00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה בימי סגלון

בלוג הצילום שלי

זכרונות מטפטפים בתוך השקט הדרומי

 
את סופהשבוע ביליתי בקטורה - קיבוץ צפונית לאילת.
הדרך היורדת אילתה, מובילה גם לים המלח. הירידות מדימונה עד לכביש הערבה החזירו אלי תמונות מהנסיעות שלי ושל הדובי לים המלחהנה הקטע בו נתקענו עשר דקות מאחורי משאית והוא סינן מבין שפתיו מילים של קוצר רוח... עוברת את התצפית בה צילמתי את הדובי, אחת התמונות הטובות שלו שנשארו איתי. ים המלח מנצנץ אלי מרחוק. האוטבוס פונה אל כביש הערבה. אני מתרחקת מהמקום שהיה עבורי חצי שנה של ירח דבש מידי שבוע בשבוע.
 
קטורה
בפעם הקודמת שהייתי פה, התקשר הדובי לשמוע איך ואם הכל בסדר. להתחלק בחוויות. הפעם שקט, הטלפון לא מצלצל. השקט הזה הורג אותו... הטלפון השקט הזה, הטלפון מאז מותו לא מצלצל יותר את הצלצול המיוחד שלו.  מבחינתי, זה הסימן הכי משמעותי לאינות שלו - אין... אין... אין.  בהספד כתבתי:
 
לא חשוב היכן היית, בחופשה בארץ או בחו"ל

בשבת על חוף הים, בהפסקה של סרט, או קונצרט שישי בבוקר.

בתור לרופא, לבדיקה, ממיטת חולייך בבית, בבית חולים, לפני ניתוח או אחריו

התקשרת, וידעתי שאני איתך גם כשאיני לידך

 

שבע שנים היה הטלפון כלי הקשר היומיומי שלנו, שיחות אינסופיות קיימנו בטלפון. הטלפון היה עבורי סם חיים ועכשו - שקט, שקט מטלטל, שקט מעורר געגועים. 
 
 
אילת
אני מגיעה לאילת ושוב אני מוצפת.
לפני כשש שנים יצאתי לחופשה באילת עם חברות. בימים ההם הקשר שלנו היה עדין סודי... הטלפונים ממנו לא פסקו, כל פעם כשצילצל הטלפון הלכתי להתבודד איתו. החברות שלי, סקרניות להחריד, ניסו לברר מי זה המחזר שלא מפסיק להתקשר, לא קיבלו מענה.
שם, באילת פגשתי את האיש שבגללו יצאנו אני והדובי פעם ראשונה להפוגה ביחסים. איש שפגש אותי באילת ואחרי רבע שעה לקח אותי הצידה ואמר לי "אני מודיע לך שאת תהיי שלי!" בום!!!
הייתי די המומה בלשון המעטה. סיפרתי את זה, כמובן, לדובי שהחליט שאני לא יכולה לסרב לחיזור שכזה, אני חייבת לתת לו סיכויים, ודחף אותי לזרועותיו של "בחור" אחר...
אחרי שלושה חודשים חזרתי אל הזרועות האהובות של הדובי... שלוש ארבע פעמים שכאלה היו לי בשנים הבאות. עד שלפני כארבע שנים הבנתי שאין טעם ללכת אל מישהו אחר. האיש היחיד שאני רוצה זה הדובי. הוא הגורל שלי. הודעתי לו שמספיק, אני לא רוצה לשמוע ממנו יותר שגברים אחרים הם סיכוי שאיתו לא יהיה לי לעולם. לא רוצה איש מלבדו. הוא ההווה שלי, העתיד לא מעניין אותי, העכשו הוא הנצח שלנו כתבתי פעם...
 
בדרך חזרה צפונה, צלילים של יהודה פוליקר, הזמר האהוב על שנינו, ממלאים את חלל הרכב... השיר האהוב על הדובי "אפר ואבק" מציפים אותי. הנה השיר "פרח", שיר שמדמיע אותי כל פעם מחדש, ועכשו כפליים. "פנים אל מול פנים, אישה באמצע החיים", שירים וזכרונות.
 
 
 
 
אני נזכרת בחלום שחלם הדובי אחרי הניתוח הראשון שלו. הוא ואני בהופעה של פוליקר בחוף צמח. כמה שמחתי אז, שבתוך ערפילי הכרה (חודש וחצי של תרדמת) אני איתו בעולם לא עולם, שהיה שרוי בו.
גם בימיו האחרונים בהוספיס, זכר את החלום ההוא וחזר עליו מספר פעמים. כל כך רצינו ללכת ביחד להופעה של יהודה פוליקר. חלום שלא התגשם.
 
אני שבה הביתה. כל כך רוצה לספר איך היה לי סופהשבוע הנפלא הזה, ואין, אין למי לספר!
שלושה חודשים ארוכים של שקט גועש וזוכר. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

42 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת