22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

כלל נקוט בידיי, שלא לרכוש ספרים מיד עם צאתם לאור. אני מעדיף לרשום לי את שמות הספרים שמעוררים את סקרנותי, ורק כאשר מתכלה ערימת הספרים שמחכה לי על המדף, אני פוקד את חנות הספרים, עדיף חנות יד שניה, שולה לי ספר או שניים מהרשימה ומחייה את הערימה. מובן, שכך אני עלול להפסיד ספרים נפלאים שאינם זוכים להצלחה ונעלמים מן המדפים במהירות, אבל מצד שני, כך אני מונע מעצמי לרכוש ספרים שהסקרנות שלי לגביהם ממהרת לחלוף.

זו הסיבה מדוע קראתי את "שליחותו" רק כשלוש שנים לאחר שיצא לאור ונטחן כדבעי בביקורות. לטובת מי שלא קרא את הספר, צירפתי כאן סקירה כללית של הספר. עוד אזהיר, שבסוף מאמר נוסף שצירפתי (ועניינו דיאלוג יהודי-נוצרי בטכסט) מובא סינופסיס של הספר, וקריאתו עלולה לקלקל את חוויית הקריאה למי שמתכנן לקרוא. בהשתדלות הזו שלי יש סוג של כפרה: אני עצמי קראתי את הספר אחרי שכבר התוודעתי לטוויסט המפתיע בסופו, ורציתי לחסוך את זה מאחרים. ולמרות שידעתי איך זה ייגמר, נהניתי לקרוא.

הספרות של א.ב. יהושע היא לא מה שאני מחשיב לספרות נשגבת, ספרות שמשאירה אותי נפעם ומתפעל מול יופיה. הספרות של קנז עושה לי את זה, וודאי הספרות של עגנון בשיאו, לא הספרות של יהושע. אני חושב שעיקר תרומתו לתרבות העברית היא דווקא כמסאי וכהוגה דעות מקורי. את דעותיו במגוון נושאים הוא דוחף ביד רחבה גם לסיפורים ולרומנים שלו, לפעמים בחוסר עידון משווע. אלמלא היו השקפותיו קרובות לשלי, אולי לא הייתי יכול לסבול את זה. אבל הן קרובות.

הביקורות התייחסו תכופות לכך שיהושע נותן הרבה מקום לאקטואליה בכתיבה שלו. יש משבחים אותו על זה שהוא מגלה מעורבות ונמנע מאסקפיזם, יש מגנים אותו על זה שהוא מידרדר לעיתונאות זולה-שטחית-צעקנית. אני אגיד לשבחו, שכשכולם היו מעורבים ומגוייסים, הוא הלך בכיוון האישי-אמנותי-אינטימי, והיום, כשכולם נמנעים ממעורבות, הוא דווקא הולך על זה. יש סוג שלישי של ביקורת עליו, אולי הארסי ביותר, שמגנה אותו על ההשקפות הציוניות שהוא מחזיק בהן ושבאות לידי ביטוי בכתיבה שלו. פעם, כשעוד היה לי מנוי על "הארץ", הייתי טורח לקרוא ביקורות כאלה. היום אני כבר לא טורח.

לזכות יהושע אגיד, שהוא יודע לספר סיפור חזק וטוב. הוא מעמיד דמויות מסקרנות, מצד אחד כל כך מוכרות ומצד שני צופנות סוד, והוא משגר את הדמויות הללו למסעות מרתקים במרחב, שהם תמיד גם מסעות במרחב הפנימי. לא מפליא, שרבים מספריו עובדו לסרטים: לא קשה לעבד מהם תסריטים. לא מפליא גם שאף אחד מהסרטים האלה לא היה מוצלח במיוחד: מי שלא רצה לעבוד קשה על התסריט, למה שירצה לעבוד קשה על הסרט.

מדובר בספר לא ארוך, אבל התקשיתי לקרוא יותר מכמה עמודים בבת אחת בגלל ריבוי הדמויות, גודש הפרטים והקצב המהיר של ההתרחשויות. גם הנושאים שהספר נוגע בהם רבים מאד, אולי רבים מדי, וכולם כבדים למדי: פיגועים, מוות, עשירים ועניים, יהודים ונוצרים, דתיים וחילוניים, הורים וילדים, ממונים וכפיפים, אנטישמיות, גיל , גירושין.

מכיוון שכל הנושאים האלה רלבנטיים לי, מצאתי את עצמי הרבה פעמים עוצר ומהרהר. תחושתי היא, שהגודש גרם לכך שכמה התחלות נשארו בלתי גמורות, בבחינת אקדחים שמונחים על השולחן ולא יורים עד סוף הספר. למשל, מבטו של הממונה בבן של הנרצחת מתואר בסגנון מאד הומואי, מאד מזכיר את תיאור הנער טדזיו ב"מוות בוונציה" של תומאס מאן. בשביל מה? לא ברור.

בכלל, הספר גדוש בהרבה התייחסויות לטכסטים קלאסיים של תרבות המערב, כמה מהן מפורשות, כמה מהן מרומזות, שהתפרשו לי רק אחר כך, מקריאה על הספר באינטרנט. גם השימוש היפה ב"מקהלה יוונית" אומר לקורא שיש לו עסק עם סיפור בעל הקשרים אירופאים. מדובר בקטעי טכסט בגופן שונה, שמובאים בשם "אנחנו" כלשהו, כל פעם "אנחנו" אחר, שאינו כולל אף אחת מהדמויות. כיוון ששאר הקטעים מסופרים מתודעתו של הממונה, קטעי "המקהלה" נותנים לקורא אפשרות לשים לב לזוויות מבט אחרות על העלילה ועל הממונה.

נדמה לי שיש גם התייחסויות לטכסטים קודמים של יהושע ולדמויות שחוזרות בהן. המסע מזרחה הזכיר לי את הנסיעה המטורפת ב"חתונתה של גליה", ובסיומו הממונה שומע דברים קשים מבעלה של הקונסולית, שמזכיר מאד את הדברים ששמע המספר ב"חתונתה" מפי הנהג: הגזמת, נסחפת, שים גבול לעצמך. בעלה של הקונסולית הוא דמות שחיבבתי במיוחד, והיא מזכירה דמות שחוזרת הרבה בספרים המאוחרים של יהושע: גבר בא בימים, נמרץ ושרמנטי, שמשמש כקול ההיגיון. אולי זו דרכו של הסופר לדחוף את עצמו לסיפור.

מה שאהבתי מאד בספר, וזה דבר שכמעט לא נזכר במה שקראתי עליו, הוא התיאור העדין והחומל של התהליך שעובר על גבר אחד באמצע חייו. הממונה, כמעט בן גילי, עובר ממצב של הסתגרות קשוחה כלפי העולם והתגוננות מתמדת מפגיעותיו, למצב של התחברות שלמה עם אנשים ונכונות לפעול למענם ובתוך מערכת יחסים איתם.

הוא נכנס לתהליך הזה כמעט בעל כרחו, מתומרן בידי אב מטאפורי ישיש שיודע לעשות שימוש בדפוס הריצוי שלו. אבל הוא נמשך להשקיע בתהליך יותר ויותר מזמנו ומרצו, וזאת מכוחה של היקסמות מאישה מתה, אישה שהוא מכיר בעיקר ממה שסיפרו לו עליה: שהייתה יפה, שהייתה תמיד שמחה, מחייכת, אופטימית. כל הדברים שלא נמצאו לו אצל אמו שלו, שאצלה הוא מתגורר מאז גירושיו.

הממונה פוגש לאורך הספר המון אנשים, אולי יותר מדי, ונדמה שכל אחד מהם מקדם אותו במשהו, כשכל הזמן אוחזים בשתי ידיו האב המטאפורי הישיש והאם המטאפורית המתה. לפיכך, הספר מגיע לסיום נכון כאשר הממונה יכול לומר לאביו המטאפורי: עד כאן עשיתי דברים בדרכך, או לפחות ברשותך, ומכאן אעשה דברים על פי דרכי והבנתי.

מאמרים נוספים :

והעיר איננה כלה : ניצה בן דב

כפרה, חרטה, הזדככות :  מולי פלג

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת