איתו ממש-ממש. טוב, אין בעיה. גם להתחבק זה מאד נעים. וזה חורף, אתם זוכרים. וזחטי אמרה שכל בן אדם זקוק לחיבוק, זקוק למגע רך וחמים. נתתי לה. היא סיפרה על הרצאה שהיא הולכת להעביר באמצע השבוע, ואני תרמתי לה רעיונות, וכשכבר הגעתי הביתה, מצאתי בספר איזה קטע שקשור לנושא, וצלצלתי להגיד לה, למרות שכבר היה ממש מאוחר. הכל נראה כמו תחילתה של ידידות מופלאה. סיכמנו להיפגש שוב בעוד יומיים, סתם לשבת לראות סיינפלד ביחד. הערב היחיד בשבוע שאין לה מדרובים. כלומר, מטופלים.

יומיים אחר כך אני מגיע לשם, מטלטל עמי קופסת בן וג`ריס, שוזחטי אמרה שהיא אוהבת. וזחטי בדיוק מכינה קפה, ומוסיפה עוד ספל בשבילי. היא לוקחת את הספלים לסלון, מניחה אותם לאט לאט על השולחן, ומתיישבת רחוק ממני, בקצה השני של הספה. היא מאד רצינית. את כל הנסיונות שלי לפתח שיחה היא מיירטת, ועל הניסיון האחד שלי לגעת בה היא לא מגיבה. כן, כן, יש לנו פה סיטואציה. אני מכיר את זה מהילדים שלי. בסוף היא פותחת ואומרת, איך אתה מרגיש עם זה שלא שכבנו בשבת?

טראח, לא הבנתי מאיפה זה בא לי. תראי, אני מגמגם, לא ציפיתי, לא חשבתי. אמרתי לה את האמת, אבל הרגשתי כאילו תפסו אותי בשקר על דוכן העדים. ניסיתי לדבר אתך על זה, היא אומרת, אבל אתה לא התייחסת, וממש חשוב לי לדעת. וזחטי לא הניחה לנושא, וזחטי התעקשה לרדת לשורש העניין, וזחטי הייתה מאד יסודית ומקצועית, עד שלבסוף סבלנותי המפורסמת פקעה. פתחתי עליה פה, והוצאתי עליה את כל העצבים שהיו לי מהעבודה, ומהגירושין, ומביבי נתניהו, ומכל מי שאתם רק רוצים. הייתי גם הרוס מעייפות, אז נשמעתי די פתטי. היא תלתה בי פתאום מבט אמפתי: אוי, איך לא חשבתי על זה. אתה חווה את זה כדחייה. אני מבינה אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. הייתה שתיקה. לא יודע בשביל מה זה היה טוב, אמרתי חלושות, אני חשבתי שנשב לראות סיינפלד ולזלול גלידה. היא שוב התנצלה.

עכשיו כשאני נזכר בזה, הייתה כאן הזדמנות לפיוס. אבל אני הייתי פגוע מכדי לראות אותה, ועייף. נורא עייף. רציתי רק לחזור הביתה לישון. הדרך החוצה הייתה מעין הקרנה במהופך של פגישתנו הראשונה. היא הסתכלה עלי יורד במדרגות, ושאלה אם אני אתקשר אליה. מלמלתי משהו, לא זוכר מה, אבל זה לא היה תשובה שלילית.

לקח לי יומיים להירגע. דיברתי עם חברים, הייתי עם הילדים, התחלתי להבין מה היה שם. והתחלתי להיזכר במוצאי שבת המוצלח. החלטתי שאני נותן לזה עוד צ`אנס. חכיתי לשעת צהריים, כשאין אצל וזחטי מטופלים, וצלצלתי אליה מהעבודה. לא הייתה תשובה, והשארתי במשיבון הודעה ידידותית. בכל אופן התכוונתי שהיא תהיה ידידותית. בערב חזרתי הביתה, ומצאתי הודעה במשיבון, עוד מהבוקר. וזחטי חושבת שלא כדאי שניפגש יותר.

אבל אני מאמין, שפעם עוד ניפגש. בקונצרט, בתערוכה, בחנות ספרים, אולי בהפגנה.

ואולי כדאי שאלך אליה לטיפול ?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת