00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מהספקטרום האוטסטי ועד לתולעים פלורסנטיות

בפרספקטיבה לאחור...

אז פרה היסטוריה (כשהפשוש היה בן שלוש), באמצע (לפני שנה וחצי) והיום

שפה:
אז: הפשוש דיבר פחות מעשר מילים בגיל שלוש וגם הן באו והלכו באו והלכו.
כשהוא כבר השתמש בשפה זה היה למילוי צרכים כמו לקבל צעצוע או אוכל.

באמצע: הפשוש מדבר גם עברית וגם אנגלית. הוא משתמש במשפטים בני שתים עד שלוש מילים על פי רוב אם כי בונה גם ארוכים יותר. הוא משתמש ברבים נכון ויש לו עוצר מילים ענקי. חלש בפעלים ולא מי יודע מה בזמנים. משתמש בשפה כדי לחלוק רעיונות וחוויות (משתתף בריכוז למשל ועם הנחיה מספר מה עשה בסוף שבוע).עדיין שפה היא הקושי המרכזי שלנו היום. יש התקדמות כל הזמן על פי רוב בקפיצות אבל יש לנו עוד דרך לפנינו.


היום: עשינו קפיצה מדהימה ואפשר להגיד היום שהפשוש מדבר. הוא מרכיב משפטים ארוכים ומסובכים, מסביר את עצמו ומתעקש להעביר את המסר שלו, הוא משתמש יותר נכון בדיקדוק (עדיין יש עבודה), משתמש בזמנים, פעלים תיאורים וכו וכו. הילד מדבר. הוא עונה לשאלות, וגם בא לספר דברים שחשובים לו או שהוא רוצה לחלוק. 


רגישות:
אז: הפשוש היה ידוע בכינויים כמו סביבון הוא היה רץ וקופץ רץ וקופץ מטיח את עצמו ברהיטים. אי אפשר היה לעצור אותו. הוא גילה איך לנדנד את עצמו בגיל 3 חודשים התחיל לזחול בגיל חמישה חודשים ולא הפסיק לזוז מאז. הוא היה מתרחק ממקומות שהיו בהם אנשים (למשל במשחקיות הוא היה בורח החוצה). באיבחון שעשו לא הוא לא יכל לגעת באורז, קצף חול וכדומה. והוא היה מועד ונופל הרבה (ומפחד מנדנדות, מגלשות וכו), מפיל דברים ופשוט ממשיך הלאה. היה עושה כמיות של רעש כולל צרחות בטון גבוה שיכולים (והצליחו) לשגע פילים. יחד עם פחד מרעשים פתאומים.

באמצע: על פי רוב לא רץ וקופץ. עדיין יותר תקשורתי בתנועה אבל יושב ועושה פאזלים, גולש באינטרנט, מעיין בספרים או מקשיב לסיפור ובכלל משחק לאורך זמן בלי לברוח באמצע. בימים פחות מווסתים יהיה קצת יותר קופצני אבל על פי רוב קפיצה ביחד על טרמפולינה תעזור. הוא יכול להיות ליד אנשים. הוא משחק תופסת עם שאר הילדים בגן או התגלשות בעירמה ונמצא בגדול איפה שכולם (קופצים ומשתוללים) נמצאים.הוא ממש לא רגיש הוא משחק בחול, קצף אמבטיה ועוד. היציבה שלו השתפרה, לא מועד ולא מפיל דברים. מטפס על כל המתקנים קופץ ומשתולל (לפעמים צריך להזכיר לו שהבית זה לא ריפוי בעיסוק...). עדיין מרעיש אם כי הרבה פחות. הצרחות הפסיקו אבל מאד אוהב לשיר ולנגן (הברירה הטבעית היא הלהקה החביבה עליו). טיפול AIT שעשינו לפני חודשים הוריד משמעותית את החשש מרעשים מפתיעים כמו גם הגריה העצמית בתחום הזה.

היום: הולך ומשתפר. היה משולב בהצלחה בבית ספר עם הפסקות ויסות אבל כעיקרון חלק מהכיתה. בבית הרבה יותר רגוע, מצייר, שר, גולש, אפילו רואה טלבזיה בלי השתולליות. לפעמים צריך להזכיר לו אבל בגדול יודע לוסת את עצמו (לקפוץ על המיטה עם צריך) ויכול לשבת מרוכז לאורך זמן ללא קושי.

יחס לאחרים:
אז: שם כינוי נוסף שהילד רכש עם הזמן היה הקשוח (התינוק שלא מחייך אליך גם אם עשית פרצופים שעה). הוא היה רץ על (ואני מתכוונת על) תינוקות וילדים קטנים. הוא התעלם מאיתנו (הייתי יכולה לצעוק הוא לא סובב את הראש). הייתי יכולה לתת מכה (ולמרות שאני ממש לא מאמינה בזה הגעתי גם לזה מרוב תיסכול) והוא היה צוחק לי בפרצוף. לא היה לי שום כלי חינוכי מולו כי הוא התעלם ממני לגמרי. הפעם הראשונה שהוא הראה שאכפת לו אם אני שם או לא היתה אחרי שנעדרתי חמישה ימים. הוא בעיקר התעניין בחפצים דוממים ואיך אפשר לעשות איתם רעש.

באמצע: ילד מאד חברתי ומתרפק. הוא ``רואה`` אנשים אחרים ויוזם אינטראקציות ומשחק משותף (איתנו עם מבוגרים אחרים ולאחרונה עם ילדים מהגן). הוא תמיד מביט אחורה לודא שאנחנו שם. נעלב מאד כשכועסים עליו. מגיע לדלת כשדופקים פותח ומחבק בהתלהבות (אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שהוא אמר אמא הוא היה אז בן שלוש וחצי...). מכיר בשם את כל המטפלים שלו ומבקש לראות אותם אם הם חסרים. ואפילו התחיל להתייחס לאחיו.
רגיש לסביבה שלו לדוגמא בארוחת צהרים הסתדרו הילדים רנדומלית בשולחן של בנים ובנות הסייעת הושיבה אותו עם הבנות והוא לא הסכים בשום פנים ואופן.

היום: הוא ילד חברותי. בבית ספר היו כמה ילדים ששיחקו איתו קבוע כולל משחקי לוח וכו. הוא הצליח לשחק משחק דמיוני עם שכן שלנו. והוא והקטן משחקים ביחד הרבה (שניהם יוזמים). עדיין זה אתגר וקשה אבל זה הולך ומשתפר.


משחק דמיוני ורגשי:
אז: פעם אחת הפשוש הראה לנו פרפר במחשב ועשה עם הידים. זה היה המשחק הדמיוני היחדי שראינו ממנו בשלוש שנים. הרגשות היחדיים שראינו אצלנו היה שמחה (במן מצב של עולם משל עצמו) או התקפי עצבים (על הריצפה וצרחות אימים).  

באמצע:
זאת המתנה הנפלאה ביותר ש DIR נתן לי - הילד שלי והעולם שלו. הוא מדהים פשוט מדהים. הוא ממחיז ספרים אבל תמיד עם תרומה של עצמו. למשל הוא ממש אוהב את הסיפור איתמר מטייל על קירות. למעשה אנחנו מספרים אותו עם השם שלו כי ככה הוא רוצה. משם הוא התחיל להתעניין בתמונות ומשם הגיע לעולם של ואן גוך שהוא מאד אוהב בגלל הצבעים. או כשהייתי בהריון הוא שיחק עם שד בבקבוק ואמר - הנה התינוק ועוד ועוד. מבחינת ביטוי רגשי הוא מראה את כל שלל הרגשות אם כי לא תמיד מתמלל אותם. הוא מגיב לעולם בכעס, קינאה, עצב, שמחה וענין. יש לו הבעות פנים יש לו טונציה נכונה בקול והוא לא מתנהג באופן קיצוני - אין לנו התקפי טנטרום ולעיתים רחוקות נבוג לעצמו (וגם שנסוג אפשר יחסית בקלות למשוך אותו החוצה). הוא דרך אגב משחק את ה``צב`` (משחק דמיוני) כשהוא מפחד או נסגר.

היום: הוא ילד מדהים! אם שואלים אותו איך הוא מרגיש הוא עונה (או אמר לעדו שהוא כועס עליו כשעדו אחר לאסוף אותו מהגן...). הוא בונה סיפורים משל עצמו ומתחיל לבנות רצפיים הגיוניים עם משמעות עבורו. הוא לא ניתקע על תמונה (לדעתי הוא חושב בתמונות) אלא מספר סיפור. הוא שמח כל כך שסבתא שלו הגיעה לביקור והיה עצוב כשהיא עזבה וביקש לנסוע במטוס לראות אותה. יש לו פתרונות יצרתיים (ומענינים) כמו לשים גיגית על אחיו שמציק לו ולוקח לו דברים...


חזרתיות:
אז: זה היה כל העולם שלנו בעיקר שירים (הוא שר הרבה לפני שהוא דיבר). תנועות (בעיקר ריצות וקיפצות), משחק בסידור חפצים או סיבוב גלגלים וכדומה.

באמצע והיום: עדיין יש חזרתיות אבל היא השתכללה. לפעמים נתקע על קטע בשיר או חלק מספר אבל בדרך כלל יש ערך לנסות לברר למה הוא תקוע (רגשית). אנחנו בדרך כלל מרצים אותו אבל מבקשים לעבור הלאה לאחר כמה פעמים, לרוב אין בעיה. כמעט ואין תנועות אוטסטיות (לא זוכרת מתי ראיתי בפעם האחרונה). מבחינת נושא העניין אנחנו נתקעים אבל זזים הלאה. למשל זה היה רכבות, עבר לחיות אחר כך דינוזאורים והיום זה בעיקר אומנות. המשחק שלו לבד הוא יצרתי ומעניין והוא משלב בין רעיונות וכיוונים שונים - אומנות ביצירה שלו, ספרים על אומנות, גלישה באינטרנט, ``קפיצה`` לתוך תמונות ועוד.

ובגדול:
אז: ככל שהוא גדל ההבדלים והקשיים רק התגברו בשנה שחיפשנו איבחון המצב רק הלך והחמיר.

באמצע: המצב נהיה יותר ויותר נורמלי. אפשר לצאת למסעדה או לסופר בלי קירסת מערכות להיפך עם הרבה כיף. אנשים לפעמים מעירים על ההתנהגות שלו - לא עומד בתור, וכשמסבירים להם הם אומרים שהם לא היו מנחשים - בדרך כלל חושבים שהוא פשוט לא מתחשב... הוא משולב בגן רגיל ומתפקד כמו כולם הוא לא מתפרק שם ומשחק מאד יפה. יש הבדלים אבל לכל הכיוונים. שנה שעברה יותם שפה יחד עם הסייעת בגן שלו עד מאה. הילדים האחרים בגן הסתכלו בהלם ואחד מהם אמר שהוא כל כך מוכשר שהוא יכול ללכת לתיכון!

היום: אנחנו אחרי שנה ראשונה שילו בבבית ספר. לא היה קל כי DIR ובית ספר הם שונים בגישה ולילד היה קשה עם הצורך לעשות מה שלא מעניין אותו... אבל הוא למד והתבגר ובסופו של דבר השילוב היה הצלחה עם תעודה מדהימה. הילד למד לקרוא ולכתוב למד חשבון והכל במסגרת מאד ורבאלית כשפה ועיבוד שפה הם קשיים מרכזיים עבורו. אנחנו ממשכים שנה הבאה בשילוב ומקווים לשנה טובה ונעימה. בבית סהכ טוב יש לנו תקופות  אבל רוב הבעיות הן בעיות שיש לי גם עם הקטן - פריצת גבולות למשל. אם אני צריכה לבחור מבן שניהם מי מדאיג אותי יותר כרגע זה הקטן שרץ לכביש או עושה דווקא. על הפשוש אפשר לסמוך בכל כך הרבה דברים. הוא ילד גדול... אז יש לנו עוד דרך אמרתי בעבר זה כמו ריצת מרתון ואנחנו עדיין רצים אבל אנחנו יכולים להביט לאחור על הדרך שעברנו ולשמוח גם עם ההתקדמות וגם כי הדרך עצמה היתה קשה אבל נעימה לכולנו.

ענת

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ענת בן צבי אלא אם צויין אחרת