44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

שבר חלום

ערב שבת, ואנחנו חוזרים הביתה. מבעד לקיר הזכוכית של המבואה, אני רואה נערה מחכה למעלית. אני ממהר לפתוח את דלת המבואה ולדחוק את פרוח פנימה, כדי לא לפספס את המעלית. ואולי גם כדי לא לפספס את הנערה. אני מסתבך עם המפתחות, והמעלית, הנה היא כבר שם. אבל הנערה לא ממהרת להיכנס. היא מחזיקה את הדלת פתוחה ומביטה אלינו בפנים מאירות ובחיוך קטן. שיערה שחור, ארוך וחלק. קטנת קומה, לובשת שמלה חומה ומתחתיה טי שירט שחור. ואולי היא כבר אישה, על אף מראה הנערי. אני מודה לה ואנחנו נכנסים שלושתנו למעלית. הנערה לוחצת על הכפתור של קומת הפנטהאוז, ואני לוחץ על כפתור הקומה הראשונה.

עומדים ומחכים, ואז, למבוכתי, פרוח שולח יד אל פניה וממשש בהם. "ממתי אנחנו נוגעים באנשים בלי לבקש רשות?" אני שואל-מתרה, מתוקף תפקידי כמבוגר האחראי. ידו של פרוח צונחת, והוא אוסף את עצמו ושואל לאט: "מותר לי לגעת לך בעגיל?" הנערה נעתרת. שוב שולח פרוח את ידו, ואופס, המעלית נעצרת. עגיל הנחושת נופל לרצפה, ואני מתכופף ומגיש אותו לנערה. "פרוח אוטיסט", אני  מתנצל בפניה. "שיהיה לכם ערב נעים", היא מברכת-מרגיעה. החזרתי ברכה. יצאנו.

לו היה זה חלום, כי אז יכולתי למצוא בו הרבה סמליות, ואפילו קורטוב של רוח חסד נוצרית. אבל לא, זה לא חלום, זה קרה באמת. עוד זיכרון נאסף לספריית הזכרונות המצטברת, הרוחשת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת